מאגר מידע | חזרה3 | הדפסה

עמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > שואה > חיים יהודיים בשנים 1945-1939 > נשים בשואה

"שמרי על אחיך הקטן, אני בוטחת בך, אני סומכת עלייך".

אימא שלחה אלינו את זרועותיה, ניסתה לחבק אותנו, ניסתה לגעת בנו. יושקה ואני עמדנו מולה אחוזי אימה ופחד. רצינו לבכות ואולי גם בכינו, אינני זוכרת. יושקא קרא: "אימא", אני קראתי: "אימא", ואימא קראה: "יושקה, מרתה".

היא רצתה להתקרב אלינו, לחבק אותנו, לנשק אותנו. אחד מן הקלגסים אחז בשערותיה ומשך אותה באכזריות. "אם לא תזוזי מיד, נהרוג גם את הממזרים שלך", צעק. "את לא היהודייה המסריחה היחידה שעלינו לקחת, זוזי!"

למרות זאת יושקה ואני ניסינו לגשת אליה, להיות אתה; לא לעזוב אותה ושהיא לא תעזוב אותנו, שלא תעזוב אותנו לעולם. הקלגס השני חיטט בחפצים וחיפש במגירות, אולי ימצא שם תכשיטים או דברי ערך. הקלגס השלישי לא דיבר; הוא עמד בקרבת הדלת, אחז בצורה מאיימת ברובהו והסתכל במלאכתם של חבריו. הוא היה גרמני.

"אם תתקרבו אל אמכם. אשחיל אתכם על הכידון", איים זה שאחז באימא.

עמדנו מולם חסרי אונים, שני ילדים יהודים קטנים, חסרי מגן, ילד בן חמש וחצי וילדה בת שלוש עשרה. לעומתנו הם היו ענקים, פניהם הרעות אדומות, אולי היו שיכורים. הם היו אנשים רעים, חיות אדם חסרי רגש ורחמים. אימא ניסתה להילחם נואשות, היא כמעט הצליחה להשתחרר מידיו של הבריון, אך כוחו היה רב בהרבה מכוחה.

שלושתם אחזו בה והתחילו לגרור אותה החוצה. איני יודעת כיצד, אך הצלחנו להגיע אליה. הם נאלצו להפעיל כוח כדי להפריד בינינו, והעיפו כל אחד מאתנו אל פינה אחרת של החדר. נפלנו בין הרהיטים. היה בכי, אולי של יושקה, אולי של אימא, אולי בכינו שלושתנו. הכול התנהל פתאום., כל כך מהר. בעצם לא הבנו כלל מה קורה לנו. למה לוקחים את אימא? לאן לוקחים אותה? ומה יהיה עלינו בלעדיה? הכול ארך דקות מעטות בלבד, אולם דקות אלה היו נצח. הן היו הדקות הנוראות ביותר של חיינו, של יושקה, של אימא, שלי. זה היה היום הארור של חיי.

אימא כבר הייתה מעבר לדלת. הקלגסים אחזו בה באכזריות, חבטו בה, בעטו בה. אימא נלחמה, אך לא יכלה להם. היא הייתה לבדה במלחמתה והם היו שלושה, גברים צעירים, חסונים וחזקים, חיות אדם, אדוני העולם. היה קר והיה חשוך, שעת לפנות בוקר. גם בחדר וגם בחוץ היה קר. השמים שנראו מבעד לדלת הפתוחה היו אפלים ועכורים. לפתע חדלה אימא להילחם, ניסתה לשלוט בעצמה, אולי כדי לא להבהיל אותנו. "אחזור עוד היום", אמרה לי, "שמרי על יושקה. מרתה, את כבר ילדה גדולה, את ילדה אחראית ואני בוטחת בך!"

אלה היו המילים האחרונות שאימא אמרה. היא לבשה מעיל ולא הורשתה לקחת אתה דבר.

רק שנים רבות מאוחר יותר הבנתי את מה שקרה:

זמן קצר לאחר שמפלגת "צלב החץ" הפשיסטית תפסה את השלטון החלה השתוללות נוראה של הבריונים הפשיסטים, חלקם בשנות העשרה של חייהם. החל הרג יהודים ללא הבחנה. אבא ואחי הגדול מיקי בן השבע עשרה גויסו, כמו כל הגברים היהודים, לשירות של עבודת כפייה, ולא ידענו מה עלה בגורלם. אימא, יושקה ואני נשארנו בבית.

יום יום נחתו על היהודים גזירות חדשות: היינו חייבים לשאת טלאי צהוב על הבגדים, אסור היה לנו לנסוע ברכבות; הוטל על היהודים למסור את כל רכושם – חנויות, מפעלים, בתים, תכשיטים ודברי ערך; אסור היה להחזיק רדיו ומכונית, ועל היהודים נאסר אפילו להחזיק כלבים גזעיים הונגריים, משום שהיהודים מטמאים את הכלבים...

למרות כל הגזרות וההגבלות קיוו יהודי הונגריה שיוכלו לעבור את המלחמה ולהישאר בחיים. הם אטמו את אוזניהם, לא רצו לשמוע ולא רצו להאמין שבארצות הכיבוש הגרמני כבר הושמדו היהודים. הם האמינו שבהונגריה זה לא יכול לקרות, מה גם שסוף המלחמה כבר נראה באופק.

אני זוכרת שפעם הלכתי עם אבא ואימא לבית הכנסת, ובחצרו פגשנו פליטים יהודים שהגיעו לבודפשט מזגרב שביוגוסלביה. הם סיפרו מה שקרה ליהודים בארץ מוצאם, וההורים נרתמו מיד לעזור להם. בתום הביקור, כאשר חזרנו הביתה, אבא אמר: "אצלנו, בהונגריה, זה לא יכול לקרות".

יום אחד פורסמה הוראה על לוחות המודעות בעיר וכן ברדיו, שכל היהודים חייבים לצאת מדירותיהם ולהתרכז באזורים ובבתים שסומנו על ידי השלטונות. דיירי הרחוב שלנו נאלצו לעבור לרובע העשירי של העיר, לכיכר ליגט. אנחנו נכנסנו לבית מספר שתיים, וקיבלנו חדר קטן בדירה שגרו בה כמה משפחות. אחר כך הועברנו למקום שנקרא "מגרש אוגוסטה" (Augusztatelep), אזור שנודע כשכונת פועלים ענייה ודלה וסביבה בתי מלאכה רבים ומפעלי חרושת גדולים. החדר היה כל כך קטן, שבקושי יכולנו לזוז בו. היה בו מעט מקום, אבל נדמה היה שבמקום זה נשהה זמן ממושך, ואימא דאגה שיעבירו אלינו רהיטים אחדים ואפילו פסנתר. את שאר רכושנו השארנו בביתנו היפה והמרווח.

בחדר הקטן והצפוף ניסתה אימא ליצור לנו תנאי חיים סבירים ונוחים ככל האפשר. מעולם לא שמעתי אותה מתלוננת או קובלת על גורלה. היו לה ידי זהב, והיא עסקה בתפירה – תפרה ביד תרמילים, וכך הרוויחה מעט כסף. אני מניחה שאת הכסף שהיה לנו לקחו מאתנו; אני יודעת שאת תכשיטי המשפחה, והם היו רבים ויקרים, מסרו הוריי למכרים נוצרים. מיותר לציין שמעולם לא קיבלנו אותם חזרה.

במקום היו הרבה יהודים, כולם מצטופפים כמונו בחדרים קטנים, לעתים יותר ממשפחה בחדר אחד. בין היהודים היו גם בני דודים שלנו. אימא הייתה עסוקה כל חייה בפעילויות שונות, בהתנדבות ובצדקה. גם ב"מגרש אוגוסטה" הדל והעלוב עשתה ככל יכולתה למען אחרים. היא ארגנה גן ילדים למען הילדים הצעירים והכינה להם ארוחת עשר. אין לי שמץ של מושג היכן השיגה את המצרכים שמהם הכינה את דברי המאכל שהוגשו לילדים, ומה היו. גם יושקה היה, כמובן, בגן של אימא; ואילו אני הייתי כעין עוזרת לגננת. התלמידים היהודים היו ממילא מושבתים מלימודים, ואימא לימדה אותי כדי למלא את החסר.

היו אתנו זוג יהודים מבוגרים, בשם ורדי, שחקני תאטרון לשעבר שלא היו להם ילדים משלהם. שניהם היו חולים מאוד והתקשו לדאוג לעצמם. אימא השיגה להם יום יום מרק, ואני הבאתי אותו לחדרם. היו אצלם הרבה תלבושות ותחפושות, ואני לבשתי אותם ושיחקתי להנאתי בתאטרון. יום אחד באתי אליהם, אמרתי "בוקר טוב", אולם הם לא ענו. טלטלתי אותם והם לא ענו. האישה שכבה בעיניים פקוחות והגבר בעיניים עצומות. רצתי אל אימא בבהלה ולא יכולתי להסביר לה מה ראיתי.

חזרנו אל חדרם ואימא אמרה בשקט: "הם מתים". היא חיבקה אותי והוסיפה: "עכשיו הרבה יותר טוב להם, הם לא סובלים מקור. הם נמצאים עכשיו בעולם שכולו טוב". זאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי פנים אל פנים עם המוות.

אני זוכרת שיום אחד חנתה בקרבת מקום המגורים שלנו יחידה של הצבא ההונגרי. אימא לא עשתה חשבון אם אלה יהודים או לא יהודים, הרי צריך לדאוג לכל אדם. היא בישלה לחיילים מרק תפוחי אדמה. איך הצליחה, בתנאים של אותם ימים, להשיג את הנחוץ להכנת המרק? איני יודעת. הגשת עזרה לנזקקים הייתה אצל הוריי מנהג קבוע. "נתינה לאחרים" , נהגה אימא לומר, "פירושה לשמור על צלם אנוש".

הגרמנים נכנסו להונגריה ב- 19 במרס 1944. שליט הונגריה, מיקלוש הורטי, נוכח שארצו בצד המפסיד במלחמה, ורצה להגיע להפסקת אש עם הרוסים ועם בעלות הברית. הגרמנים מנעו זאת ממנו. ימים אחדים אחרי כניסת הצבא הגרמני הגיע אדולף אייכמן עם צוותו כדי לארגן את השמדת היהודים ולהוציאה לפועל.

החל מקיץ 1944, כאשר בעלות הברית כבר היו על אדמת אירופה, הם התחילו להפציץ את העיר, בעיקר את אזורי התעשייה אשר בפרבריה. מאות מטוסי הפצצה אמריקאיים נראו גבוה בשמים, נוצצים כציפורי כסף. כשהגיעו ליעדיהם רעדה האדמה. הפצצות גרמו הרס רב, וחלקן נפלו גם באזורי המגורים. אנחנו, היהודים, לא ידענו אם לשמוח אם להצטער. שמחנו שהמשחררים מראים סימן שהם קיימים, ולו בדמות מטוסים בשמים, והצטערנו על החורבן ועל הקורבנות. בכל מקרה, פחדנו מאוד.

המלחמה קרבה לקצה. ארצות הברית ובריטניה נלחמו לכבוש מחדש את צרפת, והצבא האדום כבר עמד על אדמת הונגריה והדף את הצבא הגרמני לעבר מולדת האם, הרייך השלישי. מצבם של הגרמנים ובעלי בריתם ההונגרים היה נואש. ודווקא אז הגיע תורם של יהודי בודפשט להשמדה.

את אימא לקחו מאתנו בסתיו 1944. באותו הזמן רוב יהודי הונגריה (ובעיקר אלה שגרו מחוץ לעיר הבירה בודפשט) כבר נלקחו לאושוויץ, ושם נרצחו והועלו בעשן. תוך פחות מחודשיים הובלו קרוב לחצי מיליון יהודים אל מחנות המוות בפולין.

הכול החל בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר: לחדר פרצו שני גברים לבושים במדים הירוקים של תנועת "צלב החץ" הפשיסטית ההונגרית וחייל אס. אס. גרמני. איזה סוג חיילים הם היו נודע לי מאוחר יותר. שלושתם אחזו בידיהם תת מקלע או רובה, ולפחות אצל אחד מהם היה הרובה דרוך.

יושקה ואני ישנו במיטה אחת עם אימא. החדר הייתה רק מיטה אחת, מיטה זוגית. אימא לבשה כתונת לילה. שלושת החיילים פרצו את הדלת: הם שברו אותה בקתות הרובים. התעוררתי לרעש ריסוק הדלת, וכשפקחתי את עיניי ראיתי באפלה את שלושת החיילים.

"קומי מיד, התלבשי ובואי אתנו!" צעקו אל אימא.

אימא יצאה מן המיטה, נעמדה לידה והידקה את כתונת הלילה סביב גופה.

"יותר מהר, אין לנו זמן אלייך!"

היא לבשה את בגדיה, שהיו מונחים ליד המיטה. יושקה פקח את עיניו ולא הבין מה מתרחש. שנינו נעמדנו במיטה ואחר כך ירדנו וניגשנו אל אימא.

"תתלבשו גם אתם", אמרה לנו.

"רק את באה אתנו, הממזרים שלך נשארים כאן", צעק אליה אחד הקלגסים.

בשום פנים ואופן לא נעזוב את אימא, חשבתי, נלך אתה לכל מקום.

"אני לא הולכת בלעדיהם", אמרה אימא.

"את תעשי מה שאומרים לך, יהודייה מנוולת!" צרח אחד הקלגסים וצירף לכך קללה במילים גסות ומעליבות.

עמדנו שם קפואים מפחד, שני ילדים קטנים, שני ילדים יהודים בעולם נורא ואכזר.

אימא אמרה: "אחזור עוד היום". היא תמיד קיימה את מה שהבטיחה, אבל בכל זאת הייתה לי הרגשה מוזרה, מין תחושה שהפעם מתרחש משהו נורא, משהו שחזק אפילו מהבטחתה של אימא. חיבקתי את יושקה, והוא נצמד אלי בחוזקה. אני זוכרת שאמרתי לו שאם אימא אמרה שהיא תחזור, אז היא תחזור.

אימא כבר הייתה בחוץ, בחצר, ואנחנו היינו בחדר לבדנו. ניגשנו אל החלון, הצמדנו את פנינו אל הזכוכית הקרה. ראיתי אנשים, נשים וגברים שגרו בבית שלנו ובבתים שלידנו. בבית ובחצר הייתה מהומה, היו צעקות, גרירת רגליים, תחנונים, בכי. ראיתי אנשים שהוציאו אותם מן הבית ועתה עמדו בחצר. ראיתי חיילים אוחזים ברובים, צועקים ומכים בהם. לפתע נדמה היה לי שאני רואה את אימא והיא מפנה את ראשה לעברנו. אולי ראיתי אותה ואולי לא ראיתי אותה. מתי הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי אותה? אני שואלת את עצמי איך אני זוכרת את אמי כאשר גררו אותה ולקחו אותה מאתנו. כנראה היינו כולנו בקהות חושים. עלי לעשות מאמץ כדי לזכור מה לבשה – מין מעיל חורפי, נעליים שטוחות; כנראה ידעה שהיא יוצאת לדרך ארוכה. אני זוכרת במעורפל את פניה של אימא, את הכאב הנורא בעיניה; היו בהן בלבול, חרדה, אהבה אלינו, כמיהה. כולנו קיווינו, גם אימא, גם יושקה ואני, שתוך זמן קצר היא תחזור אלינו. אינני זוכרת את כל הפרטים. זה כואב לי, כי בעצם זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אמי.

כולנו, כאמהות וסבתות או כאבות וסבים, נדמיין לרגע אחד את האכזריות הנוראה לקרוע ילדים מחיק אמם. זה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לילדים ולאמם גם יחד. זו חוויה טראומטית קשה שאי אפשר לשכוח אותה, והרי ניסיתי לעשות הכול כדי לשכוח, כאילו כלום לא קרה. אבל לא יכולתי להתמודד עם מעמד מכאיב זה. גם ברגעים אלה אני מרגישה את תהום הכאב, את החסר העצום של אובדן, והדבר עצוב הרבה יותר מאובדן של מוות. זה אכזרי יותר מאשר מחלה או מוות של יקירנו.

אני מנסה לזכור את דמותך, אימא, כדי שתהיה חרוטה בנפשי ובלבי, אך הערפל של אותם הרגעים, קהות החושים והחרדה חוזרים אלי ומציפים אותי. זה קשה – קשה מאוד להתמודד עם תחושות אלה.

ביבליוגרפיה:
כותר: יום ארור
שם ספר: מרתה ונעמי
מחברת: שדמי, נעמי
תאריך: 2005
הוצאה לאור : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
בעלי זכויות: שדמי, נעמי