עדה מימון הייתה בין הלוחמות הנועזות ביותר לשיפור מעמדה של האישה בארץ-ישראל. פעולתה המגוונת השתרעה על פני עת ארוכה. עדה הגיעה לארץ-ישראל שנה וחצי לפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה, עלמה צעירה כבת עשרים, ובכך קבעה את 'ייחוסה' כבת העלייה השנייה. עשייתה בשנות העלייה השנייה הנה מטבע הדברים קצרה וטבועה בחותם של התחלה. עם זאת, גם ניצנים ראשונים אלה מבשרים את כיווני פעולתה העתידית.

בבית הוריה בבסראביה קיבלה עדה חינוך דתי בד בבד עם השכלה עברית ציונית. בזיכרונותיה ציינה, כי בביתה היו מצויים תדיר 'הצפירה' ו'המליץ', והיא קראה בהם מצעירותה. אחיה הגדול היה הרב יהודה-לייב מימון, ואתו ערכה את ביקורה הראשון בארץ בשנת 1908. הרב מימון, שביקש לתגבר את פעילות 'המזרחי' בארץ-ישראל, עלה ארצה עם משפחתו בראשית 1913, ועדה אחותו, שהייתה פעילה באגודת 'בנות ציון' באונגני, נפרדה מחברותיה ועלתה לציון יחד עמו.

יעדה הראשון בארץ היה ירושלים, שם לקחה חלק ב'קורסים של העזרה'. לאחר מכן עבדה במוסד החינוכי של חרדי פראנקפורט בפתח-תקווה. באיגרתו הודה אחיה, ר' יהודה-לייב, כי 'אין היא יכולה לשאת את יראת השמים' הנהוגה שם. בקיץ 1913 ביקשה להצטרף לאחיה בנסיעתו לקונגרס הציוני האחד-עשר. פעולתה החשובה ביותר לפני פרוץ המלחמה הייתה נסיעה לצפת באביב 1914 וסיועה בייסוד בית-הספר העברי במקום.

תיאוריה של עדה את נסיעתה לצפת, את מגוריה במקום, את מאבקה בשליחת הילדות היהודיות לבית-הספר של המיסיון ואת מאבקה בחרם על הנשים בחגיגת ל"ג בעומר, פותחים צוהר על אישיותה המיוחדת ואל רוחה הלוחמת. מצב החינוך היהודי בצפת של אותו זמן היה קשה ביותר. כמאה וחמישים נערות ביקרו בבית-הספר של המיסיון, ובעיר לא התקיים כל מוסד חינוכי עברי מודרני. עדה נקראה לתקן את המעוות. לנוכח המשימה הקשה הזמינה את חברתה פרומה מקלר להתלוות אליה, ולחלק עמה את המעמסה והשכר. עדה וחברתה לא נרתעו מהקשיים. 'ידענו שהוטל עלינו תפקיד גדול: להורות תורת-ישראלי לילדי צפת'. עדה וחברתה נשארו בצפת כדי להיאבק על תיקון החינוך.

הזעזוע שגרמה העובדה, כי מאה וחמישים מבנות צפת לומדות בבית-הספר של המיסיון, לא נתן לה מנוח, והיא כתבה על כך במאמר נרגש לעיתון 'החרות'. בדבריה היא האשימה את ההורים ואף את הארגון הצפתי 'המכבים הקדמונים', אשר לא קרא על כך תיגר. מאמר זה מעיד על אומץ לבה ורוח הלחימה שלה. זה היה, קרוב לוודאי, מאמרה הראשון בעיתון עברי.

הזדמנות שנייה להוכיח את עוז רוחה ניתנה לעדה בל"ג בעומר תרע"ד עת ביקשה לקחת חלק בחגיגות ההדלקה במירון. נאמר לה כי לא תוכל להשתתף בהילולה בשל חרם האוסר הצטרפותן של נשים. רגישותה של עדה לקיפוחה של האישה עשאה אפוא ללוחמת נמרצת ביותר להשגת שוויון. היא נסעה למירון עם שתיים מחברותיה, 'שברה' את החרם והביאה לידי ביטולו. לאחר מלחמת-העולם הראשונה ניהלה עדה מימון את המאבק למען זכות בחירה לנשים – וגם הצליחה.

קורותיה של עדה בתקופת העלייה השנייה היוו פתיח נאות לפעילותה הציבורית כל חייה: עיסוק בחינוך, ובעיקר בחינוך בנות, ומלחמה למען שיפור מעמדה של האישה.

עדה הקימה את בית-הספר החקלאי עיינות ב-1930, וניהלה את המוסד במשך שנים רבות.הייתה חברה פעילה בארגוני נשים: ויצ"ו ב-1926 ומועצת הפועלות, בשנים 1921-1930. והייתה אף חברה בכנסת הראשונה והשנייה, לעדה מימון מקום של כבוד בקידום מעמד האישה בארץ-ישראל.

עדה הייתה חברת מרכז 'הפועל הצעיר' (1913-1920), השתתפה כציר בוועידת פראג בשנת 1920, ובוועידת הייסוד של הסתדרות העובדים הכללית. נבחרה לוועד הפועל של ההסתדרות ולוועד הלאומי. למן הקונגרס ה- 13 הייתה ציר לקונגרסים הציוניים וחברת מרכז מפא"י משנת 1930.