מאגר מידע

מאגר מידע > מהפכות תרבותיות, פוליטיות וכלכליות > קולוניאליזם
מאגר מידע > אידיאולוגיות, תנועות וזרמים > דה-קולוניזציה

הונג קונג : ימי האימפריאליזם האחרונים | מחברת: אלונה פלונסקר-לב

טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ

לפני כמאה וחמישים שנה לא היתה למקום הזה כל ייחודיות מלבד קומץ צריפים, מפל מים, מספנה וסחר בסנדלווד. כיום קיימת כאן עיר מותרות קסומה בת שישה מיליון תושבים, בשיר פריחתה. הנמל הוא שהביא את הבריטים לראשונה להונג-קונג, והוא עדיין נמצא בלבה: 11 ק"מ של מים עמוקים ומוגנים מציעים את המקלט הימי הטוב ביותר בין סינגפור לשנחאי.



שוחד מסיבי של נציגים סינים לאורך אלפי קילומטרים של חוף לצורך ביסוס דרכי חלוקתו והעברתו של הסם, שנקנה בבנגל ונמכר תמורת מטבעות כסף רבים, והחשש מתחרות, ממיסים ומנוהלים אם הסחר באופיום יהפוך לחוקי בסין, הובילו אנשי עסקים בריטים לפתרון האידיאלי: בסיס קבוע בחוף הסיני בחסות הדגל הבריטי, שישרת את האינטרסים שלהם, ושבו תתגלה סובלנות לאופיום – הונג קונג.

לא מדובר באנשי עסקים של ימינו אלא בסוחרים ממולחים לא פחות, שבאפריל 1836 הכריזו בבטאונם "קנטון רג'יסטר", שאם על האריה הבריטי לסמן לעצמו טריטוריה בחלק כלשהו בצד הדרומי של סין, שיעשה כן בהונג קונג. "שהאריה יכריז עליה כעל נמל חופשי בחסותו, ובתוך 10 שנים היא תיהפך לשוק המוביל בכף המזרחית. הפורטוגזים טעו: הם אימצו מים רדודים וחוקי בלעדיות (מקאו). הונג קונג, מים עמוקים ונמל חופשי לנצח!"

למרבה האירוניה הניסיון הסיני הבוטה ביותר לדכא את סחר האופיום הוא שהגיש את הונג קונג על מגש של כסף לסוחרים הבריטים. שרשרת אירועים שהחלו במאי 1839 עם החלת ההסגר על הזרים בגואנגג'ו על ידי נציב הקיסרות, והחרמתם של כ-1400 טונות אופיום והשמדתם, העניקו לבריטניה ב-20 בינואר 1841 את החזקה על האי.

מהמסוף העליון של החשמלית בפסגת ויקטוריה (554 מ'), שרשרת הגבעות לרוחבה של הונג קונג, נפרש עם רדת החשכה נופה של הונג קונג במלוא הדרו. אין עיר בעולם היכולה להתחרות במראה הפנורמי הזה, שבו משחק האורות על הגבעות, נצנוץ המים והשמים הטרופיים נראים כמקסם שווא או חזיון תעתועים.

מבט אחד מגלה את החיוניות הגיאוגרפית של המקום: אי שרוחבו 17 ק"מ, הנמצא בקצהו הדרומי של חצי-אי משונן ויוצר נמל ארוך ומוגן במצר. שרשרת גבעות אחת חוצה את לבו של האי הונג קונג, ושרשרת שנייה עוברת כמסך לאורך הקצה הצפוני של חצי האי קאולון, ומחלקת את אדמת העורף החצי חקלאית שלו ל"טריטוריות החדשות" (The New Territories) הפרושות מצפון לגבעות לאורך כ-30 ק"מ נוספים, ויוצרות את הגבול עם סין לאורך נהר השנזן. במעבר הצר הזה חולף ביעף מסחרה של חצי יבשת ומניע את העיר כדינמו. דבר לא עוצר, דבר לא נח, דבר לא נכנע. כל דקה בכל יום נבלעת בתחרות על מרחב מחייה, על מזון ועל כסף.

מאות ספינות עוגנות בנתיבי שיט, פורקות מטענים או ממתינות לתורן לעבור במפרצון הצר שבין מערב קאולון והאי טסינגיי כדי לעגון בנמל האם שבקאוציי צ'ונג. האורות של קואיי צ'ונג לאורך תעלת רמבלר דולקים יומם ולילה, מנופים עולים ויורדים, ומנועי משאיות נוהמים, בעוד הקונטיינרים נערמים, נטענים, נזרקים ומועברים בין הספינות והמשאיות לרציפים. אין זו רק הונג קונג – חצי מסין נמצאת בפעולה: מחשבים, צעצועים, ביגוד, ספרים ושעונים במיליארדי דולרים נארזים בתיבות מתכת ונשלחים ליפן, לאירופה ולארצות הברית.

משני צדי הנמל פורצת עירוניות מדהימה. בחלק הצפוף ביותר של המכבש מתנוססים גורדי השחקים של אזור המשרדים המרכזי, ומפקחים על קדקוד הנמל שבחופי האי – יער של זגוגיות ורודות גרניט ואפורות מתכת מעוטרות בווילונות קיר מוזהבים. כיאה לעיר הרואה את עצמה בירת הכספים של המזרח הרחוק, המבנים החדשים הגבוהים והמהודרים ביותר הם של הבנקים השולטים: I.M. PIE של בנק סין, בנק Standard Chartered, בנק הונג קונג של סר נורמן פוסטר והמטה הכללי של תאגיד הבנקים של שנחאי.

סביב לבנקים ולמגדלי המרכז מצטופפים אזורי המסחר העלובים יותר של וואנצ'אי ומפרץ קוזאוויי. לאור היום רוחשים רחובותיהם המולת שווקים ופקקי תנועה, ומדרכותיהם עמוסות המון. עם רדת החשכה הם הופכים לתיבת תכשיטים נוצצת בשלל אורות ניאון אדומים, ירוקים ותכולים המזמינים לקנות, לשתות, לרקוד לסעוד ולהתפרק. הם מתחרים על לבו של התייר במלונות היוקרה והקניונים של טסימשטסואי, שמעבר למים בקצה הדרומי של קאולון. שני ק"מ משם ועולם ומלואו, באזורים הצפוניים של חצי האי קאולון, פולטים בתי החרושת של קוון טונג ומפרץ קאולון את רעליהם, בעוד משמרת לילה נוספת טורחת על אלפי חולצות או מקטורנים שיש לצבעם, לארזם ולהטעינם על המשאיות הממתינות. גם השמים מציגים לראווה גדודים של מטוסי ג'מבו, החגים מעל האזור וממתינים לתורם לנחות בנמל התעופה קאיי טאק, שבבית שחיה של קאולון. אין ספק שהונג קונג היא האטלנטיס של זמננו, העיר שפרצה מהאוקיינוס ושתלה את גורדי השחקים הנוצצים שלה לאורך גבעות הפרא על חופי דרום סין.


התחרות על עין הקונים פורצת מן המבנים למרכז הרחוב. רחוב נתן בקאולון, ה"שדרה החמישית" של הונג קונג, מחליף שימושים במשך כל שעות היממה. ממרכז "מציאות" ביום למרכז בילויים בלילה. צילמה: הדס ניב.


זוהי עיר סינית שאינה דומה לשום עיר חוף סינית אחרת. מושבה בריטית, שבה הבריטיות היא עיטור בלבד. גלים של מהגרים ופליטים שהונעו בדחף השאפתנות או הייאוש, התיישבו כאן חופשיים לבחור בדרך שלהם.

מרבית הבניינים בעיר, כמו גם התושבים, הם בני פחות מ-30 שנה. שנות ה-60 וה-70 היו שנות המעבר לעיר המודרנית, אז בלע החדש את הישן. אך הונג קונג לא יכלה לברוח מההיסטוריה שלה, אלא רק להדחיקה בזכרונה. תושביה בני ערובה לעברה, יותר מאשר תושבי ערים ותיקות ממנה מאות בשנים. זאת העיר שאימצה את אמרתו של האן סויין (ומאוחר יותר את דברי המחזאי הבריטי ריצ'רד היוז) "מקום שאול החי על זמן שאול." זו היתה מושבה ששרדה מעבר לתקופה הפוסט קולוניאלית, טריטוריה עליה הכריזה סין פעם אחר פעם, כעל טריטוריה סינית, והצהירה על כוונותיה לקבלה בבוא היום. הונג קונג חייבת רבות לסובלנות הסינית.

השינוי במעמדה העולמי של בריטניה החריף את אי הוודאות של עתיד הונג קונג. אף על פי שבמאה ה-19 אילצה בריטניה את שליטי שושלת קינג הסינים לחתום על הסכמי ויתור על האי הונג קונג
(1841) ועל חצי האי קאולון (1860) לנצח, הועברו הטריטוריות החדשות לרשותה על גבי חוזה חכירה ל-99 שנים מה-1 ביולי 1898. ככל שתום המועד מתקרב, נעשים החישובים של החוזה הזה מדויקים יותר. בלא יכולת להאריך את חוזה הטריטוריות החדשות, או למצוא כל נוסחה חלופית אחרת, ייפול חלק זה של הונג קונג פעם נוספת לידי סין ב-1 ביולי 1997. מכיוון שסין התכחשה לתוקף החוקי של שלושת ההסכמים שבאמצעותם רכשה בריטניה את הונג קונג על חזקותיה ועל חלקה החכור כאחת, ומכיוון שבריטניה הולכת ומתגמדת למעצמה קטנה, חלשה ומרוחקת, יחסית, שאינה מסוגלת להגן על הונג קונג או לכלכלה בשעת מצור, החליטה סין ש-1997 תהיה גם נקודת המפנה, שבה תדרוש את החזר שאר הונג קונג עליה טענה תמיד לחזקה.

חרף הידיעה שיש לפזר את אי הוודאות של 1997 בצורה זו או אחרת, היה זה טבעה של הונג קונג לדחות את הטיפול בסוגייה ככל האפשר. בקרב הבנקאים ואנשי העסקים בהונג קונג שראו את הדברים במונחים כלכליים, רווחה הדעה, שסין לא תוכל להרשות לעצמה להחזיר את הונג קונג לרשותה, וכך תאבד את שירותיה של הונג קונג ואת היזמות הקפיטליסטית שלה. היה ברור שעסקה כלשהי תחתם ותציל את כבודם של כל הנוגעים בדבר.

ואכן נעשתה עסקה, אולם היא היתה רחוקה מהנוסחה לה ציפתה הונג קונג, והכבוד שניצל היה כבודן של בריטניה ושל סין. הדיונים הרשמיים ביניהן החלו על פי דרישתה של בריטניה בספטמבר 1982, והסתיימו שנתיים לאחר מכן. הם הניבו הסכם שחייב את בריטניה להוציא את ממשלתה מכל הונג קונג ב-30 ביוני 1997, ונתן לסין את כוח השליטה והניהול שם מה-1 ביולי אותה שנה. סין הבטיחה להעניק "רמה גבוהה של אוטונומיה" לממשלה המקומית בהונג קונג, להכריז עליה כעל "אזור מנהלי מיוחד" ולהשאיר את המערכת החברתית, החוקית והכלכלית הבסיסית של האי בלי כל שינוי לפחות במשך 50 שנה.

ההסכם של 1984, הידוע כ"הצהרה המשותפת", זכה לתשבחות כהישג דיפלומטי מרשים וכתוצר הפרגמטיות המרחיקה לכת של שני הצדדים. אולם הוא לא ביטל את זכויות הריבונות של סין. חרף כוונותיהן המוצהרות של בריטניה וסין על שהונג קונג תשמור הן על עושרה והן על החירויות שלה לאחר 1997, תוכל סין הענייה והטוטליטארית להתייחס בבוא הזמן אל הונג קונג על פי רצונה. עתה, עשר שנים לאחר מכן, עם התקרב המועד, ממלאת אי הוודאות של "הבוקר שאחרי" את הונג קונג בציפייה דרוכה: האם במאה הבאה תזהר העיר באור בהיר יותר אל תוך הלילה הסיני, או שמא ייסחפו גורדי השחקים שלה אל תוך האוקיינוס ממנו צמחו.

בחצות ליל ה-30 ביוני 1997 יוסר הדגל הבריטי בהונג קונג, ויונף דגלה של הרפובליקה העממית. מה יהיה גורלה של הונג קונג מרגע זה ואילך? האם יוותר הדרקון הסיני על מרבץ זהב גדול ונוח יותר ויבלע את התרנגולת המטילה ביצי זהב, בהיכנעו ליצר הטורף שבו?

מכיוון שכ-80% מסחר החוץ של סין עוברים דרך הונג קונג, ומכיוון שהיא מעוניינת בהמשך שגשוגה של הונג קונג מטעמים כלכליים (כ-2000 חברות גדולות בעיר שייכות לסין הקומוניסטית), ומטעמים פוליטיים (כהוכחה לטייוואן שאפשר לחזור לחיק המולדת הסינית בלי לאבד את יתרונות המשטר החופשי), סביר שהאינטרס הסיני הוא הערובה הטובה ביותר לקיום ההבטחה שנתנה בהסכם, שנחתם עם בריטניה ב-1984 "מדינה אחת ושני משטרים." ואולם בעקבות המאורעות והטבח בכיכר טיאנאנמן ביוני 1989 הפך החשש, שבייג'ין מנסה להנהיג עיקרון של "שתי מדינות ושיטה אחת" לתחושת ודאות כמעט מוחלטת (התבטאויותיה של סין ביוני 1994 בדבר חוסר החשיבות שהיא מייחסת לדמוקרטיה בהונג קונג, בוודאי שאינן עוזרות לשינוי התחושה).

פרופ' ברור מאוניברסיטת תל-אביב, מומחה ללימודי הגיאוגרפיה של הונג קונג, מתקשה לראות את מרחב הפעילויות בהונג קונג ממשיך לתפקד תחת השלטון הקומוניסטי. "לא קל להתנבא", הוא אומר, "תלוי מה יהיה יחסם של שלטונות סין, לאחר שיקבלו מרות על השטח, לעיר, לתיפקודיה, למעמד המיוחד ממנו היא נהנית ואולי גם לאוכלוסייה, שלחלקה יש עבר 'מפוקפק' בעיני הקומוניסטים."

מלכתחילה היתה הונג קונג מקלט ובסיס לחסרי המנוח, למיואשים, לאמיצים ולמחוסרי הפרוטה באשר הם. איכרים, סוחרי אופיום, ספנים, שודדי ים ודייגים הגיעו אליה ברגל או דרך הים כדי להרוויח כסף או לפתוח דף חדש. גם כיום, המאפיין הבולט של הונג קונג הוא החומרנות; המרדף התמידי אחר העושר והחיים הטובים בכל מחיר ובכל אמצעי, כשר או פחות כשר. היטיב לתאר זאת מושלה הקודם של הונג קונג, סר דייויד ווילסון כשאמר "מה שמאפיין את האנשים שהגיעו להונג קונג הוא הרצון לשפר את חייהם. בין אם מוצאם מסקוטלנד או מסין, האנשים כאן הם אנשי המעשה, היוזמה והניידות." ואליהם, בעצם, כוונו דבריו של פרופ' ברור בהתייחסו לעברם "המפוקפק" של חלק מתושבי האי. מי שמריץ את כלכלת הונג קונג הם סינים בעלי מפעלי תעשייה ובעלי קשרים מסחריים וכלכליים, אנשים שיפעלו בכל האמצעים ובכל החזיתות כדי להצליח. "האם הרפובליקה העממית תיתן את ידה, או את חסותה להמשך ייצור תמרוקים מזויפים, שעונים מזויפים, או מותגים מערביים ידועי שם מזויפים?" תוהה פרופ' ברור "האם סין הקומוניסטית, בעלת האידיאלים והאידיאולוגיות, תיתן ידה למוקד זה של פעילות בלתי חוקית, של הלבנת כספים, של הברחות וכיוצא באלה?" הוא שואל בנימת ספקנות ומסביר "כיום (כבעבר) הבריטים מחפים על זה, אך ספק אם הסינים מעוניינים בכך. עם פתיחתו יהפוך הגבול הזה למוקד הלא כשר של סין עצמה, ואני מניח שסין לא תרצה בחור האפל הזה. לדעתו, עצם הרעיון שסין תטפח בגלוי ובאופן חד משמעי מוקד שיסייע לפעילות בלתי חוקית או בלתי מוסרית, מופרך מיסודו גם אם יחולו שינויים נוספים במשטר הסיני.

ואכן עקב לחץ ציבורי יש מגמה לשינוי בסין: ניידות גבוהה יותר בקרב האיכרים, מגעי חוץ בין אינטלקטואלים, אנשי עסקים ובירוקרטים המנהלים קשרי חוץ. תחילתה של מערכת חוקים אחידה ושווה לכול, שימוש בעורכי דין ובבתי משפט אזרחיים, ובחירות אזוריות עם מספר מועמדים שעולה על מספר המשרות הפנויות.

בעקבות הרפורמות האלה אותן הנהיג מנהיגה הקשיש של סין, דנג קסיאו-פינג, החלה סין להיפתח למערב, וכיום יש לה קשרי מסחר ישירים עם מדינות רבות, כולל תנועת סחר ישירה עם ארצות הברית שלא דרך הונג קונג. "בגואנגג'ו ובמקומות נוספים בסין מפתחים מוצרים, שעולים ברמתם על מוצרים דומים בהונג קונג. כבר כעת עולה רמתם הטכנולוגית והמדעית של המפעלים שהוקמו שם, וכל האזור עומד להיות מוקד תעשייתי מודרני בסגנון ההיי-טק," אומר פרופ' ברור ומתנבא בפסימיות "הונג קונג תמוך בתוך 50 שנה או פחות, פשוט משום שהחמצן שלה ילך ויימוג תחת המשטר הסיני. אפילו אם הסינים לא יכפו את דרכי השלטון הקומוניסטי ואת האידיאולוגיה שלהם, הייחוד של המקום (של הונג קונג) כמין פתח לסין של דנג קסיאו-פינג, החסרה את הארגון ואת הכלים שהתפתחו בהונג קונג, ייעלם מהר מאוד. אמנם 80% מסחר החוץ של סין עברו דרך הונג קונג, אך נתון זה הולך ומצטמצם. יש לזכור שפעילות הסחר הענפה הזו התפתחה בעיקר בזמן שסין היתה מוחרמת ומשוללת יחסים דיפלומטיים וכלכליים ישירים עם מדינות רבות, בעיקר באמריקה הדרומית ובאירופה, והונג קונג גישרה בין סין לעולם." פרופ' ברור מאמין שלו היתה השנה שנת 1997, ופני הדברים היו כפי שהם היום, היתה בריחה המונית מהונג קונג, ולאו דווקא אל המערב. "כל מה שניתן היה לפרק במפעלים ולהעביר, היה יוצא מן המושבה, ומוקדי הסחר של חברות זרות היושבים בהונג קונג לצורך מגעים עם סין, היו עוברים לסין." לדבריו, מי שמאז ומתמיד היתה הנתיב המסורתי בדרך לענק הקומוניסטי, תאבד את ייחודיותה זו בן לילה, והעסקים יעברו ישירות לשנחאי. "הפתיחות של סין בת ימינו תהיה סם המוות של הונג קונג." פרופ' ברור מאשש את דבריו אלה בהביאו את דוגמת האיטלקים, שבעבר מכרו וספות דרך הונג קונג לסין.

"כיום", הוא אומר "הם מקימים במרחק של כ-15 ק"מ מהונג קונג מפעל לייצור והרכבה של וספות ולפי הפרסומים, בשנת 1996 ייצרו שם רבע מיליון וספות במפעל שבפו צ'או בסין." להרגשתו, בתוך 10-15 שנה תאבד הונג קונג את כוחה כמוקד עולמי של מספר ופעילויות כלכליות. "1997 איננה בהכרח השנה שמציינת את תום ההסכם אלא את תום עידן הקולוניאליזם" חותם פרופ' ברור את דבריו.

עמירם בנדל, דוקטורנט במנהל עסקים ובעל קשרים עסקיים ענפים בסין בפרט ובמזרח הרחוק בכלל, חזר לא מכבר משהות ארוכה בסין, שם שימש במשך שנתיים מרצה באוניברסיטת המסחר של משרד המסחר והתעשייה הסיני בגואנגג'ו. לדבריו "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות" בכוונו למעבר של 1997. בד בבד עם הרצון הטוב שהוא מייחס לממשל הסיני, הוא מייחס טמטום לשיטה שבה הוא נוקט.

"הסינים לא ינקטו כל צעד דרסטי, כמו למשל הלאמת הבנקים, אבל כבר היום הם מכניסים להונג קונג חברות בת של חברות סיניות, המופעלות בשיטה הקומוניסטית, והללו 'יבלעו' את השוק החופשי. המדיניות הסינית לסייע להונג קונג מבחינה כלכלית, תוביל את המשטר הקומוניסטי לפקח על ההלוואות והריבית של הבנקים מתוך רצון למנוע יציאת דברים מכלל שליטה ולנתב את הכלכלה ל'דרך הנכונה'. עם זה הניתוב הזה נוגד את עקרונות השוק החופשי והוא שיחנוק אותו," מסביר בנדל.

עצם הדבר, שלקראת סיומו של המשטר הבריטי החלו אנשים, שחשים כי אין להם מקום במשטר סיני, לנטוש את הונג קונג, תורם לפסימיות של המקטרגים.

כל מי שיכול היה להרשות לעצמו מבחינה כלכלית, דאג לצייד את משפחתו בדרכון זר – קנדי, אוסטרלי או אמריקני – תעודת הביטוח הסופית למקרה שתקופת הסיפוח לא תעבור בשלום. חוסר הוודאות לגבי העתיד דוחף אחרים לסינגפור, שבמהותה היא עיר סינית. לאור תוצאות הבחירות האחרונות בדרום אפריקה, שפתחו את שערי ההגירה שם, הפכה גם זו ליעד "כיבוש סיני". אם בשנות השמונים המוקדמות עזבו כ-20,000 איש בשנה הרי בעקבות מאורעות טאינאמן בתחילת שנות התשעים עזבו 100,000 איש. רוב העוזבים הם המשכילים או בעלי האמצעים, אך אין המדובר רק בפרטים. מספר לא מבוטל של חברות הפעילות בבורסה של הונג קונג, העבירו את בסיס האם החוקי שלהן למקלט המס של ברמודה בעודן שומרות על משרדים פעילים במושבה. ברור שאם יחסה של סין להונג קונג ילך ויצטנן, יעזבו אחרוני הטובים ואתם המוחות המבריקים את האי עם הבריטים ב-1997, והיצוא העיקרי של הונג קונג יהיה תושבים.

יש התולים את האמרת מחירי הקרקעות הפראית בחוסר אמונם של הונג קונגים רבים בפקדונות בנקאיים. הם חוששים שהמשטר הסיני ילאים את הבנקים וישווה את הפערים במטבע (בין סין להונג קונג), ולכן הם מתרגמים את כספם לנכסי דלא ניידי, או מבריחים את הכסף אל מחוץ לגבולות האי. על פי נתוני משרד התיווך ג'ונס לאנג ווטון עלו מחירי הדירות בהונג קונג בשנה האחרונה ב-90%, ומחירי המשרדים באזור המסחרי עלו בחצי השנה האחרונה ב-55%. גם העובדה שלא ניתן להפשיר את הקרקעות החקלאיות, שעוד נותרו ב"טריטוריות החדשות", תורמת להאמרת המחירים. על אף שטחן הקטן, יחסית, הן ספק חשוב של תוצרת חקלאית. מה עוד שהתשתית שפיתחו הבריטים בהונג קונג אינה מסוגלת לשרת שטח גדול מזה. מדובר בעיקר בשירותים הבסיסיים הכוללים חשמל הנובע מתחנות כוח תרמיות שיש לפתחן, רשת ביוב רעועה ובעייה רצינית של אספקת מים מקומית (הונג קונג ייבאה כל השנים מים מסין תמורת תשלום שנתי של מיליוני דולרים).

"אני מצטער שלא קניתי דירה בהונג קונג. דירות שלפני כ-15 שנה עלו 100 אלף דולר שוות היום בין 3 ל-4 מיליון דולר!" אומר שרלי הולנדר, חבר בורסת היהלומים בישראל ובעל עסקים בהונג קונג. אם נזכור שאנשי עסקים הם אבן היסוד של הונג קונג בת ימינו, שעזרו לה לגשר בין המעצמות האירופאיות לסין, וריכזו בה את נסיונות החדירה הכלכלית האירופית גם אחרי שקם המשטר הקומוניסטי, והם שקובעים את קצבה המסחרר של העיר ואת גווניה הקסומים, הרי גישתם למעבר מבטלת במחי יד את נבואות רואי השחורות. הם עשו כן בעבר לאחר מהפכת התרבות של מאו ב-1960, וכמי שהפוליטיקה נמצאת בתחתית סולם מעייניהם, וכמי שמדרגים רווחים כלכליים מעל לכול, יש לגישתם משקל מכריע.

העובדות בשטח מדברות בעד עצמן: בעלי מלון הילטון בהונג קונג (סינים הונג-קונגים) הגיעו בחודשים האחרונים להסכם עם רשת מלונות הילטון העולמית, הקובע שתמורת סכום של 300 מיליון דולרים תוותר הרשת על עשר השנים הבאות שנותרו לחוזה רק כדי שהבעלים יוכלו להרוס את המבנה החדש יחסית, המתנוסס לגובה 20 קומות ולבנות על חורבותיו מבנה בן 90 קומות.

בית כל-בו שבו שוכנים משרדיו של אחד מלקוחותיו של הולנדר, עומד לפני הריסה בספטמבר השנה לצורך בנייה מחדש ותוספת משמעותית של קומות. מבנים קמים ונהרסים ושוב מוקמים, כבמטה קסמים. העיר צומחת לגובה והאופוריה בנכסי דלא ניידי משתוללת. האם השקעת 2 מיליארד דולרים כדי להקים אוניברסיטה שלישית על גבעות הטריטוריות החדשות אינה מדברת בעד עצמה? האם התוכניות הגרנדיוזיות לבנות שדה תעופה חדש ולהרחיב את נמל המשלוחים פי חמישה בעלות כוללת של 16 מיליארד דולרים אמריקנים נוצרו על סמך חישובי הקץ? האם "קתאיי פסיפיק", חברת התעופה הלאומית של הונג קונג, חברה ציבורית הנסחרת בבורסת הונג קונג בבעלותו של ג'ון סוויאר הבריטי, היתה מתחייבת להזמנות מאושרות של מטוסים עד שנת 1996 בעלות של 8 מיליארד דולרים?

יורם הירשלר, מנהלה המסחרי של "קתאיי פסיפיק" בישראל מציין שהחברה (ש-30% ממנה בבעלות הממשל הסיני) בוטחת בעתידה של הונג קונג כמרכז עסקי עיקרי לאסיה. "תוכנית הרכש והמודרניזציה של החברה כוללת 26 מטוסי בואינג 400 ו-747 לשנת 1994-1995 בהזמנה מאושרת, 10 מטוסי איירבוס A לשנת 1995; ו-7 מטוסי בואינג 777 חדשים לשנת 1996. החברה עומדת להפוך לבעלת אחד מציי המטוסים החדשים ביותר בשוק התעופה העולמית" אומר הירשלר.

אף על פי שאין עוררין שהונג קונג צריכה שדה תעופה חדש עקב מיקומו הגרוע ומזעריותו של הקיים, אין לראות בהשקעות העתק בבנייתו סימן לאמון וצמיחה. גם השקעותיה של "קתאי פסיפיק" אינן ערובה לבאות. שדה התעופה האמור יכול היה להיבנות ברבע עלות על אדמת סין, במרחק של כ-5 ק"מ מהונג קונג. גם בנושא הזה ניטשים ויכוחים סוערים בין אנגליה לסין, ולא רק בין הפסימיסטים לאופטימיסטים. בניית שדה התעופה החדש היא תירוץ אלגנטי לריקון קופת הונג קונג על ידי הבריטים העוזבים, ויש מי שרואה בכך חישוב קר. בראש רשימת המרוויחים ניצבות החברות האנגליות ולאו דווקא ההונג-קונגים או הסינים... חרף זאת, עד שנת 1997 יהיה שדה התעופה החדש עובדה מוגמרת בשטח. הונג קונג היתה ותישאר שוק מעבר חשוב לשווקי המזרח הרחוק, כולל סין, וקשה לראות את נמל התעופה החדש זוהר בבדידותו גם אם הנטייה העולמית היא לנסות לעבוד ישירות עם שווקים כמו קוריאה, אינדונזיה וסין שלא דרך הונג קונג.

שרלי הולנדר, שבנוסף לקשריו המסחריים בהונג קונג מרבה לבקר בסין, מציין שגם ברפובליקה העממית חלים שינויים. "מחירי הקרקעות בשנחאי מאמירים, ובניינים חדשים נבנים. אין לי ספק," הוא אומר "שהונג קונג תמשיך לשחק תפקיד מרכזי באזור כי עדיין מסובך מאוד לעשות עסקים ישירות עם סין. אני חושב שגם הסינים וגם העולם הבינו שיש בהחלט מקום למרכז, שמנהל את עסקיו בצורה מודרנית בעוד קשריו עם הרפובליקה העממית אמיצים." אמנם המדינה הגדולה ביותר בעולם המושקעת בסין היא יפן, שאף הזדרזה לתפוס כל חלקה עסקית שננטשה בהונג קונג, אך המשקיעים הפרטיים הגדולים ביותר בסין הם ההונג-קונגים והטייוואנים. "לאחרונה ישבתי עם יצרני תכשיטים הונג-קונגים בארוחת ערב והסתבר לי שחלק ניכר מהם השקיעו כספים רבים במפעלים בסין," מספר הולנדר. "נכון שכוח האדם בסין הוא זול (75 דולר לחודש בממוצע לפועל, לעומת 90 דולר בתאילנד, 110 דולר במלזיה ו-400 דולר ויותר בהונג קונג), אך המטרה האמיתית שלהם איננה כוח אדם זול, אלא אמונתם שסין עומדת להיות שוק נכבד מאוד וחשוב להם להשקיע בה." הולנדר מעדיף לראות את ההשקעות העסקיות בסין כהימור עסקי ולאו דווקא כביטוח מפני הבאות. העיר הקרובה ביותר לעיל קפיטליסטית ברפובליקה הסינית נמצאת במרחק של פחות מ-50 ק"מ מהונג קונג. המקום ידוע כאזור התעשייה המיוחד של שאנזן, נווה מדבר בתעשייה הסינית המדשדשת. שאנזן מוזכרת לעתים תכופות כדוגמה לפתיחות הנדרשת ברפורמה כלכלית. במציאות, זו הדרך היחידה שבה סין יכולה להתחרות בטייואן, בדרום קוריאה או בסינגפור. הצלחת שאנזן היא תוצר של עסקה מושלמת: משקיעים מהונג קונג הזרימו את הכסף לבניית המפעלים, ומנהלים מהונג קונג מפקחים על היצור. סין סיפקה את האדמות ואת לגיונות הפועלים. למעשה, הונג קונג מעסיקה כעת יותר אנשים בסין מאשר על אדמתה. אם יש בשאנזן משום סימן לצפוי לאחר איחודן של הונג קונג וסין, הרי שיכול להתחולל כאן נס כלכלי, שיעמיד בצלו את יפן או כל מדינה אחרת ממדינות "הדרקון הקטן" (טיוואן, דרום קוריאה, סינגפור והונג קונג). ואולם אדריכלי הרפורמות הכלכליות הנועזות הם אותם אנשים הנאבקים במדינאי בייג'ין על השליטה בעתידה של סין. אם הונג קונג תצליח להפריח את הכלכלה בסין, ייתכן שבייג'ין תגיב על כך בנכונות וחום מתוך ראייה בהונג קונג מפתח להצלחתה היא. עמירם בנדל מצטט אמרה השגורה בפי הסינים החיים בדרום סין "ההרים גבוהים והקיסר רחוק," המחזקת את התקוות שהונג קונג לא תושפע משלטונה של סין כיוון שהסינים בדרום עסוקים יותר במחייתם מאשר בציות להוראות.

הוויכוחים הסוערים בין אנגליה לסין בנושא החירויות והדמוקרטיזציה בהונג קונג מתגמדים לנוכח המגמה הכללית במזרח הרחוק. למוקדי הכלכלה של סין, וייטנאם, הפיליפינים, אינדונזיה, יפן, טיוואן וקוריאה חשוב להרוויח כסף. אין לדמוקרטיה קדימות כלשהי בעיני הסינים. להונג קונגים חשוב שיתנו להם לפעול למען עסקיהם באין מפריע ולגלגל רווחים. המזרח הרחוק, שבע מלחמות, לא מתעניין בדמוקרטיה אלא בכלכלה, בכסף. "זה מה שמרגיש מי שמבקר בסין" אומר הולנדר, "סין היא מקום שקשה לי להבין אותו: מצד אחד יש בה משטר קומוניסטי ומצד שני אתה רואה חנויות ועסקים שפורחים... קומוניזם בעל הלך רוח התואם קפיטליזם, והונג קונג היא בלי ספק האמצעי והמקום דרכו יכולים אנשים לעשות עסקים." לדעתו של הולנדר, ההונג-קונגים הבינו שלא יוכלו לנהל את עסקיהם בשלט רחוק מקנדה או מכל מקום אחר בעולם, ולאור האוריינטציה שאפיינה את הונג קונג של ימינו משחר היווצרה, הוא מאמין שהם יהמרו. "בהונג קונג התחושה היא שאפשר להמשיך לפתח עסקים, ישנים כחדשים. אין כל חידוש בעובדה שלאנשי העסקים כסף ורכוש במקומות אחרים בעולם, כך היה תמיד. הם הבינו שאת רוב הכסף הם עשו, ויוכלו להמשיך לעשות בהונג קונג ובאזור. הם לא ירחיקו אל מעבר לים כדי לעשות עסקים עם סין."

גורדון וו, בין אנשי העסקים העשירים בהונג קונג, מממש הלכה למעשה את כל דבריו ותחזיותיו של ש. הולנדר. מי שנולד ברובע העוני של וואנצ'אי, מפקח כיום על כל הפרויקטים שלו סביב לאוקיינוס השקט ממרומי בניין משרדים בן 66 קומות שהקים. כאן הוא מתכנן את בניית המלון הגבוה ביותר באי, הקמת מערכת תובלה חדשה לעיר בנקוק וכן את הפרויקט השאפתני ביותר שלו: כביש מהיר שאורכו כ-320 ק"מ בין הונג קונג לאזור התעשייתי של דרום סין, המתפתח בקצב מסחרר. וו רואה באיחוד הונג קונג עם סין הזדמנות עסקית חד פעמית. אם הוא צודק, הוא יגרוף הון עתק. אם הוא טועה, הוא יכול לרדת מנכסיו. אומר איש העסקים, שהימר על כל הקופה: "הונג קונג נמצאת בעמדת מפתח, אנו יושבים ממש על מפתן סין וההזדמנויות אדירות. 1.1 מיליארד בני אדם צועדים שם לקראת הקדמה. כאשר יבינו את העיקרון, תתעצם סין והונג קונג מעליה." הכביש לסין, אותו בונה וו הוא בעיקרון עבודת ממשלה, והוא מקביל לבניית כביש בן ארבעה מסלולים מירושלים לאילת, ועליו שני גשרים גדולים יותר מגשר שער הזהב בסאן פרנסיסקו. וו השליך את יהבו ואת כל הונו על הסיכוי שהונג קונג תהיה במרכז האזור התעשייתי שבדרום סין בזכות הכביש המהיר שיחבר את השתיים. תכניתו של וו לבניית הכביש המהיר מבריקה. הוא גייס יותר ממיליארד דולר לצורך הבנייה וחברתו "הופוול הולדינגס" בונה את הכביש. סין תרמה את האדמות, שהן אדמות מדינה, ומתחלקת בהכנסות האגרה עם "הופוול". כאשר יפוג החוזה, תיוותר סין עם כביש מהיר שקיבלה בחינם, וגורדון וו ישלשל מיליונים רבים לכיסו. הוא מסכן הכול בתקווה שסין תמשיך בדרך לקדמה. כל שנותר הוא לשכנע את העולם הספקני בצדקתו.

וו הציג את רעיון הכביש המהיר לבורסה בהונג קונג בתחילת 1989, באחד ביוני היו בידו הבטחות ל-90% מכספי מימון הפרויקט. שלושה ימים לאחר מכן התמוטט הכול עם המהומות בטיאנאנמן: "היינו אמורים לקבל 3.68 מיליארד דולר ב-5 ביוני, ויום קודם פרצו המהומות... נבנה את הכביש המהיר יהיה אשר יהיה." המהומות הבהילו את הבנקאים המממנים, אך תוכניתו של וו לא השתנתה. כאשר נטשו המשקיעים, הוציא גורדון וו את הכסף מכיסו. איש עסקים אחד מממן בניית 320 ק"מ של כביש מהיר. אבל טרם הושלם הכביש. ארבעה מסלולים יוצאים מסין אך רק שניים יוצאים לקראתם מהונג קונג. לגורדון וו יצא שם של אדם המקים פרויקטים עצומים, אבל כאמור, מאז המהומות הבנקים אינם ששים להלוות והונו האישי בכל זאת מוגבל. "לדעתי הצעידה אל הקדמה חייבת להימשך כיוון שבסוף היום, השורה התחתונה היא שקובעת. כל הנפנוף בפוליטיקה ובספר האדום לא יביא לאיש טלוויזיה צבעונית ואנשים שראו טלוויזיה בצבע אינם רוצים לשוב לראות שחור לבן!" טוען וו בפסקנות.

שרלי הולנדר אינו צופה בעיות ביצוא להונג קונג ב-19976. "אין המדובר בחמישים השנה הבאות", הוא אומר, בהתייחסו ל"הסכם המשותף" של 1984 "אם המעבר לסין יעבוד בלי חריקות צורמות בחמש עד עשר השנים הראשונות זה ימשיך לעבוד לנצח... היו תקופות שבהן חשבו שהונג קונג מתה, ובנגקוק או סינגפור תתפוסנה את מקומה. דבר לא התקיים מכל הנבואות הרעות. אני מאמין שהונג קונג תמשיך כי כולם זקוקים לה," מסכם מי שעסקיו פעילים מזה כ-20 שנה במזרח הרחוק בכלל, וכ-15 שנה בהונג קונג, שבה הוא מתעתד לפתוח משרדים בשנה הבאה.

ראוי לציין, שכ-75% מהעם הסיני בסין, כמו גם בהונג קונג, הם האיכרים והפועלים הפשוטים שעניינם בפוליטיקה, אם בכלל, מועט ומסתכם בהערכתם העקרונית לדמוקרטיה. רובם ככולם רואים במנהיגות בעלת יכולת וכישורים חשיבות עליונה על פני רווחה דמוקרטית. הקומוניזם בסין מעולם לא דיכא את היוזמה, החריצות ומוסר העבודה המולדים של הסינים, וגם מאורעות טיאנאמן העקובים מדם לא מנעו מהרוב השקט בסין ללכת בעקבות הנוהלים הרשמיים החדשים שנוצרו. ממשלת דנג קסיאו-פינג מתבססת כיום על הגאווה והסיפוק של תושביה מפיתוח כלכלת האומה והמודרניזציה שלה. היא אינה יכולה להרשות לעצמה להפסיק לפתח את כלכלתה לנוכח אוכלוסייה בת מיליארד תושבים, והיא מודעת להזדקקותה לסיוע מבחוץ. לכן, רבים המאמינים שבדור הבא תיהפך סין למעצמה כלכלית חזקה ביותר, והנג קונג (עיר סינית במהותה, שהחשיבה הסינית אינה זרה לה), שידעה תמיד להתאים את עצמה לרוח הזמנים, תמשיך לתפקד אולי בשינויים קוסמטיים קלים גם תחת שלטון סין.

אין פירושו של מצב הדברים בסין סוף עידן האימפריאליזם, או סוף עידן הצמיחה הכלכלית, ועל מי שמכונה האטלנטיס של ימינו, העיר האגדית הקסומה, חלים ודאי חוקי האגדות. דרקונים אולי אינם מבריקים בחכמתם, אך כשהשיקול הוא תרנגולת קטנה אחת מול מצע נוח ומרופד בערימות של ביצי זהב (ויש לזכור שדרקונים אוהבים לישון במשך תקופות ארוכות ובנוחיות, ורק מצע של זהב מספק להם נוחיות זו. עובדה שהוציאה את דיבתם רעה כרודפי בצע, ולא כך הוא). ברור שכל דרקון, באשר הוא, יבחר לרפד ולרכך את מרבצו.


ביבליוגרפיה:
כותר: הונג קונג : ימי האימפריאליזם האחרונים
מחברת: פלונסקר-לב, אלונה
תאריך: אוגוסט-ספטמבר 1994 , גליון 5
שם כתב עת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור : טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית