מאגר מידע | חזרה3 | הדפסה

עמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > שואה > המחנות > מחנות השמדה

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

אוה שלוס נולדה בוינה ב-1929. לאחר סיפוח אוסטריה, נמלטה המשפחה לבלגיה ומשם לאמסטרדם שבהולנד. כנערה צעירה באמסטרדם, התגוררה בשכנות לאנה פרנק שהיתה בת גילה. לאחר כניסת הגרמנים להולנד והחרפת הצעדים נגד היהודים משפחתה של אוה נכנסה למסתור. לאחר זמן מה המשפחה נתפסה בידי הגרמנים וגורשה לאושוויץ, היא ואמה שרדו אך אחיה ואביה נספו. לאחר המלחמה נישאה אמה של אוה לאוטו פרנק, אביה של אנה. בקטע זה מתארת אוה קליטתן שלה ושל אמא כאסירות באושוויץ בירקנאו עם הגעתן למחנה.

פסי הרכבת הסתיימו בבירקנאו, סמוך למחנה הריכוז של הנשים. המחנה המרכזי של אושוויץ, מחנה הגברים, היה מרוחק כ 4 – 5 קילומטרים לערך. הגענו למחנה ביום יפה וחמים בחודש מאי, פרחי האביב היו בשיאם, אך כשהבטתי סביבי הכול היה שומם – לא עץ ולא שיח. השטח נראה כמדבר צחיח, אדמה שוממה מכוסה אבק.

מוטי ואני צעדנו בטור יחד עם האסירות האחרות ביניהן נשים הולנדיות רבות ששהו אתנו במחנה וסטרבורק. ראיתי גם את פרנצי צועדת לפנינו. בתחילה שמחנו להזדמנות למתוח את הרגליים ולא לשאת משא כבד ומסורבל, אך עד מהרה הפכנו למצעד של נשים תשושות וצמאות.

לאחר צעדה של כעשרים דקות ובמצב של תשישות מוחלטת כמעט, הגענו לשער המחנה הגדול.

שורות שורות של צריפים מכוערים השתרעו למרחקים, מוקפים גדר תיל חשמלית, שהיתה גבוהה יותר מקומת אדם. במרומי מגדלי השמירה עמדו זקיפים שצפו על כל שטחי המחנה. עכשיו הפכנו לאסירים חסרי ישע ומגן, הנתונים לחלוטין לחסדי הגרמנים.

כאשר נכנסנו למחנה, הובלנו אל אחד הצריפים. עמדנו שם והמתנו ל"קבלת הפנים". כבר למעלה מעשרים וארבע שעות שלא בא אוכל או מים אל פינו. היו נשים שהתעלפו וצנחו לאדמה, אך איש לא שם לב להן. בתחילה חשבתי שזה אכזרי, ואחרי כן קינאתי בהן. אובדן הכרה היה מביא עמו מעט הקלה.

מאות נשים עמדו בצריף המחניק, כשרק קומץ חיילים גרמנים חמושים, רוביהם דרוכים, שומרים עליהן. לאחר המתנה שנראתה לנו כנצח, הופיעה סוף-סוף "ועדת קבלת הפנים": שמונה נשים לבושות מדי אסירים בפסים אפורים-כחולים. כאשר צעדו לאורך השורות, הפגינו פניהן האפורות בוז.

הנשים האלה היו הקאפואיות, אסירות מלחמה פולניות, שניהלו את מחנות הריכוז בעבור חיילי הס"ס. הן צעדו בין שורותינו, כשהן דוחפות אותנו וחובטות בנו.

"ברוכות הבאות לבירקנאו", לעגו לנו, "אתן בנות מזל, רק עכשיו הגעתן - אנחנו נמצאות פה כבר שנים. אנחנו הממונות כאן – ואתן תצטרכו לציית לפקודות שלנו. המזל שלכן הגיע ברגע זה לסיומו!"

אחת השומרות, אישה בעלת גוף מוצק, נעמדה לפנינו.

"אתן מריחות את ריח המשרפות?" צווחה באכזריות. "שם מומתים עכשיו הקרובים האהובים שלכן, בעודם חושבים שהם הולכים למקלחות. הם נשרפים שם עכשיו. לעולם לא תראו אותם!"

השתדלנו לא להקשיב לדבריה. היא רק מנסה להפחיד אותנו. לא האמנו לה. עצם המחשבה הנוראה הפילה עלינו אימה.

"אתם יהודים מלוכלכים!" צווחה הקאפו הראשית. "אנחנו נחטא אתכם מכינים, אחרי זה נקעקע בכם מספרים, נגלח אתכם ונלביש אתכם".

מוטי יצאה מהשורה ועמדה לפניה.
"כולנו צמאות, אנחנו זקוקות למים ", התחננה.

היה עליה לדעת שהן לא יתייחסו לבקשה פשוטה מעין זו. פניהן הקשוחות מסבל, לא הביעו כל דאגה למצבנו - היינו אסירות חדשות ועד כה סבלנו אך מעט ממצוקות המלחמה. הן פקדו על מוטי לחזור לשורה, אך רגליה מעדו והיא כמעט התעלפה. על-אף-הכול היא לא צנחה משום שעמדנו צפופות כל כך. אחת הקאפו, שנראתה טובת-לב יותר, ניגשה למוטי וטפחה קלות על פניה כדי להשיב את רוחה.

"אל תתעלפי, זה מסוכן", אמרה, "תקבלו מים, אבל עוד לא עכשיו". ואז פנתה לאחרות והזהירה אותן: "אל תשתו מים מהברזים. אתן עלולות להידבק בטיפוס ובדיזנטריה".

עמדתי שם, לבושה במעיל ארוך וכבד, כובע חבוש לראשי, והרגשתי שאני עומדת למות בצמא. גם רגלי כאבו. הבטתי למטה בנעלי המאובקות. בתוך הנעליים, מתחת לכפות רגלי, היו מדרסי מתכת שהוזמנו במיוחד בעבורי. מוטי עמדה על כך שאנעל אותם תמיד בגלל רגלי השטוחות. כמה השתוקקתי לחלוץ את נעליי ולהתיישב.

לבסוף הכניסו את כולנו לבניין גדול. בחדר הכניסה היה עלינו להשאיר את חפצינו, כולל הבגדים. לא רציתי להתפשט, אבל ידעתי שאין לי ברירה אחרת. ראיתי את מוטי מתפשטת, ואחר כך גם את פרנצי, איך יכולתי לסרב? כאשר חלצתי את נעלי, מוטי הזכירה לי שאשמור היטב על המדרסים כדי שלא יאבדו; וכך צעדתי עם יתר הנשים, כולנו עירומות, אל חדר מקלחת גדול, כשאני נושאת עמי את המדרסים.

פנים החדר היה למעשה חלל גדול, בנוי בטון, ללא חלונות וללא מחיצות פנימיות. לאורך התקרה ראיתי צינורות שבסופן היתה זרבובית, וברצפה היו חורים לניקוז המים.

הצטופפנו יחד וחיכינו. הדלתות נסגרו מאחורינו. חשבתי על הדברים שהקאפו אמרה. האם היו אלה מקלחות מים או גז? התחלתי לרעוד מרוב פחד ומוטי אחזה בידי בחוזקה. לפתע ירד על ראשינו שטף מים קרים.

לא היו לנו מטליות רחצה וגם לא סבון אך המים הקרים השיבו את נפשי ושטפתי מעלי את משקע הלכלוך של שלושת ימי הנסיעה המפרכים. אספתי מים בכף ידי והרטבתי את שפתי הסדוקות. מוטי טפחה על אחורי וחייכה אלי. שערה הבהיר, שנראה עתה כהה בשל המים, דבק לראשה והסתלסל מעל אוזניה וצווארה. חשבתי כמה צעירה היא נראית. אהבתי אותה כל כך.

לבסוף זרם המים פסק, הדלתות בצד השני נפתחו לרווחה, ויכולנו לצאת החוצה. לשווא חיפשתי מגבת. גם הבגדים נעלמו. גופנו הרטובים התייבשו בחום אחר הצהריים.

קיבלנו פקודה לצעוד בשורה עורפית אל עבר קבוצת אסירות שעסקה במלאכת הגילוח. הן גילחו את כל שער גופנו. שער הערווה שלי היה רך וחדש – הבטתי בצמיחתו במשך השנתיים האחרונות עת שהפכתי לאישה; עכשיו היה עלי להיכנע ולתת למישהו זר לגלח אותו.

"פשקי רגליים", פקדה הקאפו.

הייתי נבוכה מאוד כאשר העבירה את התער על עורי הרך. לא ראיתי כל סיבה להשפלה זו. אחר כך גילחה את שער בית השחי. אך כשהחלה לגזוז את שער ראשי במספרים גדולות וקהות, ניסתה מוטי להתערב לטובתי.

מוטי פרעה את שערותיי ואמרה לקאפו, "היא צעירה מאוד, השאירי לה מעט שער על הראש!" שוב מוטי מתחילה לשלוט בעניינים! למרבה ההפתעה, זו הסכימה והשאירה שניים וחצי סנטימטרים מהשער הזהוב שעיטר את ראשי.

מוטי חייכה אלי.
"זה נראה די מתוק", אמרה בקול מעודד.
"היכן המדרסים שלך?" דרשה לדעת, בעודם מגלחים את שער ראשה.
"כנראה שהשארתי אותם במקלחת", עניתי בשיוויון נפש.
"אוי, אווה, באמת!" אמרה מוטי בקוצר רוח, שנבע לא פחות ממצבה מאשר ממצבי. כמה מוזר נראתה בלי שערותיה, כלל לא דומה לאימא שלי. "איך תסתדרי עם רגלייך השטוחות בלי תמיכה מתאימה?"
"אחזור ואקח אותם", אמרתי. אך ברגע שהסתובבתי, עצרה אותי קאפו שהחזיקה אלה וחסמה את דרכי. היא הזהירה אותי לבל אזוז ממקומי.

הקאפו הובילה שורה של נשים עירומות וקירחות אל שולחן שניצב בקצה החדר, ושם, לפי התור, נשאלה כל אחת מאתנו לשמה, גילה ומקצועה, בדומה לנוהג הקבלה בבית-חולים. כל פרט נרשם בטופס. יעילות זו גרמה לנו להרגיש שאנו נרשמות למוסד כלשהו. בעודי עומדת בתור ומקשיבה, שמתי לב שלכל אחת מקצוע שיכול היה להביא תועלת. עקרות בית רגילות הצהירו שהן 'טבחיות' או 'תופרות' , 'סנדלריות' או 'אחיות'. כאשר הגיע תורי אמרתי שאני מזכירה.

מפעם לפעם נכנסו קציני ס"ס, הסתובבו בחדר, הביטו בנו ולעגו למראה גופנו העירום. שעשע אותם לצבוט בישבני הנשים הצעירות והיפות. כשאחד הגברים עבר לידי וצבט את ישבני הרגשתי מושפלת ממש.

מתייחסים אלינו כאל בקר – ולא כאל בני-אדם, חשבתי לי.

עמדנו בתור כדי שיקעקעו בנו מספר שיהא תואם למספר שהופיע בטופס הקבלה שלנו. את מוטי קעקעו ראשונה וכאשר הגיע תורי, היא עמדה לידי וכרכה את זרועה סביב כתפי.

"היא רק ילדה", אמרה מוטי, "אל תכאיבי לה". גם הפעם שיתפה הקאפו פעולה וקעקעה בכל העדינות האפשרית את המספר על זרועי השמאלית. המספר אף בלט פחות מאשר אצל האחרות.

כל התהליך ארך שעות רבות. היינו צמאות וחלשות מאוד. הייתי צמאה כל כך עד שנדרתי לשתות מהמים הראשונים שייקרו בדרכי.

לבסוף העבירו אותנו ל "חדר הקבלה" האחרון ונתנו לנו בגדים. כל אחת קיבלה זוג תחתונים בגודל כלשהו, לבוש עליון אחד שחולק באופן אקראי, ושתי נעליים, לא זוג נעלים וגם לא נעל ימנית ונעל שמאלית, אלא פשוט שתי נעליים. האחת לא התאימה כלל לשנייה. בילינו זמן רב בניסיון להחליף בינינו נעליים ובגדים כדי שיתאימו לנו.

"אין ספק – המדרסים שלי באמת מאוד חשובים!" חשבתי לי.

כשעמדו לתת לנו לצאת החוצה שמענו את אנשי ס"ס צועקים על הקאפואיות, והן, בתגובה, צעקו עלינו לשוב לשורות. שוב הועמדנו בשורה כדי לקבל קעקוע שני. כנראה שהפקידה שגתה במספור. המספר שלי - 5232A הוחלף עתה ל - 5272A . היא פשוט העבירה קו על הספרה 3 וקעקעה עליו מחדש את הספרה 7, כפי שאני הייתי מתקנת שגיאה במחברת. מלאכת הקעקוע היתה צריכה גם היא להיעשות בדיוק לפי הספר.

סוף-סוף הסתיים הסיוט. יצאנו החוצה בשעת הדמדומים והובלנו לצריפי המגורים. הלכנו בחמישיות ולפתע ראיתי ברז מים מחובר לאחד מקירות הבניינים. לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי. רצתי לברז, פתחתי אותו , קירבתי את פי אל זרם המים, ושתיתי. היה נפלא כל כך לטעום טעם של מים מרעננים. נשים אחדות עשו כמוני ורצו אל הברז לפני שצעקו עלינו השומרות ודחפו אותנו חזרה לשורות.

המצעד היה מתיש. הלכנו, כשלרגלינו נעליים לא מתאימות, לאורך כביש מאובק. בצעדים כושלים נכנסנו אל צריף הבידוד שם היה עלינו לשהות במשך שלושה שבועות, מופרדות משאר אסירי המחנה. אמצעי זהירות אלה נראו מגוחכים כל כך.

לקריאה נוספת:
אושויץ
מחנות השמדה
מחנות ריכוז

באתר יד ושם:
אלבום אושוויץ
עדויות וידיאו - הסלקציה : ג'קי חנדלי
יומנים נוספים בנושא המחנות הנאציים

ביבליוגרפיה:
כותר: מזיכרונותיה של אוה שלוס על הקליטה באושוויץ-בירקנאו
שם ספר: ילדות אחרת : מסע החיים של אוה
מחברת: שלוס, אוה
תאריך: 2001
הוצאה לאור : יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
בעלי זכויות: יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה