עמוד הבית > קהילת מורים > מאמרים דידקטיים > ראשי
  מאמרים דידקטיים

"שבחי הסכלות": על הוראת הנצרות בבתי הספר העל-יסודיים בישראל | מחברת: אורית רמון


לקראת ביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס ה- 2 בארץ בשנת 2000 הופצה ברחבי ירושלים חוברת שכותרתה "הזיוף הגדול – כל האמת על הזיוף הנוצרי". כותרת המשנה הייתה ציטוט מספר דניאל יא, יד: "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו". בעמוד הפנימי הוצגו "נקודות למחשבה", ובהן גם: "סגידת הנוצרים לצלב הקרב המיושן שעליו לדבריהם מת יש"ו, כמוהו בסגידה לכיסא חשמלי או לעמוד תלייה [...] הלוא כן?"; "דת אמת די לה להוכיח את אמיתותה בהוכחות חותכות. הנצרות, שנהגה לאורך כל ההיסטוריה לאלץ אחרים להתנצר באמצעות עינויים אכזריים, פוגרומים, שחיטות ושרפת יהודים חיים בשלהבות המוקד, הוכיחה בכך את חוסר יכולתה להוכיח את אמיתותה בהוכחות המקובלות".1האיור בעמוד המקביל היה מכשירי העינויים של האינקוויזיציה.

חוברת זו, שניתנה לתלמידיי בכניסה לסינמטק הירושלמי, הייתה ההוכחה בעבורם שהוויכוח היהודי-הנוצרי לא הסתיים והוא מתקיים בעוצמה שלא יכלו לשערה עד אז. הייתה זו ראיה נוספת לרלוונטיות של נושא הלימוד שלנו, יחסי יהודים-נוצרים, לחיינו בארץ כיום.

תלמידים אלה למדו תבנית שנכתבה במרכז להוראת מדעי היהדות שליד המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית במסגרת יישום מסקנות "ועדת שנהר".2 תכנית הלימודים עסקה במפגש בין תרבויות – בין התרבות היהודית לתרבויות אחרות. אחת היחידות הוקדשה למפגש בין יהודים לנוצרים במערב אירופה בימי הביניים.3

הייתי שותפה לכתיבת התכנית והתחלתי ללמדה במסגרת כיתה על-אזורית שהחלה לפעול באוניברסיטה העברית כבר ב- 1998. התכנית נלמדה כיחידת בחירה במסגרת מסלול הלימודים המורחב בהיסטוריה (לקראת בגרות בחמש יחידות לימוד); בשנת 1999 לימדו חמישה בתי ספר תיכוניים בארץ (רובם בירושלים) את התבנית, לאחר סדרת השתלמויות שנתית שערך המרכז להוראת מדעי היהדות בנושא זה.

עוד אוסיף כי כבר ב- 1995 לימדתי נושאים אלה בתיכון המסורתי בירושלים, תוך שימוש ביחידות הקורס "בין יהודים לנוצרים: יהודים ונוצרים במערב אירופה עד ראשית העת החדשה" של האוניברסיטה הפתוחה. על סמך ניסיוני זה, בנוסף להנחיה ולריכוז הקורס "בין יהודים לנוצרים" באוניברסיטה הפתוחה וניסיון עשיר בהדרכת קבוצות ישראליות באתרים נוצריים בירושלים מטעם יד יצחק בן-צבי, ברצוני להעיר כמה הערות על מצב לימודי הנצרות וידיעת הנצרות בבתי הספר העל-יסודיים בישראל. אין בכוונתי לקבוע מסמרות בנושא אלא להציג את חשיבותו ולהעלותו לדיון ציבורי.

***

אחת הבעיות העיקריות והמרכזיות בתחום זה היא הבורות. אמנם רבות נכתב על בורותם של תלמידי בתי הספר בישראל, ומה לי כי אלין בעניין ידיעת הנצרות אם היו בין תלמידי חטיבות הביניים בירושלים שטענו כי צביקה פיק הוא מחבר ההמנון הלאומי "התקווה".4 ובכל זאת, הבורות בתחום הנצרות רווחת גם בקרב חוגי תלמידים שהיו יודעים להשיב על שאלה זו. בניגוד לתחום ההיסטוריה של התנועה הציונית וכל מה שקשור בה, הנלמד בכיתה ט' ושוב בכיתות י"א-י"ב, תלמידים בישראל כמעט שלא נחשפים לנושאים כגון ראשית הנצרות, ימי הביניים הנוצריים, יחסי יהודים-נוצרים.

נושאים הקשורים בנצרות נלמדים בשני הקשרים עיקריים: האחד, במסגרת תכנית הלימודים בהיסטוריה, והשני, ככלי להבנת מקצוע אחר: כרקע ללימודי אמנות ימי הביניים והרנסנס5. ובלימודי ארץ ישראל.6 לימוד חלקי ומקוטע של רעיונות נוצריים במסגרת לימודי מחשבת ישראל הוא רקע לעיון בכתבי ההוגים היהודיים מימי הביניים.7

מהתרשמות ממדגם של תכניות לימודים בהיסטוריה שפרסם משרד החינוך משנות ה- 70 ועד היום, עולה כי לימודי נצרות בהקשר כלשהו נכללים בתכנית הלימודים של חטיבת הביניים בלבד, בדרך כלל בתכנית לכיתות ז'.8 התפיסה של ועדת המקצוע לדורותיה, הנסמכת על תכנית הלימודים בהיסטוריה כפי שעיצב אותה בשנות ה- 50 שר החינוך פרופ' בן-ציון דינור, הייתה כי בכיתות ו'-ט' הלימוד יהיה כרונולוגי, ואילו בכיתות י'-י"ב ילמדו מספר מצומצם של נושאים בהעמקה רבה יותר. הנושאים שנבחרו ל"שלב ההעמקה" היו תמיד קשורים עם תולדות הציונות והיישוב ונושאים בהיסטוריה יהודית (בדרך כלל ימי הבית השני). היסטוריה כללית נלמדה בקשר לבחירה זו (פרקים בתולדות יוון ורומא בהקשר עם לימודי הבית השני, ותולדות המאה ה- 20 בהקשר לתולדות הציונות).

כך, המפגש העיקרי של תלמידי בתי הספר העל-יסודיים עם מגוון רחב יותר של נושאים מן ההיסטוריה הכללית בכלל ועם נושא הנצרות בפרט, הוא במסגרת הלימודים בחטיבת הביניים ובהיקף שעות מצומצם למדיי.9 מאז נעשו ניסיונות להרחיב את לימודי ההיסטוריה הכללית בחטיבה העליונה (במשך תקופה מסוימת אף נלמדו תולדות המאה ה- 20 בהיסטוריה כללית כיחידה עצמאית שהייתה יחידת חובה לבגרות). לניסיונות אלה ראוי להקדיש דיון נפרד, אך הוראה שיטתית של היסטוריה כללית היכולה ליצור מפגש בין הלומד לבין נושא הנצרות לא נכללה בניסיונות אלה.

במסגרת לימודי היסטוריה מורחבים (לקראת בגרות בחמש יחידות לימוד) אפשר היה עד שנת הלימודים הנוכחית ללמוד על ימי הביניים, הנוצריים והמוסלמיים, במסגרת אחת היחידות (יחידה ב). אך משיחה שערכתי עם המפקח מטעם משרד החינוך על מקצוע ההיסטוריה בבתי הספר הממלכתיים, מר מיכאל ירון, עולה כי לבחינת הגמר ביחידה זו ניגשו בשנת הלימודים הקודמת כאלף תלמידים בלבד.10 למיטב ידיעתו, לא הוגשו בקשות לאישור תכניות ייחודיות (שאלון מפמ"ר) בנושאים אלה.

נתונים כלליים אלה יכולים להסביר את הבורות בנושאים הנדונים. אם נוסיף לאלה את אפשרויות הבחירה הנתונות בידי מורים, שגם הטובים שבהם אינם מרגישים די בטוחים להורות תחום זה.11 ברור מאליו שלימודי הנצרות וימי הביניים הנוצריים מצומצמים עד מאוד.

***

אולם מצב תכניות הלימוד ומבנה הלימודים בבתי הספר אינו אלא סימפטום. הבעיה האמיתית, בזעיר אנפין, טמונה בתיאור שני המקרים המוצגים להלן.

