מאגר מידע
מאגר מידע > יהודים בתפוצות > יהודים באירופה במאות 20-18

המאבק הפרלמנטרי היהודי בבית הנבחרים של הרפובליקה הפולנית השנייה בין שתי מלחמות עולם (1939-1919) | מחבר: שלמה נצר

מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי

הופעת נציגות יהודית נבחרת בפרלמנט הפולני בשנת 1919 ופעילותה הרצופה במשך עשרים שנות קיומה של המדינה, היתה בבחינת חידוש בתולדות היהודים בזמן החדש. הנציגות היהודית בבית הנבחרים הפולני, בהיותה גוף שנבחר על פי רשימות מפלגתיות יהודיות, ובקולות בוחרים יהודים, ראתה את עצמה מוסמכת לייצג אותם ולהיאבק למענם על קיום זכויותיהם האזרחיות והלאומיות במדינה. את קווי מדיניותה, עיצבה הנציגות היהודית על דעת חבריה, נציגי מפלגות שונות, בהתאם לאינטרסים של בוחריה. החלטותיה של הנציגות, שלא סתרו לדעתה את טובת המדינה, נתקבלו לפי אמות מידה של אי-תלות באחרים. מובן שהחלטות אלה הותאמו להתפתחויות הפוליטיות והחברתיות שחלו במדינה במשך השנים.

תקומתה של הרפובליקה הפולנית השנייה בשלהי 1918, נתקבלה בברכה על ידי ראשי יהדות פולין, שציפו אף הם לשחרורם נעול זרים. בהזדמנות זו הם הביעו את תקוותם, ש'המדינה הפולנית החדשה תושתת על יסודות של צדק תוך טיפוח שוויון וזכויות מלאות לכל אזרחיה ללא הבדל דת ולאום'. כמו כן הם הביעו משאלה שהמדינה תכיר ביהודי פולין כמיעוט בעל אוטונומיה לאומית, שצורתה ומוסדותיה ייקבעו על ידי אספה לאומית יהודית, שתיבחר באורח דמוקרטי ואלה יובטחו על ידי החוקה העתידה להתקבל במדינה.

משהוקמו מוסדות השלטון הזמני במדינה החדשה ויוזף פילסודסקי מונה כראש המדינה הוחל בהכנות לבחירת המוסד המחוקק, הוא 'הסיים המכונן'.

בסוף נובמבר 1918 פורסמו 'תקנת הבחירות' לסיים וצו, שהתבססו לכאורה על יסודות דמוקרטיים. אולם כפי שהתברר, אזורי הבחירה נקבעו לפי מתכונת 'הנדסת בחירות מחושבת, שהעדיפה אזורים בעלי אוכלוסיית רוב פולני'.

כפי שניתן היה לשער, צעדים אנטי-דמוקרטיים אלה נתנו אותותיהם בתוצאות הבחירות. לפי חישוב כלל קולות המצביעים וחלוקתם למנדטים, יצא שציר פולני נבחר על ידי 20-000-12,000 אלף קולות בעוד שציר יהודי ייצג בין כ-50,000-45,000 בוחרים.

ימי הסיים המחוקק (Sejm Konstytucyjny), 1922-1919

בבחירות לסיים שהתקיימו בינואר 1919 באזורי המדינה שהיו אז בשליטת הפולנים (גבולותיה הסופיים של המדינה טרם נקבעו), הצביעו למעלה מ- 450,000 אלף יהודים עבור המועמדים של חמש רשימות מפלגתיות יהודיות מרכזיות והן: הציונים (שקיבלו כ- 50% מהקולות), האורתודוכסים (כ- 25%), הפולקיסטים (כ- 14%), פועלי ציון (כ-6%); הבונד לא עבר את אחוז החסימה ולא השיג אף נציג בבית הנבחרים (מן הראוי לציין, שתופעה זו חזרה על עצמה במשך כל עשרים שנות קיומה של המדינה הפולנית). לכל אלה יש להוסיף אלפי קולות בוחרים יהודים, שניתנו לרשימות מקומיות שלא זכו לייצוג. התכונה הרבה לקראת הבחירות וההשתתפות הרבה בהן, העידו על ערנות פוליטית הולכת וגוברת, שהייתה מסימני הזמן בקרב היהודים הפולנים, הקשובים לרחשי התקופה ומודעים להשלכותיהם על מהלך חייהם. ההצבעה הרבה בלטה במיוחד בערים הגדולות. בבחירות אלה נבחרו אחד עשר צירים יהודים ברשימות המפלגתיות היהודיות. והם הקימו את 'ההתאחדות החופשית של הצירים היהודים בני הלאומיות היהודית בסיים'.

היתה זו נציגות פרלמנטרית יהודית, שאיגדה שלוש סיעות מפלגתיות: הציונים, האורתודוכסים והפולקיסטים, כשנציג 'פועלי ציון' משתף איתם פעולה. הסיומת בשם הנציגות 'בני הלאומיות היהודית' (Narodowosci Zydowskiej) באה להדגיש את שייכותם הלאומית, שהיתה בעלת משמעות בתקופה שבה הם נאבקו על הכרה בהם כנציגיו של מיעוט לאומי.

בדיון הראשון על הבעיה היהודית בפולין בסיים, הציגו נציגי שלוש הסיעות המאוגדות, בנוסח דומה למדי, את תביעתם להעניק ליהודים זכויות של מיעוט לאומי, הזכאים לאוטונומיה המבוססת על שלטון עצמי של הקהילות, כמסגרת יסודית של אוטונומיה זו. תביעה זו של היהודים להבטחת זכויותיהם הלאומיות הייחודיות, שנידונה בסיים, עמדה בסתירה מובהקת לאופי שהפולנים ניסו לשוות למדינה. לאחר 123 שנות שעבוד הם שאפו בקנאות להקים 'מדינה לאומית', הרשאית להכפיף את תביעות המיעוטים הגרים בתוכה למרות האינטרס הלאומי הפולני, כפי שהובן על ידם. לפיכך הם דחו את טענת היהודים שפולין על פי הרכבה האתני, כשלמעלה משליש תושביה הם בני מיעוטים, היא למעשה 'מדינת לאומים', שבתור שכזאת, היא חייבת, לטענת היהודים, להכיר בזכויותיהם כמיעוט לאומי הזכאי לטיפוח ייחוד תרבותי-אתני ולסיפוק צרכיו. לעומתם הדגישו הפולנים את המיתאם המחייב בין 'ממלכתיות' לבין 'לאומיות' כפרימט עליון, הדוחה כל תביעה אחרת, ואילו היהודים לא היו מוכנים לוותר על תביעותיהם להבטחת זכויותיהם הלאומיות. במקביל לעימות הפרלמנטרי בין הצדדים בדיוני הסיים על מעמדם של היהודים עלתה הבעיה במסגרת הדיונים על חוזה השלום בפריס, שהתנהלו בין נציגי המעצמות לבין נציגי הפולנים, במחצית הראשונה של שנת 1919. בוועידת השלום בוורסאי, באווירה שלאחר המלחמה הועלתה על הפרק, לאור העיקרון של זכות ההגדרה העצמית של לאומים, שהודגש על ידי נשיא ארה"ב וילסון, שאלת הבטחת זכויות המיעוטים היושבים בקרב עמי הרוב, במדינות החדשות, כולל בפולין. במציאות הפוליטית והמשפטית המורכבת הזו הוקם ליד ועידת השלום 'ועד המשלחות היהודיות', כשדולה יהודית למען קידום זכויותיהם של היהודים במדינות החדשות, שקמו מחדש במרכז-מזרח אירופה, בתחומי האימפריות שקרסו. ה'ועד' היה מורכב מנציגי יהודי ארצות שונות כשהבולטים בהם היו נציגי יהודי פולין, ובראשו עמדו נציגי יהודי ארצות הברית, בעלי קשרים והשפעה מסוימת על ראשי מדינתם. בלחץ המעצמות נאלצה פולין לחתום על התחייבות בינלאומית, בצורת 'אמנה', ולהבטיח זכויות מיוחדות למיעוטים. אישור האמנה העיב על היחסים בין הפולנים ליהודים כהתחייבות שמצרה את הסוברניות הפולנית וש'נכפתה' בלחץ היהודים. עד מהרה התברר שהערבות הבינלאומית לאמנת המיעוטים ואף אישורה בסיים ופרסומה בעיתון הרשמי, שהעניקה לו תוקף חוקי במדינה, לא היה בהם כדי להבטיח את מימושן הלכה למעשה של זכויות אלה, שעליהן נאבקו השלוחים היהודים במשך שנים רבות.

פעילותם של הצירים היהודים במליאה היתה כרוכה במאמצים נפשיים רבים, מאחר שהם נתקלו בהתנגדות מסיבית של רוב הסיעות הפולניות נגד כל הצעה שהעלו. דבריהם שוסעו בקריאות ביניים מעליבות ופוגעות של הצירים מהגוש הלאומני המלוות האשמות של בגידה ושיתוף פעולה עם הגרמנים או עם הבולשביקים. הצהרות הצירים היהודים על הנאמנות שלהם למדינה, שהוכחה בעליל ועל קבלת ריבונותה ללא ערעור, לא הועילו. אלה לא חדרו מבעד לדימוי האנטי-פולני שדבק ביהודים. עוינות זו היתה מעוגנת באנטישמיות הפולנית הסמויה והגלויה, שהתעצמה בשלהי המאה הי"ט ותחילת המאה העשרים. זאת גם הפכה ליסוד אינטגרטיבי במציאות החברתית והפוליטית בפולין, במשך כל עשרים שנות קיומה של המדינה הפולנית החדשה; הבעיה החריפה בימי פעולתו של 'הסיים המכונן' גרמה לגל של פוגרומים ופגיעות אלימות שלוחות רסן, שפשטו בכל רחבי המדינה וגבו קרבנות ברכוש ובנפש.

בעיה מרכזית אחרת שעמדה בפני הצירים היהודים היתה מניעת קיפוח זכויותיהם האזרחיות של היהודים ואפלייתם הכלכלית. אפליה זו קיבלה את ביטויה הבולט בחקיקת חוק חובת מנוחה מעבודה בימי ראשון, מבלי להתחשב בפגיעתו הקשה ביהודים, שנאלצו לשבות יומיים בשבוע.

כמו כן עמלו הצירים היהודים במשך השנתיים הראשונות לדיוני הסיים במליאה ובוועדת החוקה, למען הגדרה ברורה ככל האפשר של סעיפי החוקה, שיבטיחו את אופיה הדמוקרטי ואת זכויות האזרח בה. נהיר היה לצירים שהחוקה שתוחק ותסדיר את אורחות השלטון ומוסדותיו צריך שתכלול את העקרונות שלפיהם תהיה המדינה נשלטת ותגדיר את הזכויות והחובות של כל אזרחי המדינה. אולם מאמציהם של הצירים היהודים לניסוח ברור של סעיפי החוקה בענייני זכויות המיעוטים והתאמתם לנאמר ב'אמנת המיעוטים' לא עלו יפה. אלה נידחו על ידי הרוב הפולני, שהסתפק בניסוחים הצהרתיים בלבד. עיקרו של דבר, הפולנים שללו בצורה חד-משמעית את זכותם של היהודים להיחשב כמיעוט לאומי על פי חוק, והיו מוכנים לכל היותר להכיר בהם כעדה דתית, שמוסדותיה הקהילתיים יפעלו בפיקוח מוסדות ממשלתיים.

ארבע שנות הפעילות של הנציגות היהודית בימי כהונתו של הסיים המחוקק, המהוות את התקופה המעצבת של הפרלמנטריזם הפולני, קבעו ייחוד לעצמן בראשוניותן – בשנים אלה נקבעו יסודות הפעולה הפרלמנטרית היהודית.

ברם, עיקרה של תקופה זו הוא קודם כול בכך, שקיומה של נציגות יהודית פרלמנטרית בבית הנבחרים הפולני הפך לעובדה קיימת. יחד עם זאת הצליחו הנציגים היהודים להעמיד את השאלה היהודית על סדר היום הכללי כבעיה התובעת פתרונות ייחודיים. בהופעותיהם בסיים נתנו הצירים פומבי לדבריהם ולכך נודעה חשיבות כגורם למעורבות הפוליטית של המוני היהודים במדינה ופנייה לדעת הקהל הרחבה.

ההתעניינות הפוליטית בקרב האוכלוסייה היהודית משתקפת מהדיווחים המילוליים והחזותיים בעיתונות היהודית, המתארת בין השאר השתתפות של יהודים במפגשים עם נציגיהם בסיים, שביקרו במקומות השונים כדי לדווח על הפעילות הפרלמנטרית ועל חלקה של הנציגות היהודית. גם מעמדם של הצירים הפרלמנטריים היהודים הראשונים בפולין עלה בעיני הציבור.

הרבע השני של שנות העשרים

עם סיום כהונתו של הסיים המחוקק, פורסמה תקנת הבחירות החדשה שבה הופעלה מחדש 'הנדסת אזורי הבחירה', החוזרת על שיטות דומות לאלה שבבחירות הקודמות, שנועדו לחזק את כוחה האלקטורלי של האוכלוסייה הפולנית, ולצמצם את סיכויי המיעוטים לזכות בייצוג הולם בפרלמנט.

כתגובה על כך הועלתה יוזמה להרכיב רשימה נפרדת משותפת למיעוטים (אוקראינים, יהודים, ביילורוסים, גרמנים), שתייצג את האינטרסים הכלליים והפרטיקולריים של ציבורים אלה ותמנע פגיעה בייצוגם הראוי בבתי הפרלמנט. לגוש המיעוטים הצטרפו ציוני פולין הקונגרסאית, 'אגודת ישראל' ואיגוד הסוחרים – ציוני גליציה, הפולקיסטים ומפלגות הפרולטריון היהודי, הופיעו ברשימות נפרדות משלהם. הפולנים הגיבו בעוינות רבה נוכח הופעת ה'גוש' ופתחו במסע חריף נגדו, וראו בו גוף בעל מגמה 'אנטי-ממלכתית'.

התארגנות הגוש התסיסה גם את הרחוב היהודי ועוררה פולמוס בין מחייבי רשימת הגוש ושולליו, שקיבלה ביטוי נרחב בעיתונות היהודית. השוללים הבליטו את השוני הרב בין מרכיביו, שימנע שיתוף פעולה אמיתי ביניהם. מלבד זאת, הם טענו שהקמת הגוש היא למורת רוחם של הפולנים, ותגביר את התנגדותם לו ועשויה לשים לאל כל פעולה שלו. אולם הגוש זכה לפופולאריות ככלי מאבק פוליטי של המיעוטים, ולמערכת הבחירות שניהל היתה הצלחה ניכרת. בבחירות 1922 זכתה רשימת גוש המיעוטים בניצחון אלקטורלי מרשים; גם מרשימת ציוני גליציה המזרחית הנפרדת נבחרו צירים רבים, עקב החרמת הבחירות על ידי רוב האוקראינים.

הנציגות היהודית 'הקולו (kolo) היהודי', שהוקמה בבית הנבחרים החדש, מנתה שלושים וארבעה צירים ושנים עשר סנטורים. (הציר הפולקיסטי שלא צורף ל'קולו' הקים סיעת יחיד בשם 'הסיעה העממית היהודית'.( ה'קולו' הוקם כמסגרת גג של ארבע סיעות יהודיות מרכזיות והן: ציוני פולין הקונגרסאית, ציוני גליציה, 'אגודת ישראל ' ואיגוד הסוחרים היהודים. מבחינת ההשתייכות המפלגתית או הארגונית ניתן היה למצוא כמעט בקרב כל הסיעות ב'קולו': 'ציונים כלליים', חברי 'המזרחי', התאחדות איגוד הסוחרים ובלתי מפלגתיים.

הופעת נציגות יהודית כה גדולה, שמנתה כשמונה אחוזים מכלל חברי בית הנבחרים, והיתה הסיעה השישית בגודלה בבית הנבחרים (אגב, הסיעה היהודית הגדולה בכל הפרלמנטים הפולניים במשך שני העשורים), טרפה את הקלפים של מנסחי תקנת הבחירות, שכוונתם היתה לצמצם את נציגויות המיעוטים. הימין הפולני הזועם, שהוקיע את היהודים כמארגני גוש המיעוטים, פתח בהסתה אנטישמית פרועה תוך שיסוי ואלימות מילולית חסרת רסן. חוגים אלה אף תבעו להשליט עיקרון, שבענייניה הגורליים של המדינה יכריע רק 'רוב פולני טהור', שהם ה'בעלים' היחידים במדינה. יצחק גרינבוים קבע שיש בהצעה זו משום הפרת החוקה הכתובה וקביעת מעין 'קונסטיטוציה שבכל פה' (Lex non scripta) שתשבש את יחסי הכוחות הפוליטיים במדינה ותטה אותם לטובת הימין, שעמדותיו בענייני היהודים ידועות.

משנבחר הנשיא החדש ג' נרוטוביץ (Narutowicz) שנתמך בידי יוזף פילוסודסקי ונחשב לנאמן שלו, ברוב של שישים ושניים קולות, כלומר ההכרעה התקבלה הודות לקולות המיעוטים, גברה ההסתה האנטי-יהודית, שהדגישה במיוחד את עובדת היבחרו בידי היהודים ('הנשיא שלהם'). נרוטוביץ נרצח כשבוע ימים לאחר בחירתו בידי קנאי ימני לאומני.

שתי הממשלות הפולניות בשנת 1923 (שלא הוציאו את שנתן) פעלו לסיכול שיתוף הפעולה בין נציגי המיעוטים, תוך הגברת הקו האנטי-יהודי. ראש הממשלה ו' שיקורסקי (Sikorski) נקט שיטה של הפרד ומשול תוך מתן שבחים למיעוטים הסלביים והטחת דברי גנאי ביהודים התובעים 'פריווילגיות'. לדבריו, מדיניות הממשלה כלפי המיעוטים מבטיחה ביטחון ושוויון בפני החוק, ואפשרויות לטיפוחם התרבותי וייחודם הלשוני והדתי; זאת בתוספת הסתייגות, שכוונה כנראה ליהודים, שיחסה של המדינה למיעוטים מותנה בגילוי נאמנות למדינה ואי-הזדקקות לתמיכת גורמים מחוצה לה.

בשנת 1923 השתפר מעמדה הפוליטי הבינלאומי של פולין, עם האישור הסופי של גבולותיה על ידי המעצמות ופתרון בעיותיה הטריטוריאליות. כך פחתה להלכה תלותה של פולין בדעת הקהל הבינלאומית ונשחקו המעצורים במימוש הקו האנטי-יהודי של המפלגות והמימשל. בימי שלטונה של ממשלת ו' ויטוס (Witos ), במחצית השנייה של שנת 1923, הועלו בסיים הצעות חוקים אנטי-יהודיים, והם: הפעלת 'נומרוס קלאוזוס' לגבי היהודים בבתי ספר גבוהים ואיסור השחיטה הכשרה. הצעות אלה שנידונו בסיים, לא הגיעו להכרעה סופית בהתחשב עם דעת הקהל הבינלאומית. עם זאת יש לציין, שהגבלות מסוימות כלפי הסטודנטים היהודים הופעלו בכוח תקנות אדמיניסטרטיביות של הפקולטות השונות, שהוסמכו לכך על ידי הממשלה.

בשלהי שנת 1923 היתה פולין שרויה במשבר כלכלי הולך ומתעצם, שלווה בתסיסה חברתית ופוליטית ברחבי המדינה. האינפלציה גאתה והלכה ושער המרק הפולני ירד פלאים; האבטלה אכלה בכל פה, השביתות הלכו ותכפו והמוני פועלים, בגיבוין של מפלגות האופוזיציה, הפגינו נגד ממשלת המרכז-הימין.

בתנאים פוליטיים וכלכליים אלה החלה את פעילותה הנציגות היהודית ה'קולו' בבית הנבחרים הפולני. כיוצאי אזורים שונים שהיו בעבר בשעבודן של מדינות שונות, בעלות משטר אבסולוטי מתון יחסית באוסטריה-הונגריה ומשטר אוטוריטארי קיצוני ברוסיה הצארית, הם ספגו לתוכם מסורות פוליטיות שונות – אלה השפיעו על התייחסותם לבעיות שעמדו בפניהם, שנעו בין נקיטת עמדות שנחשבו לקיצוניות לבין גילויי מתינות הנוטה לפשרות. וכך, בתחילת דרכו של ה'קולו', נחלקו הדעות על הטקטיקה הרצויה שיש לנקוט במאבק הפוליטי על זכויות היהודים. המחלוקת העיקרית היתה בין ציוני פולין הקונגרסאית בראשות יצחק גרינבוים לבין ציוני גליציה בראשות ד"ר לאון רייך וד"ר יהושע טהון. הראשונים דגלו בהתוויית מדיניות יהודית תקיפה, שעיקרה מאבק פוליטי משותף עם שאר המיעוטים למען זכויותיהם, נגד מדיניות הממשלה 'המתעלמת מחובותיה והתחייבויותיה כלפי המיעוטים' (נאציאנאליטעטן פאליטוק), ואילו ציוני גליציה שמו מבטחם יותר במדיניות יהודית מתונה, תוך חיפושי דרך להידברות עם הממשלה לשיפור מצבם הכלכלי והחברתי של היהודים (נאציאנאל פאליטוק). שנת 1923, שלוותה ב'אימי דצמבר 1922' ובהסתה אנטי-יהודית פרועה, הסתיימה בהישגים מזעריים בלבד של הנציגות היהודית וגרמה לאכזבה בקרב חבריה. למעשה התברר שגם קיומה של נציגות יהודית גדולה בפרלמנט לא היה בה ערובה להפיכתה לכוח פוליטי אפקטיווי.

התחושה של יכולת מוגבלת להתמודד עם המצוקה הקיימת גרמה לשינוי דרך בקרב חברי ה'קולו' ודעת הקהל היהודית, שנטו לתמוך יותר בקו המתון של ציוני גליציה. עם זאת הם לא הרפו מלהתריע נגד קיפוחם המשקי והפיננסי של היהודים, שגרם להחמרת מצבם הכלכלי ונגד הימנעות השלטונות מכיבוד זכויותיהם הלאומיות.

בסוף 1923 נבחר ולאדיסלב גרבסקי לראש הממשלה ולשר האוצר. כיעד עיקרי של ממשלתו הוא קבע את הבראת המדינה וכלכלתה. לשם כך החל בביצוע רפורמה פיננסית שכללה שינוי במדיניות המוניטרית, הורדת האינפלציה, צמצום הגרעון בתקציב על ידי שינויים בחוקי המיסוי והעמקת הגבייה, קיצוץ בהוצאות הממשלה ופנייה לקבלת מילוות פנים וחוץ. חברי ה'קולו' קיבלו את מדיניותו הכלכלית בהסתייגות רבה, משום התעלמותו מעניינים דחופים אחרים ובעיקר מבעיות המיעוטים, והם החליטו להביע בממשלתו אי-אמון.

הפעלת המדיניות הכלכלית החדשה נתנה את אותותיה מיד בחיי היום-יום ובחיי האוכלוסייה היהודית במיוחד. וזאת בגלל חלוקה לא שווה של נטל המס, שפגעה ברובד הסוציאלי שאליו השתייכו היהודים. בקיץ 1924 נטלו הצירים היהודים חלק פעיל בדיוני התקציב, כדי להדגיש את מצבם הקשה. סביר להניח, שהוקעת יחסה של הממשלה למיעוטים הדיקה לדימוייה של פולין בחוץ לארץ, במיוחד בשעה שזו נזקקה לסיוע פיננסי בינלאומי לביסוס מעמדה הכלכלי כלפי פנים וכלפי חוץ. ה'קולו' היהודי יצא בקול קורא תקיף בחתימת כל חבריו נגד נטילת רשיונות מסחר במוצרים מסוימים משולשים אלף משפחות יהודיות, שהיו שייכות ברובן לשכבות החלשות. הדעה הכללית היתה שאת האנטישמיות הפוליטית בשנותיה הראשונות של פולין ירשה עתה האנטישמיות הכלכלית.

ראש הממשלה, שלא נהנה מתמיכת רוב קבוע ויציב הפרלמנט, נאלץ לתמרן את דרכו בין הכוחות הפוליטיים השונים ולחפש מדי פעם תמיכה של סיעות אלה או אחרות ואף של צירי סיים בודדים, לשם ביצוע מדיניותו. במסגרת זו נוצרו גם מגעים עם חברי הנציגות היהודית הרחבה-יחסית בפרלמנט.

בקיץ 1925 כשהגיעה הנציגות היהודית למצב, שהיה לפי הערכתו של ד"ר יצחק שוארצבארט (מראשי ציוני גליציה וציר בסיים האחרון של פולין), 'כלאחר יאוש', נענו ראשי ה'קולו' חסידי ההידברות עם השלטון, ליוזמת הממשלה לניהול משא ומתן כללי בין הצדדים. הפנייה של הממשלה באה כנראה גם מתוך ההנחה של'יהדות הבינלאומית' יש השפעה על גורמים פיננסיים בעולם, ומתוך מגמה להפריד בין היהודים ושאר המיעוטים. האופוזיציה ב'קולו' בראשותו של גרינבוים התנגדה למשא ומתן ולא נתנה אמון בכוונותיו של גרבסקי.

המשא ומתן התנהל בסודיות בין נציגי שני הצדדים בקיץ 1925, אך פרטים ממנו דלפו החוצה. ההידברות הממושכת הסתיימה ב- 4 ביולי 1925 בהצהרות שני הצדדים על הסכמה ('אוגודה'). היהודים התחייבו לתאם את פעילותם בסיים עם הממשלה ולתמוך בקו המדיני בשאלות יסוד ואילו ראש הממשלה הבטיח לתת דעתו ביתר שאת לצורכי הכלכלה, התרבות והחינוך של האוכלוסייה היהודית.

מסתבר שהנוסח המחייב של ההצהרה היהודית הוכתב ברובו על ידי הפולנים, תוך הכנסת תיקונים מזעריים פרי מיקוח בין חברי ה'קולו' וזאת תמורת הבטחות מעורפלות לוויתורים מסוימים ומוגבלים מצד הממשלה. פרטי המשא והמתן עם הנציגות היהודית סוכמו במודע רק בעל פה ולא אושרו בחתימת ידו של הצד הפולני.

המחצית השנייה של שנות העשרים

אחרי הפיכת מאי 1926 של פילסודסקי, שבאה כדברי מחולליה, להביא להבראת המדינה (מכאן כינוי המשטר – 'סנאציה'; בפולנית Sanacja Panstwa), עלתה ממשלה חדשה בראשותו של קאז'ימיז' ברטל (Bartel) הליברלי. היהודים קידמו את המשטר החדש בתקווה שישים קץ למדיניות הקודמת של השלטון. ואמנם לראשונה בתולדות המדינה נכללו בנאומו הפרוגרמטי של ראש הממשלה בסיים דברים הדוחים במפורש את 'האנטישמיות הכלכלית' הגורמת נזקים למדינה. הוא הצהיר על שמירת זכויותיהם של כל אזרחי המדינה ללא הבדל שפה או דת, תוך מניעת כל הפליה כמתחייב מחוקת המדינה.

ואמנם הסתמן שיפור במצב הכללי והתעמולה האנטישמית פחתה ואף החלו דיונים בוועדת מומחים לענייני מיעוטים. אך עד מהרה התברר שכגודל הציפיות שעורר הקו המדיני המוצר של ברטל, רבו האכזבות, ובתחילת 1927 נמנעו ירי ה'קולו' בהצבעה על תקציב המדינה בתגובה להידרדרות מצבם הכלכלי של היהודים בערים ובעיירות.

'הסנאציה' נמנעה מלטפל באורח ייחודי בבעיות המורכבות של המיעוטים הלאומיים בהעדיפה לקדם מעין 'התבוללות ממלכתית', שפירושה המעשי היה טיפוח נאמנותם של המיעוטים למדינה, במסגרת המכנה המשותף לכל אזרחיה והתעלמות מהמפריד ביניהם, בהתאם למה שחוגי השלטון ראו כאינטרס של המדינה. בהמשך לביצור הממלכתיות החלו חוגי השלטון החדש בשינוי סדרי השלטון במדינה, שראשיתו בהענקת סמכויות נרחבות לנשיא המדינה על חשבון הרשות המחוקקת. תיקונים אלה היו למעשה ראשית הדרך לכינון משטר אוטוקרטי, והחלשה של המבנה הפרלמנטרי.

חוגי האופוזיציה יצאו נגד פגיעה בסמכויות הפרלמנט ואף הצירים היהודים הצטרפו להתנגדות האופוזיציה לשינוי המשטר, בידיעה שמאבקם תלוי באורח חיוני בכוחה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית ושמירת מלוא הסמכויות של הרשות המחוקקת.

עד מהרה הוטלו הגבלות על העיתונות, הוחל בטיהור המנגנון הממשלתי למשרות הפקידות הגבוהה מונו נאמני השלטון; כמו כן צומצמה השפעת צירי המפלגות בחסימת דרכי התערבותם אצל האדמיניסטרציה. שאילתות שהוגשו על ידי הצירים בסיים נשארו ללא מענה. ישיבות הסיים כונסו לדון בענייני התקציב, ולעתים ננעלו סמוך לפתיחתם בהוראת הנשיא, בהתאם לסמכויותיו המיוחדות, בלי לקיים כל דיון במליאה. האופוזיציה דוכאה והמשטרה אסרה מתנגדים לשלטון, בעיקר מקרב המיעוטים הסלביים וביניהם גם צירי הסיים, תוך פגיעה בחסינותם.

בשלהי 1927 פוזר בית הנבחרים הקיים והוחל בהכנות לבחירות חדשות. במסגרת ההכנות לבחירות חדשות לפרלמנט הוקם על ידי ראשי ה'סנאציה', בינואר 1928, ה'גוש הבלתי מפלגתי לשיתוף פעולה עם הממשלה (Bezpartyjny Blok Wspolpracy z Rzadem, להלן BB לפי הראשי התיבות הפולניים) – שעשוי היה לשמש כעין מסגרת ארגונית פוליטית 'ממלכתית' שתעמוד מאחרי הממשלה. ל-BB לא היה מצע פרוגרמטי אידיאולוגי מפורט בתחומי מדינה, חברה וכלכלה, וניתן לומר שהוא הציע מעין 'פרוגרמה ממלכתית' שנועדה לאפשר הצטרפות שיכבות אוכלוסייה בעלות השקפות שונות, חוגים בעלי אינטרסים שונים ומיעוטים לאומיים, למצע הבלתי מפלגתי המעניק גיבוי לממשלה.

בהיערכות לבחירות לבית הנבחרים החדש, שעמדו להתקיים במרס 1928 התברר שהמפלגות שהשתתפו ב'קולו' היו מפולגות לשלושה כיוונים:

א. ציוני פולין הקונגרסאית, מתוך הערכת המצב הפוליטי נטו לחידוש גוש המיעוטים הטומן בחובו, לדעתם, סיכויים להישגים אלקטוראליים מסוימים;

ב. ציוני גליציה העדיפו, כבעבר, להופיע ברשימה עצמאית, בהדגישם את הצורך במציאת פתרונות הספציפיים של היהודים, שאינם עולים תמיד בקנה אחד עם אלה של האוקראינים.

ג – יסודות כמו 'אגודת ישראל' ואיגוד הסוחרים שהתרחקו ביותר מה'קולו', ודגלו בהתקרבות לחוגי השלטון והופעת חלק ממועמדיהם ברשימת ה-BB. חלק מהאורתודוכסיה יצא בקריאה להצביע עבור הרשימה הממשלתית, ובכינוסי רבנים שבהם נתקבלו החלטות כאלה הורגש שמחובת היהודים לתמוך בממשלה, כאזרחית הנאמנים של המדינה ובהתאם לעקרונות הדת והמסורת.

בסיכומו של דבר, לבחירות הופיעו רשימות יהודיות מרכזיות, כדלהלן: 1 – רשימת גוש המיעוטים, שכללה מקרב היהודים את ציוני פולין הקונגרסאית, 'מזרחי', מפלגת 'התאחדות', פולקיסטים מאזור וילנה שפרשו ממפלגתם, איגוד מרכזי של בעלי מלאכה יהודים, איגוד נשים יהודיות בפולין וחסידי הרבי מאלכסנדרוב; 2 – רשימת ציוני גליציה וחוגים כלכליים שונים שהצטרפו אליהם; 3 – רשימה של 'אגודת ישראל', פולקיסטים והאיגוד המרכזי של הסוחרים היהודים.

בבחירות לסיים ולסנט, שנערכו בנובמבר 1928, הצטמצמה הנציגות היהודית לשלושה עשר צירים בסיים ושישה סנטורים בסנט. מלבד אלו נבחרו שני צירים יהודים וסנטור אחד ברשימת ה-BB, שנתמכה על ידי קולות יהודים.

השוני בהשקפות בין ציוני פולין הקונגרסאית לבין ציוני גליציה ב'קולו' בענין הטקטיקה הפרלמנטרית היעילה יותר, המשיך להכביד על פעילותם בסיים ובסנט. שני הצדדים נאבקו על דעתם וחילוקי הדעות ביניהם קבלו את ביטוים בפומבי בהופעותיהם בסיים, פורסמו מעל דפי העיתונות היהודית והכללית וכך נודעו בקרב הציבור הרחב. עם זאת יש לציין, שהנציגות היהודית פיתחה במשך שתי שנות קיומו של הפרלמנט פעילות פרלמנטרית ענפה הקשורה בענייני כלל המדינה, תוך שילוב התביעות היהודיות שלא ירדו מהפרק, בתחומים הבאים:

1. הצירים היהודים התנגדו לשינוי החוקה הדמוקרטית של מרס 1921 והחלפתה בחדשה, שתכלול בין השאר הרחבת סמכויות של הרשות המבצעת על חשבון צמצום ריבונות הפרלמנט.

2. בדיונים על תקציב המדינה, הסתפקו רוב הצירים בהימנעות מהצבעה למרות דחיית מרבית תביעותיהם.

3. בדיונים על המשבר הכלכלי שפקד את המדינה בתחילת שנות השלושים, הדגישו הצירים היהודים את הבעיות המבניות של המשק הפולני והמדיניות הפיסקלית והמשקית שגרמו להעמקת משבר זה, ואילו את מקור המצוקה הכלכלית היהודית ראו הנציגים היהודים בעיקר במדיניות השלטון המפלה אותם לרעה, מבלי להתחשב בבעיותיהם המיוחדות.

חידוש בפעולת הצירים היהודים בסיים היה שלראשונה נוצר מצב ללא תקדים, שמלבד ה'קולו' כנציגות נבחרת, היתה קיימת קבוצת צירים יהודים הפועלים במסגרת הסיעה הממשלתית ועשויים להציג עמדות משלהם בדיונים על בעיות יהודיות. יחד עם זאת, בדיונים על מצוקתם הכלכלית של היהודים העלו צירי ה'קולו' והצירים היהודים בסיעת ה-BB אותם הטיעונים, כשהם קובלים על מדיניות המיסוי והאשראי. הציר וצלב ושליצקי (Wislicki), הציר היהודי מטעם רשימת ה-BB, איש איגוד הסוחרים היהודים, עמד על חוסר שוויון בתשלומי מס הכנסה כשתושבי העיר נושאים בעיקר העול (כ-82.5%) שפגע בעיקר באוכלוסייה היהודית העירונית.

בנאומו בסיים על הצעת התקציב לשנת 1930/1 הציג י' גרינבוים תחזית קודרת לעתידם הכלכלי של יהודי פולין. הגורמים המרכזיים לדחיקת רגלי היהודים מהמסחר והמלאכה היו התארגנות הקואופרטיבים הפולניים, שזכו בתמיכה מסיבית של ה'בנק לכלכלה ארצית', שיטת המונופולין והאטטיזם, והתחרות של שכבות פולניות חדשות, שפנו לעסוק במסחר ובתעשייה זעירה ונהנו מחסותם הגוברת של השלטונות. צירים יהודים אחרים קבלו על כך שהיהודים מאבדים את מקומות עבודתם, שאינם מוצאים תעסוקה במפעלים המנוהלים או מסובסדים על ידי הממשלה, ושאין עושים דבר להסבתם המקצועית או למציאת תעסוקה חלופית עבורם.

שנות השלושים

הדמוקרטיה הפרלמנטרית הסתיימה להלכה עם ההפיכה של פילסודסקי במאי 1926, שגורמים מהשמאל, ליברלים ויהודים תמכו בה, ומגמתה העיקרית היתה כפי שהתברר, להרחיב את סמכויות הרשות המבצעת וצמצום ריבונות הפרלמנט. וכך נמשך בשלהי שנות העשרים ותחילת שנות השלושים הפיחות הרצוף בסמכויות הפרלמנט והגבלת דרכי פעילותה של האופוזיציה.

בהיעדר במה פרלמנטרית נאותה, פנו עתה מפלגות האופוזיציה של מפלגות המרכז והשמאל להתארגנות חוץ-פרלמנטרית ופנייה ישירה אל ההמונים בכינוסים ובאספות עם. ה'קולו' היהודי לא הסתפח להתארגנות האנטי-ממשלתית הזאת בטענה שאין בהתארגנות האופוזיציונית החדשה כל התייחסות לבעיות היהודיות ובין המשתתפים מופיעים יסודות אנטי-יהודיים. תגובת הממשלה נגד ההתארגנות האופוזיציונית לא איחרה לבוא: מנהיגי האופוזיציה נאסרו ונערך משפט פוליטי מבוים בחלקו שהסתיים בעונשי מאסר.

כחודשיים לאחר פיזור הפרלמנט לאחר שנתיים של כהונה (כלומר שלוש שנים לפני תום הקדנציה שלו), נתקיימו בנובמבר 1930 הבחירות לפרלמנט החדש. לבחירות אלה הוצגו הרשימות היהודיות הבאות: רשימה של ציוני פולין הקונגרסאית ותומכיהם ורשימה של ציוני גליציה; רשימה של 'אגודת ישראל' ואיגוד הסוחרים וכן רשימות נפרדות של הבונד ו'פועלי ציון שמאל'.

הקולות שניתנו לרשימות היהודיות שוב פחתו בשלושים אחוז לעומת הבחירות ב- 1928. ירידת מספר הקולות היהודיים נגרמה בגלל הצבעה של יהודים לרשימת הגוף הממשלתי בראשות י' פילסודסקי.

בבחירות אלה נבחרו שני צירים מפולין הקונגרסאית, ארבעה צירים מגליציה המזרחית ואחד מ'אגודת ישראל'. ברשימה הממשלתית נבחרו שלושה צירים וסנטור יהודי אחד. ששת הצירים הציונים התארגנו במסגרת ה'קולו' והציר מ'אגודת ישראל' פעל בשיתוף פעולה עם הנבחרים היהודיים ברשימת הגוש הממשלתי.

הרוב הגליצאי ב'קולו' וד"ר י' טהון בראשו, הכתיבו קו מתון יותר ופרגמטי למען מטרות שנראו בנות השגה. באופן כללי מסתמן מיפנה ב'קולו' באופי המאבק הפוליטי שאפיין את הנציגות היהודית בפרלמנט במשך למעלה מעשר שנים. ההתקרבות בין הצדדים התבטאה עתה במעבר מטיפול בבעיות עקרוניות לבעיות מעשיות. הנציגות הפרלמנטרית המשיכה בקו אופוזיציוני בקול ענות חלושה מצד סיעה קטנה, שכוחה לא היה רב, וזאת בתקופה שמשקלו של הפרלמנט הצטמק בלאו הכי. הבעיה המרכזית היתה, ונשארה, מצבם הכלכלי של היהודים שהחמיר בראשית שנות השלושים. פניות רבות של נציגי קהילות שונות זרמו אל ה'קולו', שנרתם לפעילות בתחום זה, ואליו הצטרפו גם הצירים היהודים שבתוך הגוש הממשלתי.

לפי הערכתם של גורמים שונים עלה מספר מחוסרי אמצעי הקיום מבין היהודים והגיע לכמיליון נפש. הציבור היהודי במדינה מצא עצמו לכוד: מצד אחד היעדר מוצא מהמצוקה הכלכלית שבה הוא היה מצוי ומצד שני אי-נכונות השלטונות המתמודדים עם משבר כלכלי מקיף לסיוע ליהודים במצבם הקשה. יתר על כן: שלטון ה'סנאציה', למרות התנגדותו לפרעות, עבר לתמיכה בחרם הכלכלי האנטי-יהודי.

צירי ה'קולו' שוכנעו שיש לכרוך את ההתגוננות הכלכלית עם המאבק הפוליטי. וכך, ה'קולו' היהודי, ששמר על סייגים בהצבעות בענייני תקציב המדינה תוך הימנעות מתמיכה באופוזיציה נגד ה'סנאציה', הצביע לראשונה אחרי ההפיכה נגד תקציב 1932/3, הצבעה שפירושה הבעת אי-אמון בממשלה.

החרפת האנטישמיות, שקיבלה את ביטוייה בהתנגשויות שפרצו בתחילת שנות השלושים בבתי הספר הגבוהים, הוסיפה לשכנע שאין בכוחה של הממשלה ובמידה רבה אף אין לה רצון נחוש להיאבק נגד תופעה זו.

עליית הנאצים לשלטון בגרמניה עודדה את החוגים הלאומניים להגביר את מדיניותם האנטי-יהודית. מגמה זו מצאה לה חיזוק בהתקרבות הגוברת הפולנית-הגרמנית לאחר חתימת חוזה אי-ההתקפה בין שתי המדינות ב- 1934.

עם ההתקרבות לגרמניה וירידת קרנו של 'חבר הלאומים', מצא שר החוץ הפולני יוזף בק (Beck) שעת כושר לביטול 'אמנת המיעוטים' באורח חד-צדדי, בהודעתו בישיבת חבר הלאומים. יושב ראש ה'קולו' קיבל את הביטול תוך הבעת מחאה פורמלית, וזאת בידיעה ש'אמנה' זו למעשה לא יושמה במשך כל השנים כמתחייב ממנה.

המחצית השנייה של שנות השלושים

שנת 1935 יכולה להיחשב כשנת מיפנה בתולדות פולין, במעבר ממה ששרד מהמשטר הפרלמנטרי לשלטון אוטוקרטי. באפריל 1935 אושרה בפרלמנט החוקה החדשה במקום זו של מרס 1921. לפי החוקה החדשה הוענקו לנשיא סמכויות בלעדיות רחבות ללא תקדים (לפי סעיף 2 של החוקה הוא אחראי רק 'בפני האלהים וההיסטוריה'). כל הגופים הממלכתיים – ממשלה, סיים וסנט, הכוחות המזוינים, בתי המשפט ומוסדות ביקורת המדינה – הועמדו תחת מרותו. כך נשללו למעשה רוב הסמכויות של הפרלמנט תוך הצרת צעדי הכוחות הדמוקרטיים במדינה.

ב'קולו' נחלקו הדעות בקשר לעמדה שיש לנקוט כלפי החוקה. טהון, שהציע להצביע נגד הצעת החוקה ודעתו לא נתקבלה, התפטר מתפקידו. ה'קולו' החליט להימנע מהצבעה, בנימוק שיש להיזהר מנקיטת עמדה העשויה להתפרש כאנטי-ממשלתית והיא עלולה לגרום לליבוי האווירה האנטי-יהודית.

בעקבות פיזור הפרלמנט ביולי 1935 נקבעה תקנת בחירות שצימצמה את מספר הזכאים לבחור ולהיבחר. לקראת הבחירות החדשות עמדו היהודים, כשאר הגופים הפוליטיים, בפני הכרעות קשות. מפלגות הפועלים היהודיות, הבונד ו'פועלי ציון' וה'התאחדות' החליטו, בדומה למפלגות האופוזיציה הפולניות, להחרים את הבחירות. בקרב הציונים נחלקו הדעות – ציוני פולין הקונגרסאית בראשותו של ד"ר משה קליינבוים (סנה) החליטו להימנע מלהשתתף בבחירות; ציוני גליציה המזרחית, שסברו שיש להבטיח את קיומה של נציגות יהודית שתגן על האינטרסים היהודיים בפרלמנט, החליטו להשתתף בהן; גם 'אגודת ישראל' ואיגוד הסוחרים החליטו לקחת חלק בבחירות. בספטמבר 1935, נבחרו ארבעה צירים יהודים לסיים ושני סנטורים מונו על ידי הנשיא.

ההשתתפות בבחירות היתה נמוכה ביותר: מספר המצביעים הגיע ל- 46.5% מבעלי זכות הבחירה בהשוואה ל- 74.8% בבחירות 1930. ההימנעות בבחירות לפרלמנט גרפה גם את הציבור היהודי והיא בלטה בעיקר בערים הגדולות; בווארשה הצביעו כשבעה עשר אחוז מבעלי זכות הבחירה מקרב היהודים. הנציגות היהודית הזעירה, שנבחרה על ידי מיעוט מקרב הציבור היהודי הפחיתה כמובן ממעמדה של הנציגות בקרב הציבור היהודי.

ה'קולו' החדש היה מורכב מדרג ציבורי שונה, שהידוע ביניהם היה ד"ר אמיל זומר שטיין מגליציה, ציר בשלושה פרלמנטים קודמים. בעיקר בלט היעדרם של שלושת המנהיגים הבולטים, ליאון רייך (שמת בשנת 1929), יצחק גרינבוים (שעלה לארץ ב- 1933) ויהושע טהון, שפרש מהפוליטיקה. מבוכת הציבור היתה רבה נוכח הפרלמנט השרוי בירידה מתמדת; מצד אחר נותרה הנציגות הפרלמנטרית היהודית הגוף היהודי היחיד שנבחר על פי חוקת המדינה, הנהנה מחסינות הפרלמנטרית ועומד בפרץ אל מול גל אנטישמי גואה.

בסוף שנות השלושים הורע מצבם של יהודי פולין באופן קשה. המרשל יוזף פילסודסקי, שבאישיותו ראו מחסום לאנטי-יהדות, מת במאי 1935, והשאיר אחריו חלל ריק, מבלי שנקבע מי יבוא במקומו. אנשי ה'סנאציה' בשלטון, המפולגים בתוכם ונאבקים על הבכורה, עמדו חסרי מעש ואימצו עמדות אנטי-יהודיות.

במחצית השנייה של 1935 הועלתה מחדש בסיים, בידי אנשי 'סנאציה', ההצעה לביטול השחיטה הכשרה, בטענה שהיא מנוגדת להומניות ופוגעת בכללי ההיגיינה. נימוקים אלה היסוו את מגמת הנישול הכלכלי של היהודים, שחלקם בעסקי הבשר היה רב. לפי חישובי הארגונים המקצועיים היהודים, עמדו להיפגע כ- 15,000 מפרנסים יהודים. חברי הנציגות היהודית, ובתוכם אנשי ה'אגודה' הגיבו בחריפות וטענו, שהצעת החוק, מלבד פגיעתה הכלכלית, היא גם בבחינת התנכלות למעמדם הפוליטי והמשפטי של היהודים.

הדיון בחוק נבלם, אך הוא חודש בסיים ב- 1937 ואז הובאה ההצעה לאיסור מוחלט של השחיטה הכשרה ונתקבלה ברוב גדול. האישור של הסנט לחוק לא הסתיים עד הסתיו של 1939, ימי פרוץ מלחמת העולם השנייה.

בקיץ 1935, בעקבות הסתה שיטתית של חוגים לאומניים, התפשט גל של אלימות במקומות שונים במדינה. הפוגרום בפשיטיק (Przytyk) שפרץ ב- 9 במרס 1936, הפך לאירוע שהתפרסם במיוחד. המוני איכרים מוסתים שהגיעו ליום השוק שדדו רכוש יהודי ופגעו ביהודים, כשהם משאירים אחריהם שלושה הרוגים ועשרים ושניים פצועים; הפורעים נתקלו בהתגוננות מזוינת של היהודים. בבית המשפט המחוזי בראדום הוקל דינם של הפורעים הפולנים תוך החמרה בולטת בדינם של המתגוננים היהודים שב'עמדתם האגרסיבית פגעו באיכרים וגרמו למהומות'. בהמשך התנהלו משפטים רבים נגד יהודים שנאשמו בפגיעה בכבוד 'האומה הפולנית' והוטלו עליהם גזרי דין חמורים.

זומרשטיין קבל בגלוי נגד בתי המשפט, המפלים לרעה בפסקי דין שלהם את היהודים; הוא ציין שפסקי דין אלה מלבים את האנטישמיות הגורמת להמשך מעשי האלימות.

הפוגרום בפשיטיק הביא לשינוי באופי התגובה היהודית, שקיבלה עתה ביטוי מאורגן של שביתות מחאה פומביות בהשתתפות המונים והקמת חוליות מתגוננים מטעם מפלגות פוליטיות ותנועות נוער. בלטו במערכה זאת בחלקם האקטיבי אנשי הבונד.

ב- 30 ביוני 1936 הוכרזה שביתת מחאה כללית על ידי המפלגות הציוניות, שהצטרפו אליה כל יהודי פולין ואף חוגי שמאל פולניים תמכו בה; הממשלה החדשה נדרשה לעניין פגיעות ביהודים. בנאומו הפרוגרמטי בסיים בתחילת כהונתו הציג ראש הממשלה, סלאבוי סקלדקובסקי (Skladkowski) את מדיניות ממשלתו בשאלה היהודית. הוא קבע שבפולין אין לפגוע בשום איש אבל מאבק כלכלי – 'אדרבה' (Owsze). דבריו נתפרשו כשלילת אלימות פיסית לעומת ההיתר שניתן לחרם כלכלי.

צירי ה'קולו' שנפגשו עם ראש הממשלה שמעו ממנו שמצבם הקשה של היהודים נובע למעשה מעודף האוכלוסייה במדינה ומן הלאומנות השוררת בה. יחד עם זאת הוא הבטיח לשמור על שוויון הזכויות של כל אזרחי המדינה ולנקוט אמצעים נגד פגיעה בפרנסותיהם. אולם המציאות טפחה כאמור על פני הבטחותיו, שבאמינותן ניתן להטיל ספק.

בסוף שנות השלושים נמצא הציבור היהודי במצב כלכלי ללא מוצא. האנטישמיות הכלכלית שנתמכה עתה, כאמור, על ידי השלטון, הפכה מעין קרש קפיצה לרדיקליזציה של האנטישמיות על גילוייה השונים והאלימים, שלא בחלו באמצעים, כשמגמתה העיקרית היתה להביא להפחתת מספר היהודים במדינה וליציאתם ההמונית מפולין.

בפברואר 1937 הוקמה על ידי אנשי השלטון 'מפלגת הליכוד הלאומי', אוזו"ן (Oboz Zjednoczenia Narodowego = O.Z.N.). עיקרי מדיניותה האנטי-יהודית של המפלגה החדשה כוונו לפגוע במעמדם החוקי, הכלכלי והתרבותי של היהודים במדינה. במצב האוזו"ן כוונו לפגוע במעמדם החוקי, הכלכלי והתרבותי של היהודים במדינה. במצע האוזו"ן נקבעה זרותם של היהודים בפולין לנוכח זיקתם ליהדות העולם, והוטל ספק אף בנאמנותם למדינה.

בשלהי 1937 לבשו פעולות החרם נגד היהודים אופי ממוסד, שנתמך על ידי גורמים ממלכתיים במסגרת 'השאיפה הטבעית של האומה הפולנית לעצמאות כלכלית', החרם הכלכלי אורגן ותוכנן על ידי גורמים שונים, כשהוא מלווה בפעולות אלימות בעשרות מקומות ברחבי המדינה. הממשלה צינזרה בעיתונות היהודית את פרסום הידיעות על הנעשה, אך אלה נודעו ברבים מתוכן השאילתה המפורשת שהגיש בשם ה'קולו' הציר זומרשטיין.

אחת התוצאות של המאורעות האנטי-יהודיים היתה חיסולם של עשרות עסקים של יהודים, ואת מקומם תפסו עסקים לא יהודיים. כדי להושיט עזרה לנפגעים אורגנו מגביות כספיות וננקטו פעולות לשיקום העסקים שנהרסו. בתחום הכלכלי היה משקל לקרנות עזרה ושיקום בסיוע הג'וינט ואיגודים יהודים פנימיים. העזרה השיקומית התנהלה לא רק כפעולה פילנתרופית אלא כמכשיר להסבה מקצועית ותיאום.

בתחילת שנת הלימודים 1937 גברה גם ההסתה נגד הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות והועלתה הדרישה לקבוע להם מושבים מיוחדים באולמי ההרצאות ובמעבדות. לתביעה זו ל'גטואיזציה' באוניברסיטאות נתלוו מעשי טרור של סטודנטים לאומנים, שגבו קרבנות בנפש. סטודנטים פולנים סוציאליסטיים וחלק מהפרופסורים הליברלים הזדהו עם הסטודנטים היהודים והתנגדו לספסלי הגטו ולמעשי האלימות נגד הסטודנטים היהודים.

בפגישה של צירי ה'קולו' עם שר החינוך הוא הודיע לצירים, שההוראה בדבר 'מושבים מיוחדים' (בהעדיפו להתעלם מהמונח 'ספסלי הגטו') ניתנה לפי הוראת הרקטורים ללא התערבות השלטונות, וזאת לא מטעמי אפליה אלא כדי לשמור על הסדר ועל הביטחון במוסדות אקדמיים.

הלכי הרוח האנטישמיים בקרב הציבור הפולני, שהתחזקו עקב מדיניות הממשלה, שנמנעה מתוך שיקולים פוליטיים פנים מדינתיים לרסנם, קיבלו בתחילת 1938 ביטוי מעשי נוסף. גופים שונים העלו תביעות ל'אריזציה' של איגודים מקצועיים שונים ובמיוחד במקצועות האקדמיים כגון עורכי דין ורופאים, שתבעו להוציא את היהודים מתוכם. סביר להניח, שתביעות אלה הושפעו מהתחיקה הגזעית בגרמניה.

עתה גברה התחושה שאין בכוחן של המחאות היהודיות למנוע את המשך התהליך של אפליה ופגיעה ביהודים, שהפכה לחלק ממדיניות הממשלה, בתחרותה עם ה'אנדציה' הלאומנית-האנטישמית על כיבוש דעת וקהל הפולני. שביתות המחאה וההכרזות לצדן, נתגלו כבלתי יעילות ולא הביאו לתגובה כל שהיא מצד השלטונות, מה גם שאף בשעות הקשות האלה הוכח פיצולו של הציבור היהודי, המפולג בדעותיו, שלא הפגין אחדות.

מעמד ה'קולו' כנציגות יהודית נבחרת יחידה על ידי מיעוט בוחרים, כאמור, ירד עם פיחות הפעילות הפרלמנטרית במדינה ונדירות כינוסו של בית הנבחרים, ובמציאות שנוצרה עבר הגה הפעילות לקהילות ולרשויות המקומיות, שבהן המשיכו נציגי היהודים להיאבק על זכויותיהם במישור המקומי.

במחצית השנייה של שנות השלושים, בבחירות לקהילות ולרשויות המקומיות, חל שינוי משמעותי בדפוסי ההצבעה של היהודים – חלק ניכר מהם נתן את קולו לרשימת הבונד, שזכתה בהישגים אלקטוראליים מרשימים. נראה שהיה בכך ביטוי לספקנות שגברה בקרב הציבור היהודי באשר לדרכן של המפלגות היהודיות שהיו מיוצגות בסיים ועמדו בראש המאבק הפוליטי, כשלא עלה בידיהן למצוא מענה על פי דרכן לבעיה היהודית, שהלכה והחריפה.

מטבע הדברים התבטאה הנטייה לחיפוש אלטרנטיבה בתמיכה בבונד, שעד עתה לא נשא כמט בעול הנהגת הקהילה ולא השתתף במאבק הפוליטי בפרלמנט. יחד עם זאת ביטאה הצבעה זו את מחאת הציבור היהודי נגד ההתנכלויות הרבות והפגיעות בו במתן תמיכה למפלגה שהשכילה להיות המובילה בארגון תגובת היהודים, במחצית השנייה של שנות השלושים, על ידי עמדתה הנחרצת בהפגנות, בארגון שביתות מחאה ובמאבק פעיל נגד גילויי האנטישמיות האלימה בשיתוף עם השמאל הפולני.

בחירות חדשות לפרלמנט נערכו בנובמבר 1938 ובהן זכה האוזו"ן למירב הקולות. ראוי לציין שבמאה אזורי בחירה שלא הוצעו בהם מועמדים יהודים, נקרא הציבור היהודי להצביע עבור צירי האוזו"ן, שהבטיחו במערכת הבחירות לשמור על שוויון זכויות של היהודים במדינה ונחשבו לרע במיעוטו אל מול התגברות התעמולה ורדיפות הלאומנים. בבחירות לסיים נבחרו חמישה צירים יהודים (שלושה ציונים, שניים מ"אגודת ישראל"), שני סנטורים מונו על ידי הנשיא (אחד מ'אגודת ישראל' ואחד מחוגי המתבוללים). כיושב ראש ה'קולו' החדש נבחר ד"ר זומרשטיין.

בשלהי שנות השלושים התחדש ביתר תוקף הדיון בשאלת הגירת יהודים מפולין. הממשלה הציגה במדינה ובחוץ לארץ את ההגירה ההמונית היהודית מפולין כפתרון יחיד וראלי לבעיה היהודית, והגירה נתקבלה על ידי רוב הציבור הפולני כמשימה חברתית וכלכלית של פולין בעת ההיא. ה'אנדקים' הגבירו את תעמולתם ליציאת יהודי פולין; כמו כן הם הציעו להשתמש באמצעי כפייה שונים, כגון שלילת זכויותיהם הפוליטיות ופגיעה בפרנסותיהם לזירוז הגירתם מפולין. בעיתונים לאומניים מרכזיים אף הופיעו איומים של שימוש באמצעים דומים לאלה שננקטו בגרמניה הנאצית להשגת מטרה זו.

גם ראש הממשלה קבע, בתשובה לשאילתה של האוזו"ן, שאחד הפתרונות לבעיית היהודים במדינה, שהיא בעלת היבטים פוליטיים, כלכליים ודמוגרפיים, הוא בהגירתם ההמונית ממנה. הוא הוסיף לעניין זה, שהממשלה מעוניינת ב'פולניזציה של הערים' נוכח לחץ האוכלוסייה הכפרית העודפת, השואפת לעבור לעיר.

צירי ה'קולו' הביעו בסיים את דעתם, שההתייחסות לבעית ההגירה אינה עניינית והיא משמשת למעשה לתעמולה פוליטית כלפי פנים וכלפי חוץ. יש בה משום יצירת אשליות של אפשרות הגירה המונית מפולין, כשלמעשה הבעיה היא כלכלית וסוציאלית וטעונה נקיטת צעדים מתאימים על ידי השלטון בהתמודדות איתה. לדעתם, השימוש באנטישמיות כתמריץ להגירה מכשיל אותה באשר הוא עשוי לחסום בפני הגירה יהודית מקומית שהיה עוד סיכוי לנצלם. ניתן להוסיף שהמדובר בתקופה שיעדי ההגירה הפוטנציאליים הלכו והצטמצמו. צירי ה'קולו' הוסיפו שהפתרון הכפוי לבעיה היהודית במדינה (ה'אמיגרציוניזם') לא רק שהוא מנוגד לחוקה, אלא הוא גם בלתי ריאלי.

*

בקיץ 1939 דחקו הבעיות הבינלאומיות את בעיות הפנים ואת החיפוש אחר פתרונות לשאלה היהודית. המתיחות ביחסי פולין וגרמניה שהלכה וגברה בלמה זמנית יוזמות של חוגים אנטישמיים ושל חוגי השלטון לתחיקה אנטישמית בפולין; היתה זו כנראה הפוגה שהזמן גרמה. למעשה, גם במצב המתוח שנוצר לא השתנתה עמדתם של השלטונות ושל רוב הציבור הפולני לגבי הבעיה היהודית.

בישיבה האחרונה של הסיים, שהתקיימה ב- 2 בספטמבר 1939, למחרת פרוץ המלחמה, הצטרפו צירי ה'קולו' לשאר צירי הסיים, בהבעת נכונותם להילחם נגד התוקף. היה זה ברוח הנאמנות שלהם למדינה שהוכחה גם בעבר, ואולי גם מתוך החשש מפני הסכנה המתקרבת שאת גודל אימתה לא יכלו להעלות על דעתם.

ביבליוגרפיה נבחרת

ש' נצר, מאבק יהודי פולין על זכויותיהם האזרחיות והלאומיות 1922-1918, תל-אביב 1980. 'האנטישמיות הכלכלית בפולין בשנות ה-20 ומאבקה של הנציגות היהודית בבית הנבחרים נגדה', גלעד, יד (תשנ"ה), עמ' קט-קכד.

מ' לנדא, מיעוט לאומי לוחם, מאבק יהודי פולין בשנים 1928-1918, ירושלים תשמ"ו.


ביבליוגרפיה:
כותר: המאבק הפרלמנטרי היהודי בבית הנבחרים של הרפובליקה הפולנית השנייה בין שתי מלחמות עולם (1939-1919)
מחבר: נצר, שלמה
שם ספר: קיום ושבר: יהודי פולין לדורותיהם
עורכי הספר: ברטל, ישראל ; גוטמן, ישראל
תאריך: 2001
הוצאה לאור : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
בעלי זכויות: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הערות לפריט זה: 1. כרך שני: חברה, תרבות לאומיות
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית