זֶאוּס נואש מבני-האדם והחליט להוריד מבול כדי להשמידם. פְּרוֹמֵתֶאוּס, שידע זאת, הזהיר בעוד מועד את בנו דֶאוּקַליוֹן שמלך בחבל פְתִיָה. בעצת אביו בנה דאוקליון תיבה, צייד אותה במזון, וישב בה עם אשתו פּירָה, בתם של אֶפימֵתֶאוּס ופַּנדוֹרָה.
אז בא המבול והציף את כל הארץ. רוב האנשים מתו. שרדו רק אחדים, שנמלטו אל ראשי ההרים הגבוהים. אחד מהם, מֶגארוֹס, שמע את צריחות העגורים, שחה בעקבותיהם אל פסגתו של הר קְרַנַאוֹס הקרוי מאז על שמם, וכך ניצל.
תשעה ימים ותשעה לילות שטה התיבה של דאוקליון, עד שנחה על הר פַּרנַסוֹס. כשפסק הגשם, יצא דאוקליון מתוכה וזבח לזאוס. לאות רצון שלח אליו זאוס את הֶרמֵס, שהעניק לו זכות לבקש מה שיחפוץ. דאוקליון חשב שרק הוא ואשתו ניצלו, ולכן ביקש שבני-האדם ייווצרו מחדש. בעצת זאוס ליקטו שניהם אבנים והשליכו אותן אחורה מעל לראשיהם. האבנים שהשליך דאוקליון הפכו לגברים, ואלה שהשליכה פירה – לנשים.

לפריט הקודם
לפריט הבא