| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מפני מה גלו ישראל לבבל יתר מכל
הגולה הישראלית/יהודית בבבל היא הקדומה ביותר, ובבבל ישב הקיבוץ היהודי הגדול ביותר עד לסוף תקופת הגאונים (המאה האחת-עשרה לספירה). יוסף בן-מתתיהו מפליג ומעיר שעשרת השבטים יושבים מעבר לפרת עד היום, "רבבות לאין שיעור שאין לדעת מספרם" (קדמוניות היהודים, יא, 133). הגולה בבבל הייתה גם החשובה ביותר מבחינת ההתפתחות של היהדות לדורותיה. היא השפיעה על המרכזים השונים של הקהילות היהודיות, כולל המרכז הלאומי בארץ-ישראל לאחר "שיבת ציון". "בני הגולה", "השבים מהגולה" הם שכפו את המסורת היהודית כפי שגובשה בבבל על אוכלוסיית יהודה, ועזרא הוא שעלה מבבל עם התורה "כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות בישראל חק ומשפט" (עזרא ז' 10). התלמוד הבבלי היה לאבן פינה לקביעת דפוסי החיים של היהודים בכל קצוות תבל. אכן "גלות יהודה" הניבה "תאנים טובות" בלשונו של ירמיהו הנביא (ירמיה כ"ד 5). כאשר דנים בראשיתה של גולת בבל, דהיינו מן ההגליה הראשונה בימי תגלת פלאסר ג' (732 לפנה"ס) ועד להצהרת כורש (538 לפנה"ס)1 כ-200 שנה, עולה וצפה השאלה – כיצד הצליחה לשרוד קהילת היהודים בבבל ואף ליצור ערכים לאומיים ודתיים שהיוו אבן פינה להתגבשות של היהדות בדורות שלאחר מכן? אין זו שאלה של מה בכך וזאת משתי סיבות: (א) התמיהה כיצד קרה שעמים שהוגלו ושלא הוגלו באותה תקופה נעלמו מן המפה, ואילו העם שנקרא "עם ישראל" או "ישראל" ו"יהודה", שלא היה הגדול והחשוב שבהם, שרד ונתקיים לאורך הדורות עד ליום הזה; (ב) היהודים בבבל היו מיעוט זר, קהילה קטנה ומפוזרת ביישובים שונים, יושבת בגלות ובקרב אוכלוסייה נכרית-אלילית. האוכלוסייה הנכרית הזו (בעיקר הבבלית) הייתה בעלת תרבות חומרית ורוחנית מפותחת מאוד. ככל שהתרבות בארץ הגלות מפותחת יותר כך גדולה יותר הסכנה שהמיעוט הזר בקרבה יספוג את התרבות המקומית ויתבולל בקרב האוכלוסייה עד כדי איבוד הזהות האתנית והדתית. על זה אפשר להוסיף שהיעדר עצמאות פוליטית, והימצאות תחת שלטון זר הקובע את גורל המיעוט רק מקשים על היכולת לשמור על הזהות והייחוד הלאומי והדתי ומגביר את סכנת ההתבוללות. השאלה היא אם כן – מה הייתה אסטרטגיית ההישרדות של גולי בבל בראשיתה של גולת בבל?2 ותקופת בראשית זו היא תקופה קריטית, מכרעת. היא הקובעת אם תהיה המשכיות לעם או ייחרץ גורלו לאבדן הזהות ולהתבוללות. אם יש המשך לדורי דורות סימן הוא שבתקופת בראשית זו נוצר בבבל הבסיס שעליו השתיתו את חיי הקהילה, ונוצקו המסגרות ששמרו על הזהות ועל הייחוד של עם ישראל. נסקור ונלבן את אסרטגיית ההישרדות בעזרת הארגון הפנימי והכלכלה של הקהילה היהודית בבבל, לכאורה שני תחומים המנוגדים זה לזה. הארגון הפנימי הוא חומר משמר, הוא מלכד את הקהילה במסגרות קבועות ובמוסדות מוכרים. הקהילה מלוכדת סביב מוסדות הנהגה ומקבלת את המרות ואת ההוראות של המוסדות הללו. לעומת זאת, הכלכלה, העיסוק היום-יומי לצורכי פרנסה, הוא גורם מאיץ לספיגה של השפעות זרות. כלכלה קשורה במשא ומתן קמעונאי או סיטונאי עם גורמים זרים שמחוץ לקהילה. איכר בעל קרקע צריך לבוא בדברים עם שכניו ועם בני הכפר בכל הנוגע להשקיית השדה באמצעות תעלות מים, מכירה וקנייה של קרקע ותשלומי מס לשלטון. המשא ומתן מתנהל על-פי שפת המדינה (במקרה הנדון – באכדית או בארמית) וחוקי המסחר (כמו חוזי קנייה ומכירה) הם על-פי מנהג המדינה. הכלכלה היא חלון פתוח לחדירה של השפעות זרות. קהילה המעורה בכלכלה של הסביבה הנכרית חשופה בצורה חריפה להשפעות זרות. הקהילה היהודית הייתה מודעת למתח שקיים בין התבדלות (השווה עזרא י' 29: "וכל הנבדל מעמי הארצות אל תורת האלהים") לבין פתיחות והיא הקיפה את עצמה בסייגים שונים, שאפשרו מצד אחד אקולטורציה (קליטת יסודות תרבותיים זרים) אבל מצד אחר מנעו אסימילציה (התבוללות עד כדי איבוד הזהות הלאומית והייחוד הדתי).3 על החשש הגדול מפני חדירת השפעות זרות ניתן ללמוד, למשל, מן הנאמר בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ה עמ' א: "אמר רב: הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה". "מגוש" הוא מכשף, קוסם, ובמקרה זה מדובר ברואה בכוכבים. הפסיקה הזו של רב מכוונת נגד חברו מר שמואל שהיה חכם גדול בתורה אבל גם במדע ובמיוחד ברפואה ובאסטרולוגיה. על שום כך קראו לו "שמואל ירחינאה, אסייה", דהיינו מחשב את זמני החודשים ורופא. אביו של מר שמואל היה אבא של מר שמואל היה אבא בר-אבא, מחכמי העיר נהרדעא וסוחר גדול במשי. הוא אפשר לבנו ללמוד לא רק תורה אלא גם מדע. ומר שמואל שהתעניין באופן מיוחד באסטרונומיה היה נפגש מדי פעם עם נכרים בבליים שהיו מומחים באסטרולוגיה. הדבר לא מצא חן בעיני רב חברו, שחשש מפני סכנת ההשפעה הזרה ומעצם המגע עם כוהנים עובדי אלילים, ולכן פסק כפי שפסק. כאן משתקפת החומרה הרבה והמלחמה העיקשת בהשפעות הזרות, ובעיקר אליליות. לחקר הכלכלה והארגון הפנימי של יהודי בבל אפשר לציין שני מקורות מידע: ישיר ועקיף. המקור הישיר – זה שמתייחס במישרין ובמפורש לישראלים/יהודאים בתקופה הנדונה (המאות השמינית עד השישית לפנה"ס) הוא מועט, ספורדי, לא תמיד ברור ובחלקו מאוחר. ידיעות מתקופות מאוחרות על גולים מישראל ומיהודה במסופוטמיה, כמו ספר דניאל או ספר טוביה, מהימנותם מוטלת בספק. המקור העקיף – נוגע לגולים בכלל, מעמים שונים, שהוגלו על-ידי אשור ובבל. ממקור זה אפשר ללמוד על גורל גולי ישראל ויהודה בדרך הדדוקציה (מן הכלל על הפרט). ההנחה היא שהאימפריות האשורית והבבלית נהגו בגולים על-פי דפוסים קבועים (אבל לא זהים) ואין להניח שהם נהגו בצורה שונה ומיוחדת בגולים מישראל ומיהודה. לכולם דין אחד, דין האימפריה. ההבדל בגורל הקבוצות השונות נובע בראש ובראשונה מאלמנטים הטבועים במיעוט עצמו. יחד עם זאת, חובה לציין שהידיעות על "גולי אשור", מה שידוע בכינוי "גלות עשרת השבטים", הן מועטות ביותר וגורלם כחטיבה לאומית אינו ידוע, ולא נותר לנו אלא אגדות בלבד. יש להניח ש:
נקודת המוצא לבירור המצב הכלכלי של היהודים הוא במדיניות האימפריאלית של ממלכות אשור ובבל כלפי גולים באשר הם גולים. באשר הם גולים. מה עשו שליטי אשור ובבל בגולים מארצות שונות, ומדובר במאות אלפים. בספר דברי-הימים ב ל"ו 20 נאמר שנבוכדנאצר הגלה את אנשי יהודה "אל בבל ויהיו לו ולבניו לעבדים". "עבדים" – אין לפרש בצורה מילולית, אלא כאזרחים הנתונים לעול ולמרות השלטון הבבלי, נתינים. אין ידיעות מפורשות שהאשורים או הבבלים כבשו את הגולים לעבדים או מכרו אותם לעבדות. מקרה אחד או שניים על חלוקת גולים-שבויים כשלל לפקידים ולאנשי צבא הם בבחינת יוצא מן הכלל שאינם באים ללמד על הכלל. מתוך דברי ירמיהו אל הגולים "בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין" (פרק כ"ט) ברור שמדובר באנשים שאינם עבדים. לרוב הגולים, לאחר שעברו את שלב ההשתלבות וההתערות, היה מעמד של אנשים חופשיים העוסקים במלאכה, במסחר, בחקלאות ובשאר מקצועות ואפילו יכלו להחזיק בעבדים (עזרא ב' 65). בהצהרת כורש נאמר שהגולים שלא יעלו לציון יתמכו באחיהם השבים מן הגולה "בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה" (עזרא א' 4). בתעודות אכדיות נזכרו יהודים, כמו אליהו, פקח והושע שהיו מעורבים בעסקות של קנייה ומכירה של עבדים ושפחות (למשל ADD 312). 4שהגולים לא הפכו לעבדים מסתבר לא רק ממכלול הידיעות על גולים, אלא גם מתוך שיקול מדיני וכלכלי של האימפריות. הגורם הכלכלי הוא המניע העיקרי לצאת לכיבושים ולהקים אימפריה. הפיניקים, למשל, הגיעו עד ספרד לא בגלל חיפוש אחר שטחי התיישבות חדשים אלא בגלל חיפוש אחר חומרי גלם, בעיקר מתכות. הדגל הפוליטי הולך אחר הדגל המסחרי. אשור והאימפריות האחרות נלחמו וכבשו ארצות כדי להשתלט על עושר העמים בחומר ובכוח אדם. אין טעם לשלוט על שטחים חרבים בעקבות המלחמות ועל אזורים ריקים מאדם או מיישובים בדלילות בעקבות ההגליות. במצב כזה אין תועלת לא בחומרי גלם, לא באוצרות מזון ולא בכוח עבודה מקצועי ולא מקצועי. לכן היה זה מן האינטרס של השלטונות האימפריאליים לנצל כלכלית את השטחים שנכבשו ואת כוח האדם של הגולים.5 מן התעודות האכדיות אנו יודעים שהאשורים וגם הבבלים בנו מחדש ערים שחרבו (כמו שומרון), שיקמו כפרים ופריפריות חקלאיות והושיבו בהם גולים. נציב עליון אשורי בארץ מסוימת מספר שהוא בנה מחדש 331 כפרים בעמק החבור (יובל שנשפך אל נהר פרת).6 בכפרים אלו הוא יישב אוכלוסייה גולה, מטריטוריות כבושות (ראה להלן). אין זה מקרה שחלק מן הגולים ששבו מבבל לציון נאמר עליהם שהם באו מתל חרשא, מתל מלח, ויחזקאל ישב בגולה בתל-אביב על נהר כבר (בעיר ניפור או בעיר בבל). תל-ישוב חרב. הבבלים הושיבו בבבל גולים במקומות חרבים כדי לשקם אותם. המרכיב "תל" מרמז שהיישוב שוקם מחדש בעזרת גולים. לחלק גדול מגולי ישראל ויהודה חולקו קרקעות לעיבוד חקלאי והם הקימו חוות חקלאות.7 האשורים דאגו באופן מיוחד להעשיר את אוצר המדינה מעיבוד אדמות באשור גופא ומחוץ לה. על-פי החוק, המלך הוא הבעל החוקי של האדמות בארצות הכבושות ואת אדמות האלה הוא חילק למשפחת המלוכה, לפקידים ולאנשי צבא, למקדשים וגם לגולים. הקרקעות הם מסוגים שונים מבחינת הסטטוס המשפטי שלהן, ובהתאם לכך נקבע גם הסטטוס המשפטי-החברתי של היושב על הקרקע.8 מתוך תעודות אחדות, כולל הרשימה הידועה בשם Harran Census (רשימות מפקד מחרן), ברור שלעתים ניתנו אדמות כמענק לפקידים גבוהים ואדמות אלו עובדו על-ידי גולים. לאיכרים גולים אלו היה מעמד של צמיתים. הם נקנו ונמכרו עם הקרקע אבל בד בבד היו רשאים להחזיק ברכוש בבעלותם ולא נחשבו לעבדים.9 במכתב מאת המלך האשורי מצויה הוראה לפיה אם ישנה אדמה בלתי מעובדת, ואין טוען לבעלות עליה – כל אדם יכול לקחת לעצמו חלקה משטח זה, בתנאי שיעבד אותה.10 אשר לגולים מישראל ומיהודה, כדאי לשים לב לנאומו של רבשקה, הפקיד האשורי, שנאם לפני חומות ירושלים בימי חזקיהו (701 לפנה"ס). הוא קורא לנצורים בירושלים להיכנע ולפתוח את שערי העיר, כשהוא אומר להם מראש שייקח אותם לארץ אחרת, דהיינו יגלה אותם, לארץ זבת חלב וכו' (מלכים ב י"ח 32). בכך הוא מרמז להם שיקבלו אדמות פוריות, טובות יותר ממה שיש להם בארץ המולדת. גולים מישראל ומיהודה קיבלו קרקעות מן הממלכה תמורת שירות (מעין משכורת) במנגנון האזרחי או הצבאי. אחיקם, יושב בעיר חלח ומחזיק בקרקע שקיבל מן המדינה בתוקף תפקידו במנהל הממלכתי (SAA XI, = Add 755). בחלח אשר בצפון עירק ישבו גולים מישראל (מלכים ב י"ז 6). בתעודות אכדיות שונות נזכרו ישראלים/יהודאים בעלי קרקעות במקומות שונים. שני אנשים, אליהו ואחיה (או: אחיקר) חוכרים קרקע הגובלת עם אדמתם (SAA VI, 252 = ADD 70). בחוזה מכירה מן השנה השנייה לנבוכדנאצר ב (2/606 לפנה"ס) שנתגלה בדור כתלימו (שיח' חמד, בעמק החבור) מדובר על מכירת חלקת קרקע הגובלת עם אדמתו של חזקיהו. כעדים נזכרים מנשה, אחזיהו ושמעיהו.11 תעודה אחרת מזכירה גולים משומרון שהפכו לאיכרים והיו צריכים לשלם מס תבואה (SAA I, 220 = ABL 1201). כמובן שלא כל הגולים מישראל ומיהודה עסקו בחקלאות. האשורים והבבלים ניצלו כוח אדם של גולים גם במקצועות אחרים, אזרחיים וצבאיים. במקרא מסופר שנבוכדנאצר הגלה את אנשי הצבא ואת כל החרש והמסגר, בעלי מלאכה שהאימפריה זקוקה להם (מלכים ב כד 14). הסיפור בספר דניאל על דניאל וחבריו, מלמד על ניצול כוח אדם גולה לשירות הממלכה, ועל הכשרת גולים (או צאצאי גולים) צעירים (המכונים "ילדים") לשרת את המלך. הסיפור המאוחר בספר טוביה על טובי (אביו של טוביה) שגלה בימי שלמנאסר ה (722) ושימש פקיד גבוה בחצר המלכות, וכן המסורות על איש ארמי בשם אחיקר (שמו האשורי הוא Aba-Enlil-dari) שהיה יועץ חכם בחצר סנחריב ואסחרדון הם הדים מאוחרים לשימוש בכוח אדם גולה לצורכי הממלכה.12 כיצד נעשה המיון של הגולים לפי מקצועות? מושג כלשהו על כך ניתן לקבל מתוך מכתב של פקיד אשורי אל המלך (SAA X, 179 = ABL 755). המכתב פותח במילים (תרגום לא מילולי): "לאחר שהמלך הגלה אותי ( usaglani משורש galu) וישבתי במחנה השבויים (sabt ku) בא אליי פקיד המלך [רבשקה] ואמר לי שסופר לו שאני סופר מומחה. אמרתי לו אכן אני סופר מומחה. הוא שחרר אותי ונתנו לי 'כיסא' [מקום עבודה] במקדש". הסופר ממשיך וכותב שלאחר מכן גילו שהוא גם מגיד עתידות, והוא קיבל גם את המשרה של מגיד עתידות ועלה בדרגות הגדולה עד שהיה רשאי לכתוב ישירות אל המלך ולהתלונן בעניין כלשהו. זה מקרה שממנו ניתן ללמוד שפקידי המלך מיינו את הגולים לפי מקצועותיהם ועל-פי צורכי הממלכה, אם בראשית דרכם לגלות ואם כאשר הגיעו למקום היעד. מכתובות אכדיות אנו למדים שגולים מישראל ומיהודה הושבו גם במרכזים עירוניים כמו בנינוה, בכלח, בגוזן, בחרן, בניפור, בסיפר, בבבל ועוד. מהם שימשו כפקידים וכסופרים, מהם כבעלי מלאכה, מהם סוחרים ומהם אנשי צבא שחלקם הוצבו במצודות גבול ובמבצרים. שלמיהו, איש ישראלי/יהודאי לפי שמו, היה גנן מומחה בארמון נבוכדנאצר וקיבל מנות מזון מאוצר המלכות.13 אדם בשם פקח היה בנאי ראשי ומפקח על קבוצת פועלים (ABL 102). ישראלים ויהודאים עסקו במסחר, כמו יואח בן גריהו, אדוניחא, נחום בן חלקיהו, יואב, יהוישמע בת שמששראצר הידועה מחותם הנושא את שמה.14 ישראלים/יהודאים נזכרים כנושאי משרות ממלכתיות ואפילו פקידים גבוהים, כדוגמת פקח, פלטיהו, נריהו15. כן נזכרים ישראלים/יהודאים כעדים בעסקות קנייה ומכירה. אדם בשם רפאיהו קשור בעסקה של מכירת שעורים (ND 2339) שנתבצעה בכלח (נימרוד). הרבה ישראלים גולים, או צאצאי גולים, שירתו בצבא האשורי. סרגון ב אומר שהוא ספח לצבאו אנשי מרכבה שלקח מישראל16. קצין בשם נדביהו מופיע בתעודה עסקית ונושא את התואר של איש מרכבה ראשי (ADD 234). הושע הוא מפקד יחידה צבאית בצבא אור (ADD 453), ואחאב מפקד על יחידה בת 50 חיילים (ADD 893) עזריהו אחראי על יחידה של שמר הארמון (ADD 993). ברשימה ארוכה של חיילים בצבא אשור מנזכרו אנשי מרכבה משומרון.17 חלקיהו היה מפקד בצבא המרכבות 18. (ND 2443 + 2621). בין גולי יהודה ששבו לציון נזכרו "בני הסופרת" (עזרא ב' 55) והכוונה לקבוצה של גולים שהחזיקו במקצוע "סופר" בבבל ואומנות זו עברה מאב לבן. הישראלים/יהודאים, לרגל עיסוקם היום-יומי, באו במגע עם האוכלוסייה הנכרית והושפעו ממנה. הם ספגו הרבה מן התרבות הזרה. זה התבטא, למשל, באימוץ שמות נכריים, ואפילו אליליים (כמו זרובבל, שנאצר), בשמות החודשים (תשרי, מרחשון וכו'), ודיברו ארמית ששימשה שפת תקשורת בין-לאומית באותה העת. השפעות על התרבות המסופוטמית ניכרות גם בכמה מסיפורי התורה, כמו סיפורי הבריאה, מגדל בבל, וכן בנביאים ובכתובים.19 אבל כל אלה הן השפעות שלא היה בהן כדי לבטל את הזהות והייחוד של הקהילה היהודית בבבל וזאת הודות לארגון הפנימי שלהם בגולה.
הארגון הפנימי הוא אלמנט חשוב ביותר באסטרטגיית ההישרדות, שכן בעזרת מוסדות קהילתיים יכול המיעוט הזר והגולה לשמור על אחדותו ועל ייחודו גם אם הוא רחוק ממולדתו, ללא עצמאות מדינית וללא מקדש לעבודת האל הלאומי. הארגון הפנימי הוא גורם מלכד ומשמר. אולם כל זאת בתנאי שהארגון מושתת על המשכיות של המסורת הארגונית (חילונית ודתית) כפי שהייתה קיימת בארץ המולדת, לפני הגלות, ולא על מסגרות חדשות לגמרי שאין להן קשר כלשהו למסורת אבות. היכולת של הגולים לקיים מוסדות ארגוניים בגולה ולהחזיק במסורת אבותם נתאפשרה בגלל מדיניות המגלים. האשורים והבבלים הגלו והושיבו את הגולים לפי משפחות ולפי היישובים שמהם הוגלו, כך שהגולה כפרט כבר חי מלכתחילה בקרב בני ביתו ובני היישוב שלו גם בגולה. זו מדינות מכוונת של האשורים ושל הבבלים, כי באופן כזה יהיה קל יותר לקבוצות הגולים להכות שורשים בארץ גלותם. הפרט ירגיש הוא יושב בתוך אחיו.20האשורים והבבלים לא כפו את דתם על הנכבשים והגולים, הם אפשרו להם להתארגן סביב מוסדות ארגוניים על בסיס אתני-לאומי ולנהל את החיים על-פי מסורת אבות. ומסורת אבות זו קשורה במערכת חוקים של טומאה וטהרה, של איסור נישואי תערובת, של מצוות כשמירת השבת וברית המילה, של תודעה היסטורית משותפת הבאה לידי ביטוי בימי זיכרון וחגים לאומיים. כשמדובר בארגון פנימי עולה בראש ובראשונה שאלת המנהיגות. מיהו המנהיג, כיצד הוא נקבע או נבחר? התשובה היא חד-משמעית: המנהיגות היא לבית דוד. היהודים בבבל, לפחות אלו שהוגלו על-ידי סנחריב ונבוכדנאצר, המשיכו להכיר במנהיגות של בית דוד, אותה שושלת שמלכה בירושלים כבר מימי דוד. הם הכירו ביהויכין כמנהיג גם כאשר הוגלה על-ידי נבוכדנצר וישב בכלא במשך 37 שנים. בתעודות בבליות שנמצאו בארמון נבוכדנאצר מכונה יהויכין "מלך יהודה" המקבל מנות מזון הוא ובניו.21 הוא סימל את התקווה לחזור לציון ולהקים מחדש את סוכת דוד הנופלת (ירמיה כ"ח 4-2). בני יהויכין, שאלתיאל וששבצר (נקרא גם שנאצר) ואחר-כך זרובבל בן שאלתיאל, הנהיגו את הקהילה בתוקף היותם משושלת בית דוד. בספר עזרא נאמר כי זרובבל עמד בראש השבים לציון (עזרא ב 2), וששבצר מכונה "הנשיא ליהודה" (עזרא א' 8). בספר חגי זרובבל מכונה "פתח יהודה". גם אם לא ברור האם ששבצר ו/או זרובבל אכן שימשו במשרה של "פחה" (השאלה מתי יהודה הפכה לפחווה בפני עצמה עדיין שנויה במחלוקת), ברור הוא שגם הכשדים וגם הפרסים הכירו במעמדו הנכבד של בית דוד. ביטוי מאלף להמשכיות בהנהגה כפי שהייתה קיימת לפני תקופת הגלות מצוי מאוחר יותר במוסד "ראש הגולה". את מוצאו ייחסו לבית דוד, ייחוס שאין לו הוכחה. אולם חשוב שהיהודים בבבל האמינו שמדובר בהמשכיות של בית דוד וקיבלו מרצון את מנהיגותו. חשובה כאן התודעה ההיסטורית שעיקרה – הקשר עם העבר; המנהיג בהווה הוא צאצא של המנהיגים מלפני חורבן הבית הראשון, ועם הגאולה בעתיד יקום המנהיג מבית-דוד (ראה למשל יחזקאל ל"ז 25-24). בתודעה היסטורית – עבר, הווה ועתיד כרוכים זה בזה. לצד המנהיג מבית דוד היה המוסד שנקרא "זקני הגולה" (ירמיה כ"ט 1; יחזקאל כ' 2-1). מדובר בהמשכיות של מוסד "הזקנים", "זקני העדה" הידוע מן התורה, הנביאים והכתובים ובגולה נקראו "זקני הגולה".22 מוסד הזקנים המשיך להתקיים גם לאחר שיבת ציון (עזרא ה 5 ועוד). גם גולים מעמים אחרים קיימו את המוסד של "הזקנים" בתקופה הראשונה של גלותם.23 אין ידיעות מה היו הסמכויות של מוסד הזקנים בגולה, אבל עצם קיומו מעיד על תפקיד של מנהיגות עם סמכויות לצד המנהיג מבית דוד. גם כאן יש ביטוי להמשכיות של מסורת ארגונית מלפני הגלות. זקני הגולה נקראו גם "ראשי בתי-אבות", תואר ידוע מן התקופה שמלפני הגלות. ההתארגנות לפי בתי-אבות ומשפחות מסייעת לשמר ולקיים את המבנה החברתי-המשפחתי של הקהילה היהודית בגולה על בסיס של קשר דם, לפי בתי-אבות. כל בית-אב (או משפחה) שמר על מגילת היוחסין שלו (גנאלוגיה) ועל מוצאו הגאוגרפי בארץ מולדתו. ההתארגנות לפי בתי-אבות עוזרת לליכוד הקהילה, ומשמשת מחסום בפני התבוללות. מקום מיוחד היה למשפחות הכוהנים למרות שלא היה בית-מקדש בגולת בבל. קיבוץ מאורגן של כוהנים היה ביישוב כספיה בבבל, שבראשו עמד כוהן בשם אדו (עזרא ח' 17). לכוהנים היה חלק בהנהגת הקהילה. לא מקרה הוא שלצד זרובבל המנהיג מבית דוד שימש בהנהגה גם ישוע בן יהוצדק הכוהן הגדול שמלפני הגלות. גם פה בולטת תופעת ההמשכיות של המסורת ושל ההנהגה מן העבר הרחוק אל ההווה ואל התקווה לעתיד המקופלת בהמשכיות זו. גם עזרא הסופר היה מן הכוהנים (עזרא ז') ומן המנהיגים של הקהילה היהודית בבבל שעלה לירושלים. לעזרא מגילת יוחסין המגיעה אחורה עד אלעזר בן אהרון הכוהן. השאלה היא: אם יש כוהנים ולוויים בגולה, ואין כפייה דתית והקהילה הגולה מכירה במעמדם המיוחד של הכוהנים ובזכותם לשרת בקודש – מדוע לא יבנו בית-מקדש ואפילו קטן (השווה "מקדש מעט", יחזקאל י"א 16) בבבל? במצרים בנו היהודים מקדש לאלוהי ישראל – אז מדוע לא בבבל? ניתן להעלות כמה סיבות להיעדר בית-מקדש בבבל: (א) הארץ נחשבה לטמאה, וכפי שנאמר – "איך נשיר את שירת ה' על אדמת נכר" (תהלים קל"ז 4); (ב) בקרב הגולים מיהודה נשתרשה האמונה שמותר להקריב לאלוהי ישראל "ורק במקום אשר יבחר", דהיינו בירושלים. רעיון ריכוז הפולחן החל לנסר כבר בימי חזקיהו (סוף המאה השמינית לפנה"ס) ומומש בימי יאשיהו (סוף המאה השביעית לפנה"ס); (ג) קיימת סכנה של חדירת השפעה זרה, אלילית לתוך עבודת הפולחן בגולה, שכן במסופוטמיה, המקדשים והזבחים למיניהם היו עניין מפותח מאוד. אם בארץ המולדת סכנה כזו הייתה מוחשית מאוד לא כל שכן בגולה; (ד) במסופוטמיה הייתה מעורבות חזה ועמוקה ביותר של השלטון המרכזי (המלך) בענייני הפולחן על דרך הביטוי "מקדש מלך"; (ה) מכלל המידע המצוי בידינו בעניין הסמכות והיכולת להקים מקדשים בבבל נראה שהגולים בבבל, מעם כלשהו, לא היו רשאים לבנות מקדש לאלוהיהם בבבל, אפילו לא לאשורים שמשלו על בבל (להוציא אולי מקרה אחד הקשור באלה בלית של נינוה), אלא רק לאלוהי בבל ולאלים שהבבלים אימצו לעצמם. כלומר, גם לו רצו הגולים מישראל ומיהודה היושבים בערי בבל לבנות מקדש, הדבר לא היה מתאפשר; (ו) את הישיבה בבבל ראו הגולים כעניין זמני, כי קיוו לגאולה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי נמרץ בחזונות הנביאים – ישעיהו השני ויחזקאל.לכן אין טעם לבנות בית-מקדש כדי לנטוש אותו לאחר מכן; (ז) האמונה שהאל נמצא בקרב האנשים המאמינים בו בכל מקום ששם הם מצויים. על-פי המסורת שהחזיקו בידיהם, האל הלך עם אברהם כשיצא מאור-כשדים ועם שבטי ישראל כשיצאו ממצרים. האל אינו זקוק למקדש, למשכן של קבע. אפשר לעבוד אותו באמונה גם ללא קרבנות וללא מקדש. רעיון זה מובע במקומות שונים בתנ"ך (ראה למשל שמואל א, ט"ו 22; מלכים א ח' 27; עמוס ה' 25-21; מיכה ז' 8). רעיון זה מובע מאוחר יותר בדברי חז"ל: " 'למענכם שלחתי בבלה', אתה מוצא בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם" (ילקוט שמעוני, ישעיהו רמז תנ"ה, ד"ה למענכם שלחתי בבלה). יהיה הטעם לאי-קיומו של בית-מקדש אשר יהיה, ברור שהאידאולוגיה של מקום מקודש אחד ויחיד (קרי: ירושלים) הקשור עם רעיון של ברית נצחית עם אלוהי ישראל ועם בית דוד, לא רק שתרמה להישרדות ולהתלכדות אלא הפיחה את תקוות הגאולה שחייבת לבוא, שכן הברית עם אלוהי ישראל, הכול-יכול, היא נצחית. הגלות אינה אלא שבי זמני, וכפי שנאמר בעזרא ח' 35: "הבאים מהשבי בני הגולה". החשיבות של הכהונה והלוויה היא בעצם קיומן שכן הן מסמלות את ההמשכיות של מסורת האבות, של מוסד דתי-פולחני מלפני הגלות. הן גם מבטאות את תקוות הגאולה בעתיד. הכוהנים והלוויים, שומרים על מגילות היוחסין שלהם וממתינים לשוב לציון כדי לשרת שוב בבית-המקדש בירושלים לכשייבנה. באין מקדש, התורה והתפילה מקבלות חשיבות גדולה. הכוהנים הם ששמרו על התורה, לימדוה והפיצוה בעם. עזרא הביא עמו את "ספר תורת משה" המקפל בתוכו לא רק את תולדות העם אלא גם את החוקים ואת המשפטים שהם סייגים וחומות החוסמים חדירה של השפעות זרות ונישואי תערובת. ושוב, לא מקרה הוא שדווקא עזרא ונחמיה שעלו מן הגולה בבבל לירושלים ניהלו מלחמת חרמה נגד נישואי תערובת מתוך המגמה לשמור על הזהות האתנית-הלאומית של עם ישראל. גם לנביאים שפעלו בגולה היה חלק חשוב במתן הסבר לגלות כעונש, בעידוד החזרה בתשובה על-פי תפיסתם ובטיפוח תקוות הגאולה בקרב גולי אשור וגולי בבל.
המידע שבידינו מלמד שהגולים ברובם המכריע (להוציא מקרים בודדים), נהנו מחופש אישי, יכלו להחזיק ברכוש, לעסוק במקצועות שונים, איש-איש על-פי כישרונו ועל-פי נטיית לבו. רובם עסקו בחקלאות, על קרקעות שקיבלו מן הממלכה. נראה שבשלב הראשון היו במעמד של צמיתים אבל במשך הזמן הפכו לאנשים חופשיים לכל דבר והורישו את אדמתם לבניהם אחריהם. הקהילה בגולה התלכדה סביב מוסדות ששורשיהם מגיעים אחורה אל התקופה שמלפני הגלות, וקיבלו את מרות המוסדות מרצון. הם שמרו על מסורת אבות שעיקרה – ימי זיכרון וחגים לאומיים, חוקי טומאה וטהרה, מצוות עשה ולא תעשה ובכללן שמירת השבת וברית המילה. מצד אחד הם לא פנו עורף לעבר, אבל מצד אחר נמנעו מלהתפרק על העבר ורק על העבר. התרפקות כזו מביאה להתאבנות ולהצטמקות. הם ספגו השפעות זרות (אקולטורציה) אבל כאלה שלא היה בהן כדי לבטל את הזהות ואת הייחוד (לאאסימילציה). הם צפו אל העתיד וראו במצבם בגולה שלב ביניים המקשר את העבר עם העתיד, עתיד ראלי או חזוני (וחזוני לגבי הרוב), עתיד שצופן בחובו חזרה אל העבר, אבל עבר טוב יותר. סופרי המקרא היו מודעים היטב לחשיבות הזיכרון הקולקטיבי המתבטא בזיכרון של אירועי העבר, להמשך הקיום של העם בעתיד, זהותו וייחודו. לדוגמה, יעקב בסוף ימיו אוסף את בניו ואומר להם: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים" והוא מסיים את "הברכות" לעתיד בהזכרת העבר – את מערכת המכפלה אשר "בארץ כנען אשר קנה אברהם את השדה... שמה קברו את אברהם ואת שרה אישתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אישתו ושמה קברתי את לאה" (מ"ט 29-31). העתיד ("אחרית הימים") קשור בזיכרון הקולקטיבי בדבר האבות הקבורים "באחוזת קבר" (מ"ט 30) בארץ כנען, הארץ אשר כבר בעבר הובטחה לאבות ל"אחוזת עולם" (מ"ח 4) לבני ישראל בעתיד. מערת המכפלה בדומה לכותל המערבי, ירושלים, מצדה ועוד, הם מקומות שבהם קשור הזיכרון הלאומי הקולקטיבי והם ציוני דרך בתודעה ההיסטורית הלאומית המונחת ביסוד המשך הקיום הלאומי של העם.24 וכבר נאמר שמי שאיננו מסוגל להסתכל אל העבר איננו יכול לצפות אל העתיד. רשימת קיצורים ABL – R.F. Harper, Assyrian and Babylonian Letters. הערת שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