מקרה ראשון: תכנית המכון למדעי היהדות נלמדה גם באחד מבית הספר האזוריים של התנועה הקיבוצית. המורה ביקש מהתלמידים לקרוא לצורך הלימוד את האוונגליון על פי מתי מתוך הברית החדשה. התברר שלתלמידים עצמם לא הייתה בעיה עם המטלה, אבל אחד מהם דיווח כי סבתו, חברת קיבוץ, שרפה את ספר הברית החדשה שקרא בו וטענה שלא תתיר לנכדה לקרוא בספר כזה.

מקרה שני: בשיחה שקיימתי עם תלמידיי בכיתה העל-אזורית על תכנית הלימודים שבה עסקנו, טען אחד מהם כי הוא רואה חשיבות גדולה בתכנית זו ובהיכרותו את הנצרות, משום שכעת יהיו בידיו הוכחות היסטוריות מוצקות יותר לכך שהיהדות היא דת הגיונית יותר ומוצלחת יותר מהנצרות.

שתי הדוגמאות הללו משקפות את הבעיה האמיתית בהוראת הנצרות בישראל. בא בהן לידי ביטוי עומק הפולמוס שבין היהדות לבין הנצרות והיחס העוין של חלקים ניכרים בחברה הישראלית כלפי הדת הנוצרית, בדרך כלל בלי יכולת להסביר את סיבת העוינות.

את הרתיעה או הפחד המיתי כמעט של הסבתא, שאיננה יהודייה שומרת מצוות וכבר שנים מנהלת אורח חיים חילוני לחלוטין, מפני השפעת הברית החדשה על נכדה, אין להסביר בכלים רציונליים. נראה לי שהייתה זו "תגובה יהודית מסורתית הולמת", אינסטינקטיבית כמעט. טענת התלמיד משקפת פן אחר של אותה "תגובה יהודית הולמת". בעבורו, לא הפגיעה בנצרות היא העיקר אלא הוויכוח עמה. הוא מגדיר את יחסו ליהדות אל מול העמדות הנוצריות; הנצרות היא אמונת שווא והיהדות היא האמונה האמיתית.

טענות מסוג זה, לעתים תוך סילוף נתונים או חוסר ידיעה מספקת, חוזרות על עצמן חדשות לבקרים במהלך הוראת תכנית לימודים זו (מצד תלמידי תיכון, סטודנטים באוניברסיטה הפתוחה או מבוגרים בקורסים של יד בן-צבי). טענות מזלזלות נשמעות בדרך כלל בהקשר לבתוליה של מריה, בקשר לדיון בנושא המיסיון הנוצרי: "השליחים עשו כמה טריקים ואנשים התנצרו..." והטענה הרווחת היא שזה ההבדל המהותי בין יהדות לנצרות – "היהדות אף פעם לא הייתה מיסיונרית".

האנטגוניזם המובנה במחשבה היהודית כלפי הנצרות והפולמוס התמידי עמה.12 הם הגורמים שהשפיעו, לדעתי, גם על עיצוב תכנית הלימודים בנושא הנצרות, על הקצאת השעות לנושא זה, על הימנעות מצד תלמידים ומורים מלבחור בו ועל ההתייחסות אליו בקרב קהל הלומדים בסיסמאות שטחיות: "הנצרות היא עבודת אלילים", "הנוצרים רק רדפו את היהודים" וכדומה. למרות שהעוינות המופגנת כלפי הנצרות חריפה יותר כיום בקרב הציבור הדתי, אינני מבחינה בעניין היחס העקרוני לנצרות בין יהודים דתיים ליהודים חילוניים. היחס לנצרות, כך נראה לי, הוא מעין "תחושת בטן מולדת". פולמוס שהתנהל בין הדתות במשך כ- 2000 שנה לא במהרה יימחה, אך רק ניתוק הקשר בין "תחושות הבטן" להכרה בצורך בידיעה והרחבת הלימוד בנושא זה, יכול לפתוח פתח להבנת מורכבות מערכת היחסים שבין יהודים לנוצרים ולמתן את עוצמת המתח שביניהם. למעשה, אפשר היה לצפות שבמדינת ישראל, בסביבה יהודית שבה האיום הנוצרי חדל מלהתקיים, תתמתן גם "המגננה היהודית" מפניו. ייתכן שדווקא היעדר הצורך להתמודד באופן בלתי אמצעי עם חברה נוצרית, עם מנהיגים נוצריים ועם תרבות נוצרית משתנה, קיבעה את הישראלים באותן תפיסות יהודיות אנטי-נוצריות מסורתיות.

***

רוב התלמידים חשופים למסרים נוצריים מחוץ למסגרת בית הספר; בצפייה בתכניות טלוויזיה זרות, בסרטי קולנוע ובטיולים אל מנזרים וכנסיות בארץ ובעולם. הקהל הדתי-אורתודוקסי, אגב, יוצא מכלל זה. חלקים נרחבים והולכים מציבור זה המסייר בארץ ובחו"ל אינם נכנסים לכנסיות. נוכחתי בתופעה זו גם בקרב אוכלוסיית קורס המדריכים של מרכז רחל ינאית בן-צבי – יותר ויותר צעירים אורתודוקסים המתעתדים להדריך בירושלים אינם נכנסים לכנסיות בעיר.

החשיפה בדרך זו לנצרות אינה מעוררת אנטגוניזם מכיוון שהיא עקיפה. ההתמודדות הישירה עם הנצרות היא המעלה את הקשיים הנדונים. תלמידים שלומדים נצרות אינם רואים בהכרח את הקשר שבין חומר הלימוד לבין היות הנצרות אחד מעמודי התווך של תרבות המערב – התרבות שבה הם חיים את חייהם. את הלימוד הם דוחים ואת "תרבות המערב" הם מקבלים ללא ביקורת או מחשבה שנייה. גם חוגי הלומדים המבוגרים יותר אינם מודעים למקומה של הנצרות בתרבות המערב, ומכאן גם ליחס המיוחד במערב לכל הנוגע למקרא, לארץ הקודש, לירושלים ולעם היהודי. יחסם הנלהב של ישראלים רבים כלפי חוגים נוצריים פונדמנטליסטיים תומכי ישראל, הוא רק דוגמה להתייחסות שטחית לתופעה מורכבת יותר.

תופעה זו אפשר להסביר על רקע תופעה כללית בהוראה בבתי ספר בארץ: רוב מקצועות הלימוד נלמדים במנותק מחייהם העכשוויים של התלמידים. בלימודי ההיסטוריה הנתק חמור אף יותר מתוך חשש לגלוש לנושאים אקטואליים מדיי, ואז, חלילה, גם לפוליטיקה... נוסף לכך נעשה לימוד כל מקצוע בנפרד, גם אם נושאי הלימוד במקצוע אחד משיקים ואפילו חופפים לנושאי לימוד במקצועות אחרים. בין מורי המקצועות השונים אין בדרך כלל תיאום, וכך גם התלמידים מכניסים את הידע הנלמד בכל אחד מהמקצועות ל"מגירה נפרדת וחתומה". לימודים בין-תחומיים במסגרת מקצוע אחד או לימוד מקביל של נושא אחד בכמה מקצועות יכולים לשנות מציאות עגומה זו, כמו גם הניסיון לקשור את נושאי הלימוד לחיי היום-יום של התלמידים והפיכתם לרלוונטיים בעבורם.

כאמור, מעטים הם התלמידים העוסקים באופן מסודר בנצרות וביחסי יהודים-נוצרים, אך בפני אלה הלומדים נושאים אלה עומדים קשיים נוספים; חלקם טכניים, כגון היעדר ספרי לימוד מתאימים והצורך להתמודד עם מקורות לא מותאמים ומאמרים אקדמיים; חלקם דידקטיים: עצם העיסוק בהגות במסגרת לימודי היסטוריה והקושי לעבור מדיון בנושאים תאולוגיים לדיון היסטורי. נוסף לכך כל דיון מעמיק בדמויות היסטוריות מצריך פתיחות מסוימת וניסיון להבין את הלך המחשבה של הדמות או של בני התקופה הנדונה. על הלומדים לצאת מעצמם ומדפוסי החשיבה הרגילים שלהם על מנת לרדת לעומקם של הלכי מחשבה היסטוריים.

תלמידים מצליחים בדרך כלל להבין את אוגוסטוס או את הכי הרוח שהביאו לפרוץ המהפכה הצרפתית, אבל כל דיון בדת, אם ביהדות אם בנצרות, או באנשים מאמינים המצריך הבנה של דפוסי חשיבה דתיים מציב מכשול קשה בפני תלמידי תיכון חילונים. האמפתיה הנדרשת ללימוד נושא זה כמעט שלא קיימת. דווקא תלמידים אורתודוקסים יכולים להבין טוב יותר הלך מחשבה יהודי או נוצרי ימי-ביניימי, אך עמדתם האנטי-נוצרית הראשונית בדרך כלל נוקשה יותר.13תלמידים אורתודוקסים שהיו פתוחים דיים לגלות ולהבין את התרבות הנוצרית יכולים היו להבין טוב יותר תהליכים היסטוריים הנובעים מדפוסי חשיבה נוצריים (ובמקביל להבין טוב יותר את הקיום היהודי בגלות).14

נראה לי שההסבר לשוני שבין תלמידים חילונים ודתיים פשוט: האמונה הנוצרית מרתיעה את מי שאמונתו היהודית עומדת במרכז הגדרת זהותו העצמית, ומתוך בורות עמוקה והתעלמות מהשינויים שחלו במערכת היחסים שבין שתי הדתות במהלך המאה ה- 20 הוא עדיין תופס את הנצרות כאיום. היעדר הפתיחות של התלמידים החילונים הוא הטעון הסבר. חוסר היכולת של תלמידים חילונים להבין חשיבה דתית קשור לדעתי במתח הקיים בחברה הישראלית בין חילונים לדתיים ובתפיסה החילונית את הדת כמשהו חיצוני וכפוי. דיונים בנושאים אלה מעוררים מיד התנגדות ודחייה. טענות הנגד מנוסחות בדרך כלל במונחים רציונליים לכאורה. על היהודים בפרעות תתנ"ו אמרו תלמידים "למה הם התאבדו? אז היו משפריצים עליהם קצת מים קדושים", ועל העולים למקומות קדושים: "איזה פרימיטיביים".

למעשה אין כאן מחשבה ביקורתית אלא דחייה מראש של כל אפשרות לדיון. רק התעקשות על דיון בנושאים אלה בפני תלמידים חילונים ודתיים כאחד, מתוך כבוד לאמונות ולדעות של בני אדם אחרים, יכולה לפתוח פתח להידברות גם בין הקבוצות בתוך החברה הישראלית.

***

הוראת הנצרות במסגרות ישראליות אשר אינה יכולה להיות מנותקת, לדעתי, מהדיון ביחסי יהודים-נוצרים, חשובה מעבר לצורך להרחיב את השכלתם של תלמידינו בכל תחום דעת אפשרי. הדיון בתרבות אחרת מתוך ניסיון אמיתי לרדת לעומקה ותוך שימת לב לנקודות המפגש והחיכוך בינה לבין תרבותנו שלנו, יכולים לטפח ולחזק את היכולת להבין כל "אחר" שהוא: דתיים וחילונים, עניים, זקנים, נשים, פלשתינים וכדומה. להבין, לא בהכרח להסכים. הדיון ביחסי יהודים ונוצרים מאפשר הצגה של מערכת יחסים מורכבת בין חברות ובין תרבויות. בחינת הדרך שעל פיה מעריכים יהודים את האופן שבו הם נתפסים על ידי נוצרים (ולהפך) אינה פשוטה, אך יש בה כדי לחדד את החשיבה ולהבטיח שהמציאות ההיסטורית והמציאות העכשווית לא תוצגנה בשחור ולבן בלבד. תלמידים "הקוראים" את ההיסטוריה שלהם באופן מורכב יתייחסו באופן דומה גם למציאות חייהם היום-יומית.

זהותם היהודית של התלמידים, אם לזו חוששים מעצבי תכניות הלימודים,15 יכולה רק לצאת נשכרת מלימוד שכזה.16היכרות עם הנצרות והעולם הנוצרי יכולה להיות הדרך להבנה אמיתית של ההיסטוריה היהודית באירופה, זאת כמובן מתוך הכרה כי יש לעסוק בתקופת הגלות היהודית ולא רק בתולדות הבית השני והציונות.17 כפי שאמר לי אחד מתלמידיי: "זה מדהים כמה המחשבה הדתית הייתה שלטת בימי הביניים וכמה מתקדמת הייתה [...] הקורס גרם לי להעריך את היהדות יותר – האדפטציה היהודית תוך שמירה על ייחודה היא מרשימה".18 דווקא בשל העמדת הזהות היהודית אל מול זהות אחרת (ובמיוחד זו הנוצרית, הקרובה והטעונה כל כך), מתבררים לתלמידים יסודות זהותם שלהם. ולבסוף: בהתחשב ביומרה הישראלית לחיות חלק מן העולם המערבי, יכולה הוראת נושאים אלה להעניק לתלמידים כלים להתמודד עם תרבות זו, להבינה יותר ולהגדיר את מקומם בתוכה מתוך בחירה מודעת של ערכיה ותוך שמירה על זהות עצמאית.

*השם שבכותרת (Laus stultitiae) ניתן על ידי ארסמוס מרוטרדם (1536-1466) לספרו הסטירי, שבו ניצבת ה"סכלות" במרכז עולם ומלואו. בני האדם נוהים אחריה משום שהיא מציבה דרך חיים פשוטה ונוחה יותר מאשר הדרך הקשה והתובענית של "השכר הישר".

ברצוני להודות לד"ר אבריאל בר-לבב מהאוניברסיטה הפתוחה ולחוה שגיב ממכון מנדל שקראו את המאמר והעירו את הערותיהם.

הערות שוליים:

    1. ז' כ"ץ-שור, הזיוף הגדול, מכון O.V.,תש"ס.
    2. הוועדה בראשותה של פרופ' עליזה שנהר מאוניברסיטת חיפה, מונתה ב- 1991 מטעם משרד החינוך כדי לבדוק את מצב לימודי היהדות בבתי הספר הממלכתיים.
    הדו"ח במלואו נמצא באתר משרד החינוך (11.5.2003) http://www.education.gov.il/mate/holam.htm
    3. בראש צוות התכנית עמדה פרופ' אורה לימור מהאוניברסיטה הפתוחה. חשוב לציין כי התכנית אינה עוסקת ב"היסטוריה של מעלה" בלבד אלא גם ב"היסטוריה של מטה", לא רק בהיסטוריה חומרית אלא גם רוחנית-תרבותית. הכרעה זו יצרה מאליה את הגישה האינטרדיסציפלינרית המאפיינת את התכנית, ועיצבה לה "עמוד שדרה" ייחודי – נושאי ולא כרונולוגי.
    4. ראלי סער, הארץ, 20.2.2003.
    5. בתכנית הלימודים באמנות לחטיבה העליונה, במסלול העיוני, (משרד החינוך התרבות והספורט, ירושלים 1997, עמ' 7, 18). ניתן לבחור באמנות ימי הביניים (מתוך ארבע תקופות) כנושא לימוד (לו מוקצות 60 מתוך 270 השעות במסלול לבגרות בשלוש יחידות לימוד) וכרקע לו נדרש הדיון ב"עליית הנצרות והתפשטותה באירופה". בתבנית המוצעת כלולה רשימה, קצרה למדיי, של מושגי תרבות כמו אוונגליסט, אפוסטל [כך במקור], אפוקליפסה, שילוש קדוש, טרנספיגורציה, פרפיגורציה, שנת האלף ורליקווים, אותם יש ללמוד במסגרת יחידה זו (על פי שיחה שקיימתי עם גב' אורנה סילברמן, מרכזת לימודי האמנות בבית הספר לאמנויות בירושלים, 27.4.2003).
    6. דיון בנצרות במסגרת לימודי ארץ ישראל, כלול בדיון בירושלים בתקופה הביזנטית והצלבנית (כשתי שעות לימוד), בדיון במיעוטים בגליל (כשלוש שעות לימוד) ובאתרים הנוצריים באזור ההר המרכזי (בית לחם ומנזרי מדבר יהודה, כשתי שעות לימוד). מעניין לציין כי דווקא ספרי הלימוד במקצוע זה, שיצאו בהוצאת יד יצחק בן-צבי, מרחיבים את הדיון בנושאים אלה יותר מהמלצות תכנית הלימודים (על פי שיחה שקיימתי עם מר תמיר יעקובוביץ', מנחה ארצי ללימודי ארץ ישראל מטעם משרד החינוך, 5.5.2003).
    7. בתכנית הלימודים במחשבת ישראל אין נושאי חובה. ניתן לבחור כנושא ללימוד בספר "הכוזרי" של ר' יהודה הלוי, המצריך דיון בסיסי בפולמוס היהודי-הנוצרי. התייחסות נוספת לנצרות (דווקא מתוך הביקורת על הדת בכלל ועל הנצרות בפרט) עולה במסגרת הוראת נושא "משבר האמונה בזמן החדש" והדיון בהגותם של שפינוזה, מנדלסון, ניטשה וליבוביץ'.8. מסגרת התכנית לשנת תשס"ג נמצאת באתר המפמ"ר להיסטוריה: http://education.gov.il/history/up_load/tl.pdf
    בנושא זה ראו גם: א' יוגב וא' נווה, היסטוריות-לקראת דיאלוג עם האתמול, תל אביב 2002, בעיקר עמ' 72-27. עוד אעיר כי בתכנית הלימודים של ועדת המקצוע בראשותו של פרופ' משה צימרמן, משנת 1995, השתלב הדיון ב"קהילה ובדת הנוצרית" בנושא "שלהי העולם העתיק", שיועד להיות נלמד כבר בכיתה ו', (תכנית לימודים – היסטוריה לכיתות ו'-ט' בחינוך הממלכתי – מהדורה חדשה, משרד החינוך והתרבות אגף תכניות לימודים, ירושלים התשנ"ה, עמ' 16).
    9. בתכנית הלימודים משנת 1970 מוקצות ללימודי "התפשטות הנצרות והתגבשות הכנסייה" ארבע שעות, אך עוד 15 שעות מוקצות ללימודי מסע הצלב, יהדות אירופה המערבית תחת שלטון הנוצרים עד חיסולה של יהדות אירופה המערבית וגירוש ספרד (היסטוריה בבית הספר הממלכתי והממלכתי-דתי – הצעה לתכנית לימודים, משרד החינוך והתרבות היחידה לתכניות לימודים, ירושלים תש"ל, עמ' 20, 22, 25-24).
    הקצאת שעות בסדרי גודל דומים מופיעה גם בתכניות הלימודים המאוחרות יותר (מ-1975, 1977, 1979 וכו').
    לגבי התכנית מ-1995, קשה להעריך את מספר שעות הלימוד בשל אימוץ "שיטת האיים והגשרים" בהוראה, שעל פיה למורים יש יכולת לבחור מה ללמוד כנושא מרכזי ומה ללמד כרקע (תכנית לימודים – היסטוריה לכיתות ו'-ט' בחינוך הממלכתי – מהדורה חדשה, משרד החינוך והתרבות אגף תכניות לימודים, ירושלים התשנ"ה, עמ' 17-16).
    נוסף לכך יש לציין כי כל התכניות לבית הספר הממלכתי-דתי מצמצמות (עד לאפס) את מספר השעות שבהן אמור להיות נדון נושא הנצרות או ימי הביניים הנוצריים באירופה- פרט לדיון בקהילה היהודית או בחיים היהודיים בתקופה זו (ראו לדוגמה: תכנית הלימודים בהיסטוריה לכיתות ו'-ט' בביה"ס הממלכתי והממלכתי-דתי – הצעה לתכנית לימודים, משרד החינוך והתרבות היחידה לתכניות לימודים, ירושלים תשל"ה, עמ' 30-28; היסטוריה בחטיבה העליונה בביה"ס הדתי, משרד החינוך והתרבות היחידה לתכניות לימודים, ירושלים תשל"ט, עמ' 12).
    10. יחידה ב הייתה יחידה כרונולוגית שכללה לימוד של תולדות הערבים והאסלאם, ימי הביניים במערב אירופה, הרנסנס והרפורמציה. מעטים הו המורים (והתלמידים) שיחידה זו קסמה להם. הייתה יחידה עתירת נושאים ופרטים שהקשר ביניהם היה בעיקר הרצף הכרונולוגי.
    11. משיחות שערכתי עם מורים המלמדים היסטוריה בחטיבת הביניים (בכיתות ז') עולה כי רק מורים שהרגישו ביטחון בהוראת הנצרות וימי הביניים הנוצריים (כשני אחוזים מהמורים) "העזו" להקדיש לנושא זה כעשר שעות שנתיות. הם אף ציינו כי על פי תכנית ההוראה השנתית, יש ללמד את נושא הנצרות כבר בתחילת השנה, עוד בטרם נקלטו תלמידי כיתה ז' בבית הספר והפנימו את דרכי הלימוד בחטיבת הביניים.
    הדימוי "החשוך" של ימי הביניים בחברה המערבית והצורך בידיעת שפות רבות (בהן לטינית) מרחיקים ממילא סטודנטים מהתמחות בתקופה זו במהלך הלימודים באוניברסיטה. על עכבות קהל הסטודנטים הישראלי, ראו להלן.
    12. לעניין הפולמוס, ראו למשל: י' כץ, בין יהודים לגויים, ירושלים 1960, עמ' 34-25; א' לימור, בין יהודים לנוצרים: יהודים ונוצרים במערב אירופה עד ראשית העת החדשה, כרך ג, תל אביב 1993; י"י יובל, שני גויים בבטנך, תל אביב 2000, בעיקר פרק א, עמ' 45-16.
    13. יוצאת מן הכלל בעניין זה היא תכנית הנלמדת בבית הספר לבנות "פלך" בירושלים. תכנית זו, העוסקת בימי הביניים, היא תבנית אינטרדיסציפלינרית הקושרת את לימודי ההיסטוריה, האמנות, הספרות, הפילוסופיה והמחשבה היהודית, לטובת בחינת העולם היהודי, הנוצרי והמוסלמי בתקופה זו. ב"פלך" נעשה מאמץ ללמוד משהו גם על הנצרות כיום, תוך שימת דגש על הנצרות בישראל, זאת בעזרת סיורים ומפגשים עם דוברים נוצריים ברחבי הארץ.
    לדברי מורי התכנית, ההתמודדות עם תאולוגיה נוצרית "מכריחה" את התלמידות להבהיר ולהגדיר לעצמן מחדש את זהותן היהודית (על פי שיחה שערכתי עם גב' רחל צור, מורה ב"פלך", שלימדה במשך כמה שנים את התכנית, 24.4.2003).
    ראו: R. Kronish, 'Teaching about Christianity in Israel", Paper presented at the meeting of the International Jewish-Catholic Liaison Committee, The Vatican, 25.3.1998, pp. 6-7
    14. בחלק גדול מהכיתות שבהן לימדתי השתתפו תלמידים ממשפחות רפורמיות וקונסרבטיביות. התרשמותי היא כי לתלמידים אלה הייתה היכולת להבין הלך מחשבה דתי בד בבד עם פתיחות מספקת על מנת להבין גם הלכי מחשבה דתיים-נוצריים ולבחון באופן ביקורתי מחשבה יהודית.
    15. בעניין ראיית הוראת ההיסטוריה היהודית (בניגוד להיסטוריה הכללית) ככלי העיקרי בעיצוב תודעתם העצמית והלאומית של אזרחי המדינה, ראו: י' מטיאש, "בסימן הלאמת החינוך-היסטוריה בחינוך הממלכתי", א' בן-עמוס (עורך), היסטוריה, זהות וזיכרון: דימויי עבר בחינוך הישראלי, תל אביב 2002, עמ' 29-28.
    16. בעניין זה ראו הערה מס' 14.
    17. וראו: א' רז-קרקוצקין, "תכניות הלימודים בהיסטוריה וגבולות התודעה הישראלית", היסטוריה, זהות וזיכרון, בן עמוס (עורך), לעיל, הערה 15, עמ' 60-59.
    18. שאול תור, תלמיד י"ב, הכיתה העל-אזורית בהיסטוריה, מחזור תשס"ג, מהתיכון לאומנויות בירושלים.

ביבליוגרפיה:
כותר: "שבחי הסכלות": על הוראת הנצרות בבתי הספר העל-יסודיים בישראל
מחברת: רמון, אורית
תאריך: כסלו תשס"ד , גליון 15
שם כתב עת: מחניים - במה למחקר, להגות ולתרבות יהודית
עורך הכתב עת: הכהן, מנחם (הרב)
בעלי זכויות : מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית