מאגר מידע | חזרה3 | הדפסה

עמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > אידיאולוגיות, תנועות וזרמים > הרעיון הלאומי היהודיעמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > יהודים בתפוצות > יהודים באירופה במאות 20-18

באחד במארס 1881 (או שלושה-עשר במארס לפי מנין המערב) נרצח אלכסנדר השני בידי חברים ממפלגת 'נרודניה וולייה" ("רצון העם"). עם הקבוצה שהיתה אחראית ישירות להשלכת הפצצה היתה יהודיה צעירה. חסיה הלפנד, שהוצאה לאחר מכן להורג בתליה. כעבור ששה שבועות, בחמישה-עשר (עשרים ושבעה) באפריל 1881, פרץ הפוגרום האנטי-יהודי הראשון ביֵליזבטגראד שבדרום רוסיה. לימים התברר כי היה זה הראשון בשורה של פוגרומים, שפשטו בחודשים אפריל ומאי בכל רחבי אוקראינה והביאו לחורבן עצום. מעשי אונס ותקיפה במרכזים היהודיים. הגדולים והקטנים, בחוות חקלאיות רבות בחבל חֵרסון ואף בערים גדולות, כקייב ואודסה.

מטבע הדברים, תגובתם של היהודים למשבר הזה לא יכלה להיות אחידה או יעילה. ואולם היא לבשה צורות בלתי-רגילות, צירוף של יאוש ותקווה בלהט יצרים עז; היא שיחררה אנרגיה אצורה רבה; השפיעה על השקפות פוליטיות חשובות – עד כי יש לראות בשנה זו, ממאי 1881 עד מאי 1882, שנה בעלת חשיבות יוצאת-דופן בתולדות היהודים בעת החדשה. לא היתה זו שנת שיאים, כשנת 1944-1943 (שיא השואה), או שנת 1949-1948 (הקמת המדינה היהודית). אדרבה, היתה זו שנה של התחלות, שבה פוזרו זרעים רבים לכל עבר, מרביתם נפוצו ברוח ומעוטם נבטו וצמחו.

מטרת החיבור הזה, איפוא, לקבוע – אם גם באורח טלגראפי ביותר – מדוע וכיצד הביאה שנת 1882-1881 לתמורה מהפכנית בפוליטיקה היהודית, מדוע יש לראות בה, מבחינות רבות, מעין מהפכה.

כמובן שזו לא היתה, ולא יכלה להיות, מהפכה פוליטית במובן הטהור של המלה, משום שלא היתה ממשלה יהודית שהיה צורך למגרה ולהקים אחרת תחתיה. ואולם המהפך שהתרחש בקרב יהדות רוסיה באותה שנה דומה מבחינות רבות למהפכה של ממש. לפתע קמה אופוזיציה לכוחות בעלי הסמכות ולאידיאולוגיה השלטת בעולם היהודי. נעשה ניסיון ברור להחליף את המימסד הקיים בהנהגה חדשה, שתציב לעצמה מטרות אידיאולוגיות, איסטראטגיות שונות בתכלית. מאבק הכוחות לווה בהתלהבות פוליטית עזה בכל מישורי החיים היהודיים כמעט, וכבכל מהפכה קלאסית, גברה מעורבות הציבור בה והגיעה לשיא – מינואר עד מאי 1882 – אך חיש מהר היא דעכה ושקעה לאדישות ויאוש. לבסוף, השנה הזאת גרמה לתהליך של תמורה אשר הוביל בהדרגה לתמורה מתמשכת במבנה הפוליטיקה היהודית. בעיקרו של דבר, נתן משבר אותה שנה מכה ניצחת לרעיון שרווח עד אז, כי פתרון השאלה היהודית טמון בהתקדמות המתמשכת לקראת הליברליזם. בעיני האדם החי בסוף המאה העשרים נראים הפוגרומים שהתרחשו מאה שנים קודם לכן – ונהרגו בהם כארבעים יהודים – מעשי בריונות ותו לא, אך הם הסבו הלם טראומטי באמצע המאה התשע-עשרה. מכאן ואילך, הביא תהליך המודרניזציה ביהדות רוסיה לדבקות גוברת והולכת באידיאולוגיות הפוסט-ליברליות – בסוציאליזם, בלאומיות היהודית, או בסינתזות שונות בין השניים. מעתה ואילך, ההנחה שתהליך התירבות המתמשך של היהודים, כיחידים, יביא מטבע הדברים גם להענקת שיווי זכויות וביטחון – הנחה זו לא נתקבלה כפשוטה ועל הכל. צמחו שפע של תורות חדשות, שגרסו כי היהודים אינם יכולים ואינם צריכים להשתלב בחברה הקיימת כפרטים, אלא עליהם לנקוט פעולה קולקטיבית. למען כינון מסגרת חברתית או פוליטית חדשה, בתוך רוסיה או מחוצה לה – מדינה יהודית בארץ-ישראל, או שמא במערב ארצות-הברית; טריטוריה יהודית; או ישות יהודית במסגרת משטר סוציאליסטי (פוסט-מהפכני) אשר יקום בעתיד. הדגש השתנה ועבר מהסתגלותו של הפרט לסביבתו, אל יצירתן של תנועות המונים ומפלגות אשר להן תוכניות חובקות עולם לתמורה מרחיקת-לכת ואף כוללת. טיבה של המדיניות החדשה זכה להגדרה מבריקה בכותרת ספרו של ליאו פינסקר "אוטו-אמנציפציה", שנכתב בקיץ 1882, בשיאו של המשבר – לא עוד אמנציפציה, כהענקת זכויות מלמעלה, אלא אוטו-אמנציפציה, שפירושה שחרור עצמי קולקטיבי. מתחת לכותרת הופיע מוטו מאִמרי חז"ל: "אם אין אני לי, מי לי?" השימוש באמרה זו בחיבור שפורסם במקורו הגרמנית, בידי יהודי רוסי, סימל כשלעצמו את המגמה החדשה, שכן מטבע הדברים שאבו התנועות הלאומיות את השראתן מנושאים ומרעיונות מסורתיים, אפילו כאשר מטרתן היתה רדיקלית או אף חדשנית או מהפכנית. מכאן ואילך הופיעה אמרתו של רבי הילל במקורה העברי במקומות הבלתי-צפויים ביותר, ואפילו בעמודי הפתיחה של כתבי-העת המרקסיסטיים והאנרכיסטיים בשפה היידית. ואכן, זה היה הרעיון המשותף לכל גוני הפוליטיקה היהודית במזרח-אירופה שלאחר שנת 1881, בניגוד לרעיונות האמנציפציה והאינטגרציה שכבר קנו להם שביתה ביהדות המערב, ואשר שלטו קודם לכן גם בקרב השכבות המודרניות של יהדות רוסיה.

שטפונות לאומיים עזים

המערכת החדשה לא תפסה את מקומה של המערכת הישנה – כפי שביקשה לעשות תחילה אלא נאלצה להתקיים לצידה. לואיס ניימיר תיאר (כפי שהזכיר לנו ישעיה ברלין לאחרונה) את שלושת אופני החיים שרווחו זה בצד זה בקרב היהודים בתקופה שלאחר 1881 – המסורתי האמנציפציוני (או הליברלי); והאוטו-אמנציפציוני (או הפוסט ליברלי) – בדימוי מבריק: הוא הישווה את היהדות במזרח-אירופה לקרחון שחלקו נשאר קפוא מתחת למים; חלקו התנדף בהשפעת קרניה של שמש ההשכלה, ואילו חלקו האחר נמס ויצר שטפונות לאומיים או סוציאליסטיים-לאומיים עזים.

אם נמשיך מעט בקו הדימוי של ניימיר, אפשר לומר, לדעתי, כי "זרמים לאומיים" ו"סוציאליסטיים-לאומיים" אלה פרצו לראשונה במשבר 1882-1881. אך יש להוסיף ולהסתייג, כי הם החלו לבעבע כבר עשרים שנה קודם לכן, כפלגים נפרדים; רק מעטים מן המגמות, המוסדות והרעיונות החברתיים והפוליטיים שחברו יחד ליצירת הבולמוס של שנת 1882-1881, היו אמנם חדשים. רק רעיון אחד או שניים (רעיונות חשובים ביותר, לכל הדעות) נוצרו עתה.

ברוסיה של המאה התשע-עשרה פרצו פוגרומים אף לפני 1881. ואכן, הפוגרום שהתחולל באודסה ב- 1871 הסב חורבן גדול מזה שהתרחש באותה עיר כעבור עשר שנים. הדמוגראפים חדלו זה כבר לראות ב- 1881 נקודת-מוצא להגירה גדולה מן האימפריה הצארית למערב, ובעיקר לארצות-הברית (כשם שהם אינם מקשרים עוד את הגירתם המוקדמת יותר של יהודי גרמניה אל "אנשי 48", אנשי מהפכת 1848), ההגירה ההמונית אל מעבר לים, בעיקר מאזור ליטא, צברה תנופה כבר בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה.

כמובן, שרעיון ההגנה היהודית – רעיון ההגנה-העצמית הפוליטית כנגד היודאו-פוביה – גם הוא לא היה רעיון חדש שצץ לראשונה ב- 1881. "כל ישראל חברים" (אליאנס) נוסד, כידוע, בפריס ב- 1860; ועד השליחים של יהודי אמריקה נוסד קודם לכן, כ- 1858 (בעקבות פרשת מורטה והאיגוד האנגלי-יהודי נוסד ב- 1871. בשנות השבעים אורגנה התערבות נמרצת לטובת יהודי רומניה, היא העסיקה ועידות יהודיות בינלאומיות ואף נחלה הצלחה (אף כי לא-יעילה) בקונגרס ברלין בשנת 1878 מן הראוי לזכור בהקשר זה, כי בתקופת הרעב ששרר בליטא בשנים 1869-1870, נטל כי"ח על עצמו את האחריות לארגון הגירתם של היהודים לאמריקה, ואף שילם את הוצאות נסיעתם של מאות צעירים חסונים וכשירים.

וכמו בצרפת של המאה השמונה-עשרה, שבה הוכשרה הקרקע לעלייתם של מיראבּו, דנטון ורובספייר זמן רב קודם לכן בידי הפילוסופים של תנועת ההשכלה, כך ביהדות רוסיה, גיבש תהליך המודרניזציה – אם בגירסתו העברית, ההשכלה, ואם בגירסתו הרוסית, הפרוסבישצניה – עד שנות השבעים שכבת אינטליגנציה פעילה ביותר ובעלת תודעה גבוהה.

שכבת אינטליגנציה זו ניצלה את קיומה של העתונות הרוסית-היהודית ופיתחה את מרבית העמדות האידיאולוגיות שהפכו לימים לאופייניות לתקופה שלאחר 1881. וכך, למשל, התפתחה הלאומיות האנטי-מנדלסוניאנית של סמולנסקין – בהשחר; הפרוטו-ציונות של דוד גורדון – בהמגיד; והסוציאליזם המהפכני היהודי של אהרון ליברמן בהאמת.

ב- 1881 התרכזו לפתע כל המגמות הללו, בעקבות ההלם שגרמו הפוגרומים, והתמזגו לזרם אחד. על-פי רוב נובעת תמורה מהפכנית כתוצאה מתאוצתם של תהליכים קיימים, יותר משהיא נובעת מחידושים טהורים – תמורה כמותית הופכת לתמורה איכותית – ומפגש התהליכים יוצר שרשרת פעולות המשחררות אנרגיה.

משבר 1882-1881 מיזג ששה תהליכים שונים ויצר תגובה חסרת-תקדים. ראשית, הפוגרומים עצמם לא היו עוד תופעה מקרית, אלא הם עודדו את הגילוי הפרוע ושלוח-הרסן של היודאו-פוביה בכל שדרות האוכלוסיה הרוסית. ההנחה שהיהודים הביאו על עצמם את הפוגרומים הללו, בנצלם בלי כל מעצורים את האוכלוסיה המקומית ובעיקר את האיכרים, הנחה זו היתה מקובלת כמעט בכל מקום כעובדה-מובנת מאליה.

הטינה העמוקה והנחרצת כלפי היהודים. כלאום של סרסורים, שאבה את כוחה העצום מן הפופוליזם התמים לעתים ומהאגראריות שאיפיינה את מרבית אופני המחשבה הפוליטית ברוסיה באותם ימים, בין אם בחוגי הממשלה הגבוהים ובין אם בקרב הטרוריסטים המהפכנים הקיצוניים ביותר.

כך, למשל, הופץ בעשרים וחמישה באוגוסט חוזר מטעם הממשלה, ובו הוסבר הצורך בהקמתן של ועדות חקירה מקומיות לדון כראוי בשאלה היהודית. בחוזר זה הוגדר מראש היחס לנושא בקביעה: "הנזק שנגרם לאוכלוסיה הנוצרית בשל פעילותם של היהודים, בשל הסתגרותם השבטית... קנאותם הדתית... והניצול". באותם ימים רווחה ההנחה כי האוכלוסיה היהודית כולה או בחלקה, תוגלה בכוח למרכז אסיה. בו בחודש הצהירו המהפכנים (ה"נרודנייה וולייה") במינשר "אל העם האוקראיני". בין השאר, כי "העם באוקראינה סובל יותר מכל בשל היהודים. מי גוזל מידיכם את הקרקע, את היערות, את הפונדקים? היהודים. היהודי מקלל אתכם, מרמה אתכם, שוחה את דמכם". המהפכנים הניחו, שהפוגרומים יהוו את הצעד הראשון במהפכה כוללת נגד הצאר, הכנסיה והאצולה.

ואולם הדחף שהעניקו הפוגרומים ליודאו-פוביה חרג אל מעבר לתחומי רוסיה. התנועה האנטישמית החדשה באוסטרו-הונגריה ובגרמניה – אשר מאז שנת 1879 עמד בראשה שטקר – שאבה כמובן עידוד מן הפוגרומים וניצלה את הפחדים המקומיים מפני זרם הפליטים היהודים מן המזרח, כנושא יעיל ביותר בתעמולה שלה. עלילת-הדם הנודעת לשמצה של טיסה-אסלר בהונגריה בשנת 1882 היתה קשורה, ככל הנראה, לפחדים אלה. לעומת זאת, הועלתה הטענה, כי עליית האנטישמיות הפוליטית המאורגנת בגרמניה שנתיים קודם לכן, השפיעה לפחות חלקית – על התסיסה שקדמה לפוגרומים ברוסיה.

מנוסה מפני הפוגרומים

תהליך אחר ששאב דחיפה מן הפוגרומים היה, כמובן, תהליך הגירתם של היהודים. אם עד כה באו מרבית המהגרים היהודים למערב מקרב יהודי ליטא ופולין. הרי שעתה תרמה גם אוקראינה את חלקה. המנוסה מפני הפוגרומים, בכוח ובפועל, הפכה לתופעה של יום-יום. דיווחים מסוף אפריל 1881 מתארים כיצד, למשל, נוספו שנים-עשר קרונות לכל רכבת היוצאת מקייב לברדיצ'ב ולבליה-צ'רקוב. ואולם אפשר שההגירה אל מעבר לים לא היתה הופכת לתופעה מרכזית במשבר 1882-1881, אלמלא חברו אליה גורמים נוספים. הגירתם של עניי העם הוגבלה בשל ההוצאות שהיו כרוכות בה, ובשל כך נאלצו רבות מן המשפחות להישאר במקומותיהן, עד אשר אחד מבני-המשפחה היה מתבסס בארץ החדשה.

גורם שלישי שתרם יותר מכל להפיכתה של תנועת ההגירה לנושא מרכזי במשבר 1881 היה התערבותה של יהדות המערב. בקיץ 1881 החל ארגון "כל ישראל חברים" (אליאנס) בפריס לגבש תוכנית-סיוע לצעירים יהודים מרוסיה להגר לארצות-הברית, שם יזכו בהכשרה חקלאית. התוכנית – כמו זו של 1870 – היתה צנועה ביותר בהיקפה, אך כאשר עשתה את דרכה אל העתונות הרוסית-יהודית, בתחילת אוגוסט 1881, נודעה לה השפעה יוצאת-מן-הכלל. אפשר לומר בלי שמץ של גוזמה, כי (לפחות בחלקם הגדול) נטו היהודים הרוסים לא פחות מן האנטישמים להגזים להערכת כוחה וכוונותיה של ההנהגה היהודית במערב.

האמונה בכוחם הבלתי-מוגבל כמעט של "אליאנס", של הרוטשילדים ושל יהדות המערב בכללה, איפשרה את צמיחתן של ציפיות מוגזמות, אשר באו עתה לביטוי כמשקל-נגד למבוכה ולמרירות. אילמלא צמחה תקווה גדולה לצד היאוש, לא היה רעיון התמורה הכוללת תופס את המקום שתפס ב- 1881.

האמונה בסיוע מן המערב עודדה את זרם הפליטים מוכי-העוני לחצות את הגבולות לכיוון גליציה, ובעיקר לברודי. ריכוז זה, כשלעצמו, אילץ את "אליאנס" ליטול על עצמה יוזמות חדשות. ואכן, בספטמבר החל לארגן את מעברם של מאות יהודים לארצות-הברית. כמובן, שרבים התווספו אל הממתינים בעיר ברודי ובחודש נובמבר נפסק המבצע, אך בינתיים נודע, שהברון מוריס הירש הציע מיליון פרנקים לסייע ליהודי רוסיה להתיישב בארצות שמעבר לים. ובניו-יורק גובשו תוכניות התיישבות המונית של יהודי רוסיה בארצות-הברית – לא, כפי שהגדיר את אחד מיוזמיהן. כ"מעשה צדקה גדול, אלא... כעסק ענק."

ב- 1883 חזר ונישנה גל המהגרים-בכוח לברודי. הפעם קיבל הגל את השראתו ממנהיגי יהדות אנגליה, אשר פתחו בינואר 1882 במבצע גדול שלהם להקמת קרן למען יהדות רוסיה – Mansion House Fund. בחודשים אפריל-מאי שיגרו נציגי יהדות אנגליה – ובראשם הפרוטו-ציוני האנגלי התמהוני לורנס אוליפנט – מדי שבוע שלוש רכבות עמוסות לעייפה (בכ- 1200 בני-אדם) מברודי להמבורג, דרך למברג, קרקוב וברלין, ובהמבורג הועלו האנשים על ספינות לארצות-הברית. בשלב זה התרכזו כ- 14,000 פליטים בברודי. "אגודת הסיוע למהגרים" (The Hebrew Emigrant Aid Society ) שנוסדה זה לא כבר בניו-יורק, לא היתה מסוגלת להתמודד עם הזרם חסר-התקדים הזה של אנשים נואשים, והמבצע נפסק בחפזון מחפיר למדי. על-פי ההערכה, נאספו בשנים 1882-1881 בקרב יהדות המערב כשבעה מיליון פרנקים לסיוע לקורבנות הפוגרומים – סכום עתק במושגי אותם ימים.

מאמנציפציה לאוטו-אמנציפציה

על רקע זה – היאוש ברוסיה, גל ההגירה הבלתי-מתוכנן, האמונה הבלתי-רגילה בכוחה של יהדות המערב – התפתח מאוגוסט 1881 ואילך ויכוח ציבורי מיוחד במינו על-אודות ההגירה. משני עברי המתרס ניצבו ההנהגה היהודית הממוסדת בסנט-פטרבורג, שבראשה עמדו "אוליגרכים" כמו הברון גינצבורג וס.ס. פוליאקוב מחד גיסא; וקבוצה גדולה של אינטליגנציה ספרותית – סופרים, עתונאים ומשוררים ("משכילים" ואנשי אינטליגנציה) כי. ל. לוין, י. קמינר, ס. פין, ל. זמנהוף וג. בוגרוב, מאידך גיסא. מדי שבוע בשבוע ניטש המאבק בעתונות היהודית-רוסית. עצומות המוניות נחתמו ונתפרסמו: ועידות רשמיות כונסו ולעתים איימה האלימות על המימסד. 

המחנה האחד טען בתוקף, כי כל נסיון של הגירה מאורגנת יביא בהכרח להטחת האשמות על-אודות בגידתם של היהודים ובכך יערער את תוקף התביעה לשוויון זכויות, לאמנציפציה. האסכולה היריבה טענה, כי מעמד היהודים ברוסיה הפך להיות בלתי-נסבל וכי לא נותרה להם עוד ברירה אלא להתיישב במולדת אחרת – בארץ-ישראל או ב"עולם החדש".

הביטוי הנחרץ ביותר להשקפה הזאת, הופיע במאמרו של מ.ל. ליליינבלום. שפורסם בעתון ראזסוויט באוקטובר 1881. במאמר זה הסביר ליליינבלום מדוע החליט להעביר את תמיכתו ממחנה האמנציפציה למחנה האוטו-אמנציפציה.

טענתו העיקרית היתה, כי אין לראות עוד באנטישמיות שריד של העבר הברברי, אלא אדרבה, יש לראות בה תופעה היסטורית מושרשת עמוק, הבאה בעקבות התפתחות מחזורית קבועה. היהודים, טען, זכו למקלט כאשר חברה מסויימת נזקקה להם בשל סיבות כלכליות או חברתיות. לעומת זאת, כאשר האוכלוסיה המקומית מוצאת שהיא יכולה למצא אותן הפונקציות, הרי סופה שהיא נוגשת ביהודים, מגרשת אותם, ותוקפת אותם. תהליך זה נעוץ בהגיון אכזר אך ברור, אשר רק במחיר של סיכון הרה-אסון ניתן להתעלם ממנו. כהוכחה לכך תיאר ליליינבלום לא רק את המצב ברוסיה, אלא גם את עליית האנטישמיות, שהתרחשה במקביל בגרמניה, בהונגריה וברומניה.

"רבים שאלו באימה: 'האם שבו ימי-הביניים?' לדעתי, כן!... ואין תימה בכך. האם במאה התשע-עשרה ניתן לזר לחדור לתוך המשפחה? האם ינתן לו הדבר במאה העשרים או במאה העשרים-ואחת? בכללו, אין הטבע האנושי משתנה... [אף כי] הגדרותינו משתנות. בימי-הביניים היה סמלו של 'זר' הדת, ואילו היום זו הלאומיות."

מסקנתו של ליליינבלום היתה נועזת. הוא קרא לפינוי כולל, "כך שבמשך מאה שנים יוכלו כמעט כל היהודים לצאת את אירופה העוינת ולעבור לארץ אבותינו." אם ישנו גורם אחד במשבר 1881 שאפשר לראות בו גורם חדש בתכלית, הרי זה הניתוח הזה, ניתוח אמיץ, נועז.

ואולם, במישור הטאקטי היה ליליינבלום זהיר לעומת סופרים אחרים. באותם ימים כתב סמולנסקין, כי "הנה בית רוטשילד אתנו ואם יחפצו אז תמצא ידם לעשות הנפלאות האלה בן-לילה, כי בחלק החמישי מכספם תמצא ידם לקנות הארץ ולהושיב בה כל הרעבים ללחם וכל הצמאים לשתות מכוס הישועה".

הנימה המשיחית לא היתה נחלתו של סמולנסקין ומשכילים אחרים כמותו בלבד. אדרבה, ציפיות משיחיות-למחצה למעין יציאת-מצרים קרבה ובאה, פשטו כאש בשדה קוצים בכל רחבי הערים והעיירות בתחום המושב. " 'הגירה', 'להגר', 'אמריקה' וכיוצא באלה... המלים והעניינים הללו." כותב עתונאי בז'יטומיר, כבשו את כל מגזרי האוכלוסיה, החל בעשירים והמשכילים וכלה בבעלי-המלאכה העניים ביותר." ואומנם, האמונה "ביציאתם הממשמשת ובאה של כל היהודים מרוסיה" הוזכרה לעתים מזומנות. לורנס אוליפנט, הגוי הפרוטו-ציוני, אשר על-פי הדיווחים היה מוכן וגם מסוגל לשאת ולתת על מכירת ארץ-ישראל ליהודים, נתפש בעיני רבים כדמות משיחית. שמריהו לוין נזכר כיצד השפיעו הלכי-הרוח האלה על עיירתו, סביסלוביץ', שבליטא: "אפילו בעיירה הקטנה שלנו, היו הזקנים יושבים שעות על שעות בבית-המדרש ומדברים על הקץ הקרב ובא ועל המשיח, בקשר לנבואות דניאל... כל שהיה על היהודים לעשות היה לעלות על ספינותיהם ולהפליג לארץ-ישראל. ובלי ספק נצליח להגיע להסכם כלשהו עם הסולטאן; זהו עניין של מיליון יותר או מיליון פחות... המגיד ציין... שזהו רק ענין של מחיר."

בנסיבות הללו נתפשה האופוזיציה של הברון גינצבורג ושל העילית היהודית בסנט-פטרבורג לרעיון ההגירה. לא כטעות בלבד אלא כאסון, כבגידה. יותר ויותר מצאה את עצמה האינטליגנציה שדגלה בהגירה נאלצת לצאת חוצץ נגד ההנהגה שדגלה בשילוב היהודים בחברה הרוסית, ואף להעמיד את עצמה כאלטרנטיבה בת-קיום. עתה יכול המשורר והסופר העברי י.ל. לוין (יהל"ל) לצאת במיתקפה מרה:

"היו ימים אשר כרוכים היינו אחרי אצילינו וראינו אותם כמורשים מאת העם, כבאי-כוחו, בכל עת צרה נשאנו אליהם עינינו והם היו עושים מה שעושים... אך בעינינו הם כאומנים אל היונק וכן היו בעיניהם... הלא מעל העם! ואחינו הנתונים בצרה יכירו וידעו כי אין להם על מי להישען, כי על כוח עצמם."

אולם, לא רק הסופרים ואנשי האינטליגנציה הספרותית מצאו עתה: עצמם נדחפים קדימה אל המנהיגות. נוער יהודי דובר רוסית סטודנטים באוניברסיטאות ובבתי-הספר תיכוניים – מילאו תפקיד חשוב ודרמטי בארועי 1882-1881. מחויבותם הקודמת לרעיונות הפופוליזם של המהפכה הרוסית ולעניינו של ה"מוז'יק" – פינצה עתה בדרך הטבע, את מקומה במקרים רבים מאוד לאידיאולוגיה של פופוליזם יהודי מקביל. הופעתם הדרמטית של הסטודנטים הצעירים בבתי-הכנסת בימי תענית וימי אבל, אופיינית למשבר 1881 והיא תוארה לעתים (על-פי הדגם הרוסי) כ"הליכה אל העם". 

מקורות מסורתיים ומקורות מהפכניים

שיבה זו של הנוער (על ההקשר האמוציונאלי ביותר שלה, הנוגע ל"תשובה") גרמה לנסיונות ראשונים של הגנה עצמית מזוינת נגד הפוגרומים. אך מה שחשוב מכך, שתי תנועות-נוער – מפלגות בהתהוותן – נטלו על עצמן לשמש חיל-חילוץ לקראת היציאה ההמונית הצפויה מאדמת אירופה. קבוצת "עם-עולם", שאף הקימה כמה התיישבויות במערכה של ארצות-הברית (הידועה שבהן היא ניו-אודסה שבמדינת אורגון), קיוותה להניח את היסודות למדינה יהודית בארצות-הברית, כשם שהמורמונים עשו זאת ביוטה. קבוצת ביל"ו, הקטנה ממנה, ראתה לעצמה תפקיד דומה בארץ-ישראל. "מטרתנו הסופית", כתב זאב (ולדימיר) דובנוב במכתב לאחיו שמעון מארץ-ישראל ב- 1882, "היא לזכות במשך הזמן בארץ-ישראל ולהשיב ליהודים את עצמאותם המדינית שאבדה להם אלפיים שנה קודם לכן. אל תצחק. אין אלו תעתועי דמיון."

מראה הצעירים הללו, המשליכים מנגד את כל תוכניותיהם האישיות ואת הקריירה שלהם, על-מנת להיות חלוצים חקלאים, מראה זה כשלעצמו אינו מפתיע ביותר בתקופה זו, שבה שלטה הדוקטרינה הפופוליסטית הרוסית בכיפה. החידוש היה בהחלתה של הדוקטרינה על העם היהודי. שעד כה זכה לקיתונות של בוז, בשל אופיו העירוני המסחרי, ומכאן אופיו ה"טפילי" כמעט.

ואולם החקלאים החדשים – הן בארצות-הברית ויותר מכך בארץ-ישראל – לא באו, כמובן, בשום פנים ואופן מקרב הנוער החילוני, הפופוליסטי בלבד. אדרבה, רוב המתיישבים שהתיישבו בארץ-ישראל בעקבות משבר 1881 היו יהודים שומרי מצוות (רבים באו גם מרומניה). התנועה הלאומית המתהווה וצומחת שאבה את עיקר כוחה הן מן המקורות המסורתיים והן מן המקורות המהפכניים, מן האמונה במשיח, הנעוצה באגדה ובמיתוס העממי עתיק-היומין, ובה במידה גם מן החזון הסוציאליסטי והמהפכני המודרני.

שקיעתה של ההתלהבות ההמונית – אשר היתה בה גם לא מעט היסטריה המונית – שקיעה זו היתה מהירה יותר מעלייתה של התלהבות זו. שורת ארועים שהתרחשו בסוף אביב 1882 חברו יחד להמעיט מערכן של הציפיות הלא-מציאותיות. שר הפנים החדש, דמיטרי טולסטוי, הבהיר נחרצות, כי בניגוד לקודמו, [איגנטייב] הוא לא יסבול עוד פוגרומים. ושוב, יהדות המערב לא היתה מסוגלת (או שמא לא רצתה) להמשיך לסייע בהגירתם המאורגנת של היהודית לארצות-הברית ואף החלה להחזיר פליטים לרוסיה. הרשויות העות'מאניות הוכיחו את אי-רצונן המוחלט למכור את ארץ-ישראל ליהודים ואף סירבו להתיר הגירה מסודרת ושיטתית אליה. אשר למתיישבים הצעירים מקבוצת "עם-עולם" בארצות-הברית, ניתנו להם חלקות אדמה, אך המתיישבים נפוצו על-פני המדינה, והתוכנית ליישובם המרוכז בחבל ארץ אחד לא הובאה לעולם למבחן.

עם השפל המהיר שבא בעקבות הגאות, נתפשו לעיתים הפתרונות הטוטליים והרגשות ששררו בעבר כגילויים של משיחיות מזוייפת. עתה, כשהשתנתה הרוח, התברר שאוליפנט אינו בר-כוכבא חדש אלא "בר-כוזיבא". בעיתוי מושלם החל שמעון דובנוב (שחדל להאמין ברעיון היציאה ההמונית מאירופה) לפרסם בכתב-העת ווסחוד את מחקרו, שכותרתו "שבתי-צבי" והפסוידו-משיחיות במאה השבע-עשרה".בתקופה ההיא נכתב החיבור האוטו-אמנציפציה, מתוך תחושה של תסכול וזעם עמוק. איזה הבדל, הצהיר פינסקר, בין יציאת מצרים שבתנ"ך לבין זו שהיינו עדים לה זה עתה:

"כמה אלפי כרטיסים ניתנו בחינם [לארצות-הברית] – וכמה אניות אז החזירו את הנפלטים משם ועוד כמה אלפי אכזבות מרות וכבר נחלש כוחה של התנועה העממית שהבטיחה חיים חדשים. שקט שורר מסביב ואחינו הפילנתרופים במערב יכולים לשוב לשלוותם."

המשורר העברי הנודע י.ל. גורדון כתב שיר הוקרה לפינסקר. ("בעל המחברת אם אין אני לי מי לי?") מחבר האוטו-אמנציפציה ובו כתב: "לא עם, לא עדה אנחנו – רק עדר."

ואולם, במבט לאחור, ברור שלדכאון העמוק הזה לא היתה הצדקה רבה יותר מן ההצדקה שהיתה לאשליות שקדמו לו. אם נשוב בפעם האחרונה בחיבור זה לדימויו של ניימיר אפשר לומר, כי הגל שנוצר בין מאי 1881 למאי 1882 דעך לאחר מאי 1882, אך עדיין המשיך לפכות זרם מסויים. המערכת הפוליטית היהודית ברוסיה ובמזרח-אירופה החלה עתה ללבוש צורה קבועה, ממוסדת. אז התברר, שהמשבר לא היה בבחינת חזרה גרידא על תנועות משיחיות שפעלו בעבר, לא סתם חזרה על משבר 1666-1665. התמזגותם של העבר וההווה, של המסורתי והחדש,בהתפתחויות השנה ההיא מנעה חזרה פשוטה של דגם הארועים הפסוידו-משיחי.

התנועה הפרוטו-ציונית הוכיחה את כוח הישרדותה. יוזמתם של המתיישבים הניעה את אדמונד דה-רוטשילד להשקיע סכומי עתק במפעלם. עקשנותם של המתיישבים אף השפיעה על חובבי-ציון ברוסיה, להקים בשנת 1884 את תנועתם במסגרת רשמית. 

המערכת הפוליטית החדשה

כאשר הופיע הרצל בזירה, התברר שהתנועה הציונית החדשה שלו נשלטה במידה רבה בידי יהודי מזרח-אירופה, לא מבחינה כספית אלא מבחינת כוח האדם וההתלהבות.

משבר 1881 אף גיבש את הרעיון הטריטוריאליסטי ככוח חשוב בחיי היהודים. התעניינותו של מוריס הירש בפינוי היהודים מרוסיה, רעיון שהועלה לראשונה ב- 1881, קיבל חיש מהר מסגרת ממוסדת, עם כינון יק"א, שנטלה על עצמה מפעלי התיישבות בדרום-אמריקה בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה.

ובאשר לקבוצת "עם-עולם", רבים ממנהיגיה הפכו לחלוצי תנועת העבודה היהודית, הדוברת יידיש בארצות-הברית, אשר החלה להתגבש בשנת 1882. דער פוילישר יידל, שנוסד בידי וינצ'בסקי בלונדון בשנת 1884, היה ראשון ברשימה גדלה והולכת של כתבי-עת יידיים -סוציאליסטיים ואחרים – שהפכו לבימה הציבורית העיקרית של הפוליטיקה היהודית במזרח-אירופה. תנועת העבודה היהודית שצמחה בקרב המהגרים בלונדון ובניו-יורק השפיעה במרוצת הזמן על הסוציאליסטים היהודים בתחום המושב, אשר הקימו בשנות התשעים את ה"בונד". ואילו ה"בונד" חרת את רישומו העמוק על מפלגות ציוניות סוציאליסטיות וטריטוריאליסטיות שקמו בימי מהפכת 1906-1905 – אשר מתוכן באו אנשי העליה השניה.

המערכת הפוליטית במזרח-אירופה התפשטה מאזור תחום המושב לגליציה השכנה וכן לכל מרכזי ההגירה (באיסט-אנד של לונדון ובלואר-איסט-סייד של ניו-יורק, בארץ-ישראל, בארגנטינה ובברזיל. ובדרום-אפריקה). רעיונות ותוכניות נעו לכל עבר. תנועות זרמו מן המזרח אל המערב; קרנות הועברו ממערב למזרח. המערכת כללה בתוכה גורם מודע ביותר של מעשיות ומציאותיות. מתוכה יצא הנוער החלוץ של העליה השניה (אשר ראה את עצמו לעתים כיורשה של ביל"ו) ו"אנשי המעשה" – "הפרקטיקי" – של ה"בונד", שנודעו ביכולתם לנהל ארגון מחתרתי מורכב ונרחב ביותר. אך במערכת הזאת היו גם כמה ממאפייניו הדמיוניים והמוזרים ביותר של משבר 1882-1881: היא הפיצה תוכניות לשינוי כולל של העולם ומבנים אידיאולוגיים משוכללים, שבאו למזג את העבר ואת ההווה ואת העתיד; למזג את האדם, את הטבע ואת היקום בסכימה אחידה וכוללת.

ב- 1913 הופיע מאמר בכתב-העת די צוקונפט ובו סיכום ההבדלים בין המערכת הפוליטית היהודית במזרח ובמערב. במידה שהבדלים אלו השתקפו בחלוקה בין ה"דאונטאון" (Downtown) ל"אפטאון" (Uptown), "בין היהודים" "הרוסים" לבין היהודים "הגרמנים" בעיר ניו-יורק. "רשמית, 'הם' הנותנים ו'אנו' המקבלים... הם נותנים לנו צדקה; אך אנו נותנים להם משקל פוליטי. הם פעילים אך אינם יצרנים; ו'אנו' יוצרים אלים חדשים, תנועות חדשות, ערכי תרבות חדשים המושרשים עמוק בחיי העם... אך, בסך הכל, איננו מאורגנים, ותוהו-ובוהו שורר בקרבנו. בעוד אנו מנהלים ויכוחים וויכוחים מפלגתיים בעניין עתיד העם היהודי, להם יש כבר שורה ארוכה של מוסדות, העוסקים בגורל המוני המהגרים... למוסדות אלה יש גף, אך אין להם נשמה."

אפשר לטעון, שכל התנועות, המפלגות והתוכניות החדשות הללו לא היו תוצאת המשבר הזה בלבד, והן היו צומחות ממילא כתוצאה מגורמים ארוכי-טווח, בלי כל קשר לאירועים המסויימים של שנת 1882-1881. אך לכך אפשר להשיב, שהשנה ההיא הבהירה באורח חד-משמעי, יותר מאי-פעם, את בעיית היסוד שהעם היהודי ניצב לפניה בעולם החדש; כתוצאה של אותו משבר הואצו הוגברו ואף הוסטו לאפיקים חדשים תהליכים רבים (שכבר החלו להתרחש); ואף נוצרו תהליכים חדשים, יש מאין. העיתוי כשלעצמו מהווה גורם חשוב בהיסטוריה. משבר 1882-1881 היה בבחינת אזהרה מוקדמת באשר לסכנות האורבות בפתח, ובכך העניק לעם היהודי הזדמנות להתכונן, אם גם באורח בלתי-מספיק, להגנתו.

לקריאה נוספת:

שלמה בריימן, "המפנה במחשבה הציבורית היהודית בראשית שנות ה- 80", שיבת-ציון, מס' 3-2 (תשי"א) עמ' 227-83.
אברהם א. דרויאנוב, כתבים לתולדות חיבת-ציון, 3 כרכים, אודסה-תל-אביב, תרע"ט-תרצ"ב.
דוד ויטל, המהפכה הציונית, תל-אביב, תשל"ח.
Jonathan Frankel, Prophecy and Politics: Socialism, Nationalism and the Russian Jews 1862-1917, Cambridge, 1981.

המאמר מבוסס על הרצאת המחבר שניתנה לראשונה בשפה האנגלית בוועידה על "מורשת ההגירה היהודית – 1881 – ותוצאותיה", שהתקיימה בניו-יורק, במארס 1981, מטעם האוניברסיטה של העיר ניו-יורק וייוו"א.

ביבליוגרפיה:
כותר: משבר 1882-1881 כנקודת תפנית בתולדות היהודים בעת החדשה
מחבר: פרנקל, יונתן
תאריך: קיץ 1983 , גליון 12
שם כתב עת: זמנים : רבעון להיסטוריה
הוצאה לאור : אוניברסיטת תל אביב; מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי; האוניברסיטה הפתוחה
בעלי זכויות: אוניברסיטת תל אביב; מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי; האוניברסיטה הפתוחה
הערות: 1. הרבעון להיסטוריה זמנים נוסד בבית-הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב ביזמתם של הפרופסורים צבי יעבץ, שאול פרידלנדר וחיים שקד בשנת 1979. שנים רבות ערכה את כתב העת ד"ר עדית זרטל, ואחריה ד"ר נעמה שפי, והוצאת זמורה-ביתן הוציאה אותו לאור. החל מגיליון 86 (אביב 2004) יוצא כתב העת בשיתוף פעולה בין בית-הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה ומרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ובחסות החברה ההיסטורית הישראלית. עורכים את כתב העת מרצים מן החוגים להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטה הפתוחה, ובראשם פרופסור מירי אליאב-פלדון, ובית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה הוא המו"ל של הרבעון להיסטוריה במתכונתו החדשה.