מאגר מידע
מאגר מידע > שואה > חיים יהודיים בשנים 1945-1939 > נשים בשואה

עדי חיים: חדווה כץ

האסירים היהודים הפולנים רצו להציל עד כמה שאפשר. שמענו שצועקים: "איפה יש צווילינגים – תאומים?". חיפשו תאומות. אמא הסתכלה עלינו ותפסה אותנו עוד יותר חזק. היא הצמידה אותנו לגופה ובדרך היא שאלה ביידיש: "מה? למה!?". אמרו לה: "להם יהיה טוב". היא אמרה לנו: "אני אתכן לא אתן. אתן תבאנה איתי". כמו אמא טובה רצתה אותנו איתה.

הלכנו, התקדמנו והגענו לאחד מרשים וגבוה. זה היה ד"ר מנגלה. היה גבוה, מרשים. היכה במגלב שהחזיק בידו. הלכנו ואפשר להגיד שהסתובבנו לצד שמאל. הלכנו צעד אחד או שני צעדים. אמא החליטה שהיא מוסרת אותנו. היא הסתובבה בחזרה ומסרה אותנו לד"ר מנגלה. הפרידה היתה מאד קשה בשבילנו. אפשר להגיד, שנכנסנו להיסטריקה – צעקנו ובכינו אחריה. אמא עשתה לנו עם היד שלה וצעקה: "אל תבכו, אתן עוד תבאנה אחרינו..." עד היום הזה מצלצלות באוזני המילים האחרונות שלה.

את השינוי הפתאומי אני רק מתארת לי. הטון של אם יהודיה, בפרט אשה שכבר התנסתה בחיי אלמנות ואנחנו יתומים. כדי לתת לנו את הטוב ביותר שאפשר היה החליטה למסור אותנו, כדי שלנו יהיה טוב, כי הבטיחו שלתאומות יהיה טוב.


ביבליוגרפיה:
כותר: עדי חיים: חדווה כץ
שם ספר: עדי חיים : קטעי עדות של ניצולי השואה במשק ניר גלים
תאריך: 1990
הוצאה לאור : משק ניר גלים
בעלי זכויות: משק ניר גלים
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית