מאגר מידע
מאגר מידע > שואה > ההתנגדות הלוחמת
מאגר מידע > שואה > חיים יהודיים בשנים 1945-1939 > נשים בשואה

אסטרטגיות של נשים במאבק לחיים בתקופת השואה: הספירה הציבורית | מחברת: דליה עופר

פעילותן של נשים בספירה הציבורית מבטאה מאמץ לשמור על חייהן במסגרת הציבור ושמירה על חיי הזולת. במערבה של אירופה, במיוחד בצרפת ובהולנד, היו נשים יהודיות ולא יהודיות פעילות בהצלת ילדים, בעיקר באמצעות הסתרה במשפחות לא יהודיות. נשים יהודיות היו קשורות גם לתנועות מחתרת שונות, בין באמצעות התנועה הציונית או באמצעות הקומוניסטים. נשים אלה סיכנו את חייהן למען אחרים ומתוך מטרה לפגוע במשטר הכיבוש.

במזרחה של אירופה אנו עדים לפעילות עניפה של נשים באירגוני העזרה, במטבחים הציבוריים, כמורות ומדריכות בבתי יתומים ובריכוזי פליטים, כאחיות ורופאות בבתי החולים ובפעילות מגוונת במחתרת.

אחד הסיפורים המרגשים, שמופיע אף הוא במחקרה של שלפאק, הוא על דיאטנית כבת ארבעים גינה בירקנהיים ופעילותה באירגון המטבחים הציבוריים בתקופת המלחמה ובגטו. אנו יודעים על גינה בירקנהיים גם מרשימותיו של רינגלבלום על הכחדתה של האינטליגנציה היהודית בווארשה.

באחד המצודים נלקח צוות עובדי מחלקת המטבחים ובתוכם הגב' [גינה] בירקנהיים, מדריכת המטבחים, אשר שהתה תקופה ממושכת בקיבוצים בארץ ישראל, והיתה מלאה ברוח האידיאליסטית ששלטה שם. כאשר הגיעו מגורשים אלה לומשלאגפלאץ, היתה ההנהלה במקום מוכנה לשחרר את גב' בירקנהיים ועוד כמה פקידי מחלקה, אך סירבה לשחרר את הפקידים הזוטרים ואת עובדי הכפיים [מבין המועסקים]. גב' בירקנהיים הודיעה כי במסיבות אלה היא אינה עוזבת את הכיכר. היא נשארה במקום ונלקחה לטרבלינקי יחד עם כל עובדי מחלקת המטבחים.14

בשיחתה עם שלפאק הסבירה בירקנהיים שהיא הגיעה למימוש יעודה דווקא בתקופת המלחמה. לאחר לימודיה בארץ ישראל וחזרתה לווארשה לא מצאה עבודה במקצועה, שכן התחום של היגיינה ותזונה רציונאלית לא היה מפותח בווארשה. בבתי התמחוי לעניים היו התנאים קשים וכל שעשתה במקצועה היו הרצאות מזדמנות שבאמצעותן קיוותה להשפיע על הנעשה. בעקבות המלחמה תחושת השליחות, שקיננה בה ממילא, הפכה לפעילות של ממש. באקראי נודע לה על הקמתם של מטבחים ציבוריים למען הפליטים הרבים שהגיעו לעיר ולאנשים שבתיהם נהרסו בהפגזות ובהפצצות. היא פנתה אל האחראית והציעה את כישוריה. לאחר ראיון קצר, שבו הרשימה ברמתה המקצועית, היא קיבלה את העבודה. וכך כותבת שלפאק:

מצב המטבחים היה בכל רע. הוא היה זקוק לפעולה יסודית והעלמה ב' החלה בעבודת נמלים סבלנית ונמרצת לארגן מחדש את התחום הזה. לא תמיד נראה הדבר לעין, אך תודות לפעולתה החלה עבודת ניהול המטבחים לנוע בכיוון הנכון. העלמה ב' החלה בביקור במטבחים. בדקה בדקדקנות את תנאי השיכון והתנאים הסניטריים של המטבחים, את כישורי העובדים, למן הצוות המנהל ועד לעובדי הניקיון, את התפריטים, את הרכבם התזונתי. תיקנה שגיאות וטעויות. בכל מקום מצאה תוהו ובוהו ואנרכיה בכל הנוגע להיגיינה ותזונה. חילקה הוראות כיצד לבשל ולנצל חומרים, כיצד לשמור מצרכים, להדיח כלים וכו'. היא היתה בודקת באיזו מידה ההנהלה מקיימת את ההוראות, לא ידעה פשרה מהי, לא וויתרה והגיעה להישגים מעולים באירגון התפריטים והרמת רמתם התזונתית וטעמם.15

לקורא דברים אלה היום, כאשר המידע על הרעב בגטו נטוע בתודעתנו כאחת העובדות האכזריות ביותר של המציאות, קשה להבין את ההתלהבות של גב' בירקנהיים מן המטבחים הציבוריים. גם כותבי הרשומות בגטו, כמו רחל אוירבך שבעצמה ניהלה מטבח ציבורי, העריכו שהמטבחים סייעו לאלו שהיה להם בסיס קיומי כלשהו, ואילו חסרי כל לא היו יכולים להתקיים רק מן המרק שהוגש במטבחים, ורבים רבים גוועו ברעב. מרשומות הגטו אנו יודעים שעל אף רצונה של בירקנהיים לפקח על עבודת המטבחים ועל יושר פעילותם של העובדים, לא תמיד עלו הדברים יפה. ואף על-פי כן, אין ספק שעבודת המטבחים והאוכל שסיפקו לתושבים, למוסדות הילדים ולריכוזי הפליטים, היה מקור חשוב לקיום על-אף כמויות המזון המצומצמות שהגרמנים התירו להעביר לגטו.

בסיום תיאורה אומרת שלפאק שלדברי גב' בירקנהיים, יכולתה להתמודד עם הקשיים של חיי היום-יום, לאחר שעבדה שעות ארוכות וחזרה לחדרה השכור למלא את חובות משק ביתה, ניזונה מהייעוד שמצאה בעבודתה. היא חשה עצמה מועילה ונחוצה לציבור.

על דרכה האחרונה של גינה בירקנהיים קראנו ברשימתו של רינגלבלום והדברים מסייעים בידנו להעריך את חייה בתקופת הגטו. האם נעריך את דרכה של המוות "כצאן לטבח"? עבודתה באה להאריך חיים בזמנים שכל יום חיים נוסף היה בבחינת נס כשלעצמו. עבודתה ביטאה פעולה מכוונת ומודעת להתמודד עם מדיניות שבה הכובש הנאצי גזר רעב ומחסור על היהודים, והציבור כמו רבים מראשיו העריכו שזוהי דרכו של הכובש להביא כליה על היהודים. רוב הציבור לא העלה עדיין על דעתו את הרצח ההמוני שניצב בפתח. פעילותה של בירקנהיים בתחום המזון והבישול, שבו עבדו עמה נשים רבות נוספות, יכולה להיראות כתחום פעילות טבעי של האישה – הזנה ודאגה לזולת. אמנם, כפי שכבר ציינתי, הצטיינו נשים רבות בתחום שירותי הסעד והעזרה, או בהקמה של בתי ילדים ובהסתרתם וטיפול ביתומים. ואכן יש לראות בכך העתקה של תפקידים מסורתיים של נשים ושל המטען החברתי-תרבותי, שאותו נשאו במפגש עם המשבר הנורא. הן הצליחו לנתב מטען זה לאיסטרטגיה של שמירה על החיים.

ואולם גם דרכה של גב' בירקנהיים אל המוות מבטאה מחאה והתנגדות כלפי השלטון הנאצי ועולמו המעוות. גב' בירקנהיים הוכיחה שאנשים משקפים בחייהם ובמותם ערכים שבלעדיהם אין הקיום הפיסי יכול להיקרא חיים. זו היתה בחירתה. למתמודד עם זיכרון השואה היום, מותה של גב' בירקנהיים נאצל כמו חייה, אף כי קול בקרבנו קורא לה: אולי בכל זאת היית צריכה לנטוש את חברייך, בזמנים שהחיים עצמם הפכו ערך? אולי הייתה יכולה להינצל ולהמשיך לחיות כמו המועטים ברי המזל? ואנו כל כך רוצים בחייך.

לסיום, אני רוצה להתייחס לנשים במחתרת ובהתנגדות המזויינת. באחד מנאומיו אמר אבא קובנר שלא ניתן להבין את שיעורו של המרד ומשמעותו מבלי שנבין את ההליכה האחרונה אל המוות ואת הייאוש שתקף את האנשים, לאחר שעמידתם נוכח הנאצים במשך חודשים ושנים הסתיימה בגירוש ובמוות כה נורא. רק לאחר שנבין את כל אלו, אמר קובנר, נבין את משמעותו של המרד ללוחמים ולנו היום.16

דווקא המרד המזויין לא ביטא עוד מאבק על החיים אלא על הערכים שבלעדיהם חיים אינם חיים. הלוחמים ייצגו במעשיהם את החירות והבחירה של האדם החופשי, אף כי הייתה זו בחירה נוראה כל כך – בחירת הדרך למות. האם צדק דולק ליבסקינד מקרקוב שאמר, כפי שמצוטט ביומנה של יוסטינה, כי מעשיהם של חברי המחתרת והלוחמים נועדו כדי לזכות בשלוש שורות בהיסטוריה?17 ואולי מן הדין להודות שעם כל האכזריות שבדבר, שורות אלה נותנות השראה לאמונה גם לאחר הרצח הנאצי וחורבן יהדות אירופה.

לחימה של ממש כנגד הנאצים היתה מועטת ומרד גטו ווארשה היה המרד הראשון, הממושך והקשה ביותר מבחינת הגרמנים אך לא היה בו כדי לפגוע פגיעה של ממש בגרמנים. הלוחמה של הפרטיזנים היהודים כנגד הנאצים כמו מיקוש ופיצוצי גשרים, שהיו בעלי משמעות עצומה עבורם, הציקו לנאצים אך לא הכריעו אותם. אולם התארגנותה של המחתרת בגטאות וגם במחנות (אליה לא אתייחס כלל) תרמה בעיקר לחייהם של הפעילים בה, בתקופת ההתארגנות וההכנות למרד, בין שבסופו של דבר התחולל או שבכלל לא פרץ.

אנרי מישל, אחד מחוקרי תנועת ההתנגדות לנאצים, מציין את התנאים ההכרחיים לקיומה של התנגדות מזויינת: נגישות לנשק וקיומו של כוח צבאי מקצועי, תמיכה של ארגונים או ממשלות שיכולות לספק למחתרת משאבים וצרכים שונים, במסגרת פיקודית ברורה ואירגון, תמיכת האוכלוסייה שיכולה להציע מקלט לחברי מחתרת במנוסה. זאת ועוד, הוא מדגיש גם את החשיבות שיש לתקופת ההכנה ולשלבים השונים שבהם יש להכין את המרד. הדבר צריך להיות קשור בתוכנית רחבה יותר של לוחמה כנגד האוייב מצד צבאות סדירים או ממשלות. אף אחד מן התנאים הללו לא התקיים ביחס ליהודים. דבר שמדגיש את ייחודיותם של המחתרת והמרד היהודיים. אחד התפקידים החשובים בשלבים המקדימים של אירגון המחתרת ובעיצוב התודעה היה העברת מידע ויצירת קשרים בין הגטאות השונים במזרח אירופה. תפקיד חשוב זה נעשה בעיקר על-ידי הבחורות במחתרת. היו אלה נשים צעירות, או נערות בוגרות, חברות תנועות נוער ציוניות, וקומוניסטיות שהתחזו לאריות וחיו בסכנה מתמדת בנסיעות ברכבות, במעבר בכפרים ובערים. הן עבדו אצל גרמנים או פולנים, כדי להוות בסיס קשר למחתרת. סיפורן המופלא של הקשריות מביאליסטוק, ליזה צ'פניק, ברונקה קליבנסקי, חיה ביליצקי, תמה שניידרמן ואחרות, היה כבר לנכס צאן ברזל של אתוס הגבורה הישראלי.18 בקרב הלוחמים שניצלו סיפורן מעוצב בתוך מכלול סיפורי הלוחמים. הפן הנשי של פעילותן כלל לא הודגש. אמנם תמיד צויין שכבנות וכנשים הן יכולות היו להיות בטוחות יותר מגברים בצד הארי.

אני מציעה לקרוא קריאה מגדרית את הקטע הבא של רינגלבלום:

הנערות הגיבורות חייקה, פרומקה והאחרות, הן נושא הראוי לעטו של סופר גדול. נערות אמיצות וגיבורות הנוסעות הלוך ושוב לערים ועיירות בפולין, מצויידות בתעודות אריות כפולניות או אוקראיניות. [...] מדי יום ביומו הן נתונות לסכנות הגדולות ביותר. הן סומכות על מראה פניהן הארי ועל המטפחות העוטפות את ראשיהן. הן מקבלות על עצמן את השליחויות הקשות ביותר וממלאות אותן מבלי להניד עפעף וללא צל של היסוס. יש צורך לנסוע לווילנה, לביאליסטוק, ללבוב, ללובלין לצ'נסטוחוב, לראדום ועוד ולהבריח לשם "סחורות טריפה", כגון פירסומים מחתרתיים, תיעוד, כסף – את הכל הן תעשינה כדבר טבעי ומובן. צריך להציל חברים מווילנה, מלובלין או מערים אחרות – מקבלות על עצמן את השליחות. שום מניעות ומכשולים אינם עומדים בפניהן. כדי לנסוע אל מחוץ לגנרל-גוברנמן, צריך להיתוודע אל הממונים הגרמנים על הרכבת, כי לשם רשאים לנסוע רק בעלי רישיונות מעבר מיוחדים והן עושות אז את הדבר בפשטות, כאילו היה זה מקצוען ומגיעות למקומות שאליהן לא הגיע אף נציג של מוסד יהודי כלשהו – כגון ווהלין, ליטא. הן הראשונות שהביאו את בשורת הטרגדיה של וילנה. והראשונות שהביאו דברי עידוד וסיוע לשארית הפליטה בווילנה. כמה פעמים ראו אל המוות עין בעין? כמה פעמים נעצרו, כמה פעמים נערכו אצלן חיפושים? אבל המזל שיחק להן. שליחי מצווה אינם ניזוקים. באיזה פשטות וענווה הן מדווחות על נסיעותיהן ברכבות שמהן חוטים נוצרים, גברים ונשים, לעבודה בגרמניה. האישה היהודיה רשמה דף מפואר בהיסטוריה של מלחמה זו. החייקות והפרומות יתפסו בהיסטוריה זו מקום ראשון. הנערות הללו אינן יודעות מנוחה מהי. אך זה עתה באו מצ'נסטוחוב, אליה הובילו "סחורות טריפה" וכבר תוך שעות ספרות יש לנסוע שוב, והן עושות זאת ללא היסוס וללא רגע של מנוחה.19 (רינגלבלום, א' עמ' 366-365).

קריאה מגדרית של הטקסט מעניקה תובנות לתרומתן הייחודית של נשים בתנועת המחתרת וניתן לראות את המטען התרבותי שנשים ובנות נשאו עמן מן המסורת החברתית. נשים צעירות אלה היו מודעות ליתרונות שבנשיותן וצעירותן והן תימרנו עם ההסתכלות הגברית עליהן כ"בנות המין החלש". אך היו מודעות וערות לסכנות הנשקפות להן מגישה גברית זו. הן נעו בסביבה אלימה והתמודדו עם מצבים שמעולם לא היתנסו בהם בעבר. הן עשו הכל ביחידות אף פעם לא בקבוצה ולא פעם חשו בדידות. בבואן לקהילות השונות, בחזרתן לגטו, הן העניקו לחברים את הרגשת השותפות. היו אלה רגעים של חסד במציאות קשה, גם כאשר הבשורות שבפיהן היו בשורות איוב. בעדויותיהן ובספרי הזיכרונות שפירסמו, בולטת החשיבות שהעניקו למתן זה. הן היו ממושמעות וקיבלו את שרשרת הפיקוד המחתרתית כפי שהתגבשה, ועל-אף תפקידיהן המרכזיים, הן לא ניצבו בראש המחתרת, להוציא את צביה לובטקין בווארשה, שניצבה לצידו של אנילביץ. ואולם היה עליהן להיות יצירתיות ויוזמות בכל רגע ורגע. הן חייבות היו להגיב מתוך אינטואיציות וגמישות על מצבים לא מצופים ולעמוד כל הזמן על משמר תגובותיהן, שמא יסגירו את מוצאן ואת המסכה שעל פניהן.

האם ההתנהגות והתכונות שתוארו לעיל הן ביטוי נוסף למטען התרבותי-הנשי אותו מצאנו גם אצל הגיבורות האחרות שתיארנו? מבלי להיכנס לדיונים פמיניסטטים מרחיקי לכת על תכונות נשיות מהותיות או נקנות, דומני שהתשובה הנכונה תהיה בתחום המגדר. לקוראות את קורותיהן של חברות מחתרת אלה, ביומנים ובזיכרונות שהותירו אחריהן הן מעניקות רגעים של חסד, על-אף הטרגדיה אותה הן מתארות.

לחלקים נוספים של המאמר:
אסטרטגיות של נשים במאבק לחיים בתקופת השואה
אסטרטגיות של נשים במאבק לחיים בתקופת השואה: על ההיסטוריוגראפיה של השואה ומגמותיה
אסטרטגיות של נשים במאבק לחיים בתקופת השואה: השמירה על התא המשפחתי
אסטרטגיות של נשים במאבק לחיים בתקופת השואה: הספירה הציבורית (פריט זה)

הערות שוליים:

  1. רינגלבלום ב'. עמ' 32.
  2. ארכיון יד ושם (איו"ש) ARI/49.
  3. אבא קובנר, "הר הזכרון הר ההתראה". משמר. 25 ביולי 1947.
  4. יומנה של יוסטינה.
  5. לאחרונה יצא לאור ספר זיכרונותיה של ברוניה קליבנסקי המתייחס לסיפורן של חלק ניכר מדמויות אלה. אריאדנה (תל אביב: חלונות, גוונים. 2002).
  6. רינגלבלום א'. עמ' 366-365.

ביבליוגרפיה:
כותר: אסטרטגיות של נשים במאבק לחיים בתקופת השואה: הספירה הציבורית
מחברת: עופר, דליה
שם ספר: נשים ומשפחה בשואה
עורכת הספר: הרצוג, אסתר
תאריך: 2006
הוצאה לאור : אוצר המשפט
בעלי זכויות: אוצר המשפט
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית