מאגר מידע | חזרה3 | הדפסה

עמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > שואה > ה"פיתרון הסופי" > מרכזי ההרג ומחנות ההשמדה
פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

ג'וליאנה טדסקי (פיורנטינו) נולדה במילנו, נישאה ונולדו לה שתי בנות. בעקבות הלשנה נשלחה לאושוויץ, בעלה נספה במחנה וג'וליאנה שרדה בבירקנאו. לאחר שחרורה איתרה את בנותיה שהוסתרו אצל משפחה איטלקית והפכה לסופרת מוערכת.

ימי ראשון במחנה

עדיין חשכת לילה וכבר נשמעה תרועת ההשכמה בכל קצות המחנה. הבטנו מופתעות מבעד לחלונות הצרים של הצריף, בשמיים זרועי כוכבים, אחר כך קמנו מחרישות ומעוצבנות.

יום ראשון בשבוע היה יום שציפינו לו בכיליון עיניים. ביום זה היינו מטליאות את הבגדים שנקרעו לחתיכות, מכבסות את זוג התחתונים היחיד שהיה לנו; אבל בעיקר, היה זה יום בו אפשר היה לישון שעה אחת יותר מן הרגיל, להתעורר ולא לגשש באפילה במצב של נים ולא נים, אלא להפנות את הפנים אל שמיים, עוטי צדפת פנינים, של שחר!

מזה זמן מה החליטו הגרמנים למנוע מאתנו את הסממן היחיד המבדיל בין שבעת ימי השבוע, בבטלם את מנוחת יום ראשון. לאחר המפקד נלקחו כל הפלוגות למשימה מיוחדת: היה עלינו להעביר בתוך אזור המחנה, לבנים שחסמו את הסוללה של מסילת הברזל, בין מחנה הנשים ומחנה הגברים.

על המסילה, רכבת ארוכה נושפת וגונחת, השמיעה קול צפירה אחרון שהדיו נשמעו כמו קינה נוגה, אות לבאות, אבל האנשים בקרונות לא שמו לב לכך. רק אסירי המחנה לבדם התפלצו לקול הזעקה המפלחת את האוויר יומם ולילה.

הפלוגות צעדו בסך, בשורות של חמש, אל מסילת הברזל: הנשים כשלו והחליקו בערבוביה למטה. במדרון, שם לא היה לקבקבים במה להיאחז והן נפלו אחת על השניה. במאמץ רב כשמשקל של ארבע לבנים בידיהן, הן נעמדו שוב על רגליהן וטיפסו חזרה במדרון התלול. הגרמנים, עם כלביהם, עמדו מאחורי גבן של האסירות וליוו את צעדיהן המהוססים בנהמות זועמות.

["קדימה, הלאה, מהר!" (בגרמנית)] - Los, weiter, schnell

בינתיים, גברים, נשים וילדים מכל הגילים ירדו מן הקרונות, מלוכלכים, לבושי קרעים, רצוצים אחרי מסע אינסופי בתוך קרונות בקר. העייפות הרבה, ההמתנה וההשלמה עם גורל בלתי-נמנע, כל אלה ניכרו על פניהם של האנשים, אך עדיין הם לא גילו כל סימן לחשש מפני סוף טרגי המשמש ובא. הקצינים וחיילי האס-אס מיינו והפרידו בין האנשים, חלק הופנו לצד ימין וחלק לשמאל: לצד ימין נשלחו הזקנים, החלשים, הנשים עם ילדים בזרועותיהן או אוחזים בידן, לצד שמאל גברים ונשים צעירים שיוכלו לתרום את כוחותיהם הרעננים למטלות חסרות תועלת.

האסירות אולצו להתקרב לרכבת עד למרחק קצר ביותר, פחות משניים שלושה מטר. האנשים הסתכלו במבט מבולבל וחסר-הבעה. "בעוד כמה שעות, - הם חשבו - משניכנס אל מעבר לגדר התיל, נהיה כמותכם: בהמות משא נרדפות ושנואות". הגברים והנשים היו עדיין כל כך אנושיים, אנושיים באופן כה אומלל עד שהאסירות יכלו בקושי להתגבר על התרגשותן והשפילו את מבטן: לפחות לא הסגרנו אפילו ברמז, את המודעות לטרגדיה שציפתה להם.

נערה הונגריה נפלה על הקרקע, מתפתלת, פיה בתוך האבק. היא השאירה את אביה מאחוריה במולדת, בבית הבראה, וכעת, במבט חרד, זיהתה אותו בתוך הקבוצה הימנית, הוא עמד בין הזקנים, כפוף והמום, יוצא לדרך לאורך השביל.

היינו שבורות ברוחנו ותשושות בגופנו: תחושת חוסר האונים היתה משפילה, הדחף למרד נחנק בתוכנו. הזיעה שטפה את פנינו הלוהטות מתחת המטפחות החונקות, הבגדים נראו עוד יותר עלובים, מוכתמים מן הבוץ הרקבובי ומן האבק האדום של הלבנים.

בין האנשים שהופנו ימינה, צעדה אישה זקנה פרועת שער ומעורטלת בחלקה וילד ישן בזרועותיה. יד זעירה היתה תלויה על גופה והראש נח בשינה בוטחת על כתפי הסבתא. ילדתי הקטנה, הרגשתי אותך בתוכי באותו רגע, בדיוק כפי שהרגשתי אותך אז בלילה האחרון, כשהחזקתי אותך, נרדמת על חזי אחרי התעקשות גחמנית. הלילה האחרון בבית: הגחמנות הזו עלתה לי בריב קטן, ראשון, עם בעלי. נגזר שיהא זה גם הריב האחרון.

אנקה עלתה בגרוני, אבל למדתי לנשוך בשפתיים ולעצור את הדמעות על סף העפעפיים.

בקצה השביל עמד ניצב הבנין הנמוך, עם הארובה הגבוהה המרכזית; אש וזנבות עשן היתמרו מקצה הארובה. האנשים מהקבוצה הימנית הגיעו אל הבניין והמתינו לתורם להיכנס. הם נדחפו, נאבקו וניסו להגיע ראשונים לתור, שכן כולם, בהיותם עייפים מן הנסיעה, דימו לעצמם שימצאו שם מקלחת מרעננת.

בינתיים הלך והתפשט בכל המחנה ריח שרק אנחנו הוותיקות ידענו לזהותו. הריח הזה שרדף את נחירינו, שדבק בבגדינו, ריח שלשווא ניסינו להימלט ממנו בהיחבאנו בתוך הבלוקים, ריח שניפץ את התקווה שלנו לשוב יום אחד ולראות את ארצנו, את ילדינו: ריח של בשר אדם חרוך.

בני האדם איבדו את קולם: הנשים שעבדו בלבנים היו אילמות, האנשים שנשלחו לצד ימין, עברו שותקים בשביל המוליך לקרמטוריום. אבל בפינה, בצדי המחנה, הוצבה התזמורת. הצלילים הקצביים של המארשים העליזים מילאו את הדממה הגדולה הזו וגירו את העצבים שהיו כה מתוחים ורופפים.

"השיגעון! - אמרתי לעצמי. -כאן מתחיל השיגעון!". מחול שדים של מראות ושל פרצופים התחולל בתוך מוחי ללא הפוגה, המראות נחרטו בראשי בערבוביה, ללא בחירה והתאמה.

- Du, komm her! - ["את, בואי לכאן!" (בגרמנית)]יד משכה אותי פתאום מבין השורות. היה צריך לסחוב את ה-Kubel של המרק ושל תפוחי האדמה מן המטבח אל מחנה אחר.

התנודדתי, לא ידעתי כיצד אוכל להרים את המשקל העצום של הדוודים; ואז נזכרתי שמאז הערב הקודם לא בא אוכל לפי וכבר כמעט אמצע היום.

איני יודעת כיצד קרה הדבר, עד היום אני שואלת את עצמי: אינסטינקט חייתי זרק אותי על דוד תפוחי האדמה. ניצלתי את המהומה, מילאתי את כיסיי בתפוחי אדמה ובלעתי אותם בנגיסות גסות מבלי לקלפם. תחושה אחת ויחידה השתלטה עליי, תחושה אפילה שהלכה וגדלה, הרצון, הבלתי ניתן לכיבוש, לחיות. לחיות על אפם וחמתם של אנשי האס-אס, למרות המחנה, למרות הקרמטוריום.

משהסתיימה העבודה, הגעתי לבלוק רצוצה. נשכבתי על הבטן, שתקתי, ראשי היה מונח על זרועי. אולגה התקרבה אליי.

- ספרי לי סיפור… - היא ביקשה חרישית. - כן.. סיפור, - עניתי, סיפור של כאן ועכשיו, סיפור אמיתי.

*

"אוף!" אמרה ביאנקה. - לעזאזל ה-Läusekontrolle (ביקורת הכינים) של יום ראשון, זה תמיד בזמן המרק! - היא זרקה מבט על הפנכות המהבילות ויצאה מבית החולים לבושה בחלוק הרופא הלבן שלה ופנתה ללכת לעבר מחנה העבודה. היא עברה דרך השער המפריד בין שני המחנות, חצתה את כל מחנה B עד שהגיעה אל הצריפים האחרונים. מעבר למתחם, באזור הקרמטורים, עלה עשן מתוך שוחה עגולה ורדודה.

"הם נראים כמו סירים, הדברים העגולים האלה..." אמרה ביאנקה לעצמה ומסוקרנת התקרבה אל חוטי התיל. אך לפתע היא הסתובבה, חיוורת, מתנודדת, היא רצה בכל כוחותיה ונזכרה ב-Läusekontrolle רק כאשר כבר היתה רחוקה וחסרת נשימה.

היא לא סיפרה לאף אחד את שראו עיניה. בתוך השוחה, צמודים זה לזה, כמו ערמונים על גחלים, נשרפו באיטיות ראשים של בני אדם.

*

חמישים נשים נתפסו באותו יום ראשון ונלקחו לעבודה מיוחדת. טור הנשים פנה לכיוון היציאה כשהוא מלווה על ידי Posten מזוין. בנקודת הביקורת נעצר הטור לבדיקה, עבר את השער אך לא פנה שמאלה, כרגיל, לעבר השער הראשי בגדר החיצונית דהיינו אל הכביש שמחוץ למחנה.

להפתעת כולן, הן צעדו על הדרך הראשית המאובקת שהפרידה בין מחנה הנשים ומחנה הגברים. חוטי התיל הפרידו בין שני מתחמי שורות צריפים זהים.

משיצאו ממחנה B, הבינו הנשים, לראשונה, שמחנות A ו-B לא היו המחנות היחידים. המבט תעה במרחביו של מישור אינסופי מכוסה מחנות; בדמויות הרפאים שנעו בליאות בכל מקום הן ראו את השתקפות סבלן שלהן כשהוא מוכפל אלפי פעמים.

מצד ימין עברה מסילת הברזל, השלוחה האחרונה שהסיטו הגרמנים מן התחנה עד לאזור המחנה.

תחושה קלה של אי-נוחות אחזה בכולן: השביל העלוב ההוא, היה בו משהו הרה אסון. שם נעצרו הקרונות שהביאו את המשלוחים, שם פורק המטען האנושי שנאסף ברחבי אירופה. שם, עברו הגברים, הנשים והילדים את המיון הראשוני אשר קבע את כשירותם, מי לעינויים ומי למוות.

בקצה השבילים עומדים שני בניינים, אחד כבר מוכר, ממוקם בתוך מחנה הנשים, השני מקביל לו, בתוך מחנה הגברים, שניהם היוו תפאורת רקע מדכדכת. מעבר להם הכביש הוצר שוב לשביל שעבר דרך חורשת עצי לבנה.

האסירות הצועדות, דבר לא נעלם מהן: הן ידעו שהבניינים הארוכים האלה עם הארובות הבולטות היו שתי המשרפות. הן עקבו פעמים רבות אחר הארובה: "האם היא בוערת? רואים אש? יש עשן?" .

הנשים צעדו באיטיות ונדמה היה שממקומן המרוחק, הארובות הלכו וגדלו, כאילו צעדו קדימה ורצו להושיט יד ולחטוף בהרף עין את הטרף.

“Krematorium, crematorio, crématoir”, החלו הנשים להתלחשש: המילה, שכולן הבינו בכל שפה שהיא, כל אחת לחשה אותה כשאינה מצליחה להסיר את עיניה מן הארובה.המילה עברה מן האחת אל השניה והמתח הלך וגבר. הסיוט של ביעותי לילה הלך והתממש: "בשורות של חמש, pente kai pente, zu funf nach Krematorium… " [אותן מלים חוזרות, תחילה ביוונית "חמש חמש", ואחר כך בגרמנית "בחמישיות לקרמטוריום"] בחורה פולניה היתה הראשונה שהחלה לבכות; היא חשבה על החברות אשר נבחרו לסלקציה בעת המפקד, במקלחות ובבית החולים ומאז לא שבו לצריפים. אישוני עיניהן של הנשים היווניות התרחבו, נשימתן נעתקה וההתרגשות של האסירות החדשות הפכה ליאוש של אלו אשר שהו כבר כמה שנים במחנה ואשר הצליחו, באקראי, לחמוק מאות פעמים מן המוות.

הנשים עברו את שתי המשרפות, סטו בדרכן ימינה והלכו בשביל בין עצי הלבנה שהיה כמו נווה מדבר קטן. העצים הנאים שרטטו ערבסקות ברקיע עם עלוותם המרשרשת. היו זמנים, מן הסתם, שהאזור כולו היה מכוסה בעצים אבל כעת בניית המחנות השחיתה את הנוף הטבעי. אף אחת מן הנשים לא שמה לב לחורשה, לצפרים המזמרות, לאוושת העלים, ללובן קליפות העצים, לתכלת השמיים. הדרך הובילה לבירקנאו: מאחורי החורשה, כשהוא מוסווה בעצים, התרומם גוש לבנים אדומות של קרמטוריום נוסף, הקרמטוריום הגדול ביותר.

הנשים נכנסו דרך הדלת הגדולה והמתינו באולם הכניסה. חמישים עגלות תינוקות חיכו להן. הגרמני פקד על כל אחת לקחת עגלה ולדחוף אותה, בשורות של חמש, לאורך שלושה קילומטר עד למחסן שבו נאספה ומוינה הביזה שהגיעה ברכבות המשלוחים.

המתח העצבני נרגע, אך קמט של כאב נחרת על כל פנים. התהלוכה המשונה נעה קדימה: האמהות שהשאירו את הילדים אי-שם רחוק, השעינו את ידיהן על ידית העגלה, חיפשו את התנוחה הטבעית תוך הרמת הגלגלים האחוריים לפני כל מכשול שעמד בדרך. הן ראו גנים, שדרות, תינוקות ורדרדים מנמנמים בעגלות כשהם מכוסים בשמיכות אווריריות ורודות ותכולות. הנשים שאיבדו את ילדיהן בקרמטורים חשו געגועים פיזיים לעולל שיהא צמוד לשדן, בעוד שלנגד עיניהן לא ראו דבר מלבד שובל ארוך של עשן שנישא עד לאינסוף. הנשים שלא היו אמהות, דחפו בשלומיאליות את העגלות. הן חשבו שלעולם לא יהיו עוד אמהות והודו לאל על כך. על כל עגלות הילדים הריקות חרקו, קיפצו והתנגשו אחת בשניה מלוות במבט העייף והאומלל של אנשים גולים ונרדפים.

לקריאה נוספת:
אושויץ
מחנות ריכוז
מחנות השמדה

באתר יד ושם:
אלבום אושוויץ
טוראי טולקאצ'ב בשערי הגיהנום
הסלקציה (ג'קי חנדלי)

ביבליוגרפיה:
כותר: ג'וליאנה טדסקי – חי יומיום במחנה : השמדה
שם ספר: יש מקום על פני האדמה : אישה במחנה בירקנאו
מחברת: טדסקי, ג’וליאנה
תאריך: 2000
הוצאה לאור : יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
בעלי זכויות: יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הערות: 1. סדרה על שם קורצ’ק.