מאגר מידע | חזרה3 | הדפסה

עמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > אידיאולוגיות, תנועות וזרמים > הרעיון הלאומי היהודי

באופן כללי ניתן לומר שמעשיו ורעיונותיו של תיאודור הרצל אינם מעוררים עניין רב בקרב אנשי תרבות בישראל. אולם ישנה נקודה אחת בקורפוס הנרחב של כתביו שהפכה לנושא החוזר ונשנה בשיח הציבורי בחמש-עשרה השנים האחרונות: אינטלקטואלים ישראלים מתעקשים לציין שספרו הקטן של הרצל Der Judenstaat (1896) לא נועד להביא להקמתה של מדינה יהודית. תחת זאת, הם טוענים, כיוון המחבר לישות שהוא כינה "מדינת היהודים", כשם הספר בגרסתו העברית: מדינה בעלת רוב יהודי, אך ללא מאפיינים "יהודיים" פרטיקולריים אחרים. לפי תפישה זו, מי שסבור שהרצל היה אבי המדינה היהודית – מונח המופיע מספר פעמים, בין היתר, במגילת העצמאות – אינו אלא טועה.

אפשר שסוגיה זו לא הייתה מתבלטת כנושא ראוי לדיון, אלמלא החשיבות הרבה שחלק ממפיצי הטענה הזאת מייחסים לה, והעובדה שבין אלה נמנים משפטנים, אקדמאים ואנשי חינוך מן השורה הראשונה – אנשים בעלי נכונות ויכולת להשתמש בתפישותיו של הרצל, כפי שהם מפרשים אותן, כדי להביא לשינוי באופייה הלאומי של מדינת ישראל. מאלף לבחון, למשל, את הקביעות שלהלן, הבאות מפיהן של דמויות מפתח בתחומים אלו.

שרת החינוך לשעבר שולמית אלוני:

אני לא מקבלת את המושג "מדינה יהודית". היא "מדינת היהודים" אם אנחנו מדייקים. הרצל כתב את הספר מדינת היהודים.1

משה צימרמן, ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, ויושב ראש ועדת משרד החינוך אשר הכינה את תכנית הלימודים החדשה בהיסטוריה לחטיבת הביניים (1995):

בישראל... המושג ההרצליאני "מדינת יהודים" מתגלגל לכיוון האתנוצנטרי המובהק "מדינה יהודית"...2

הסופר עמוס עוז:

ספרו של הרצל נקרא מדינת היהודים ולא "המדינה היהודית": מדינה אינה יכולה להיות יהודית, כשם שכיסא או אוטובוס אינם יכולים להיות יהודיים...3

וטיעונים דומים נשמעים מפי דמויות חשובות נוספות בתדירות מרשימה.4 אפילו ספר האזרחות החדש של משרד החינוך, שנלמד כעת בכל בית ספר תיכון במדינה, מדגיש בפני התלמידים את "שם ספרו של הרצל: מדינת היהודים (ולא מדינה יהודית)".5

בהקשר זה, אי-אפשר שלא להזכיר את קלוד קליין, פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית, שכל כך השתכנע שהרצל רצה להקים "מדינת יהודים" – ושהעולם חייב להבין זאת – עד שב- 1990 הוציא מהדורה צרפתית חדשה של הספר בפריז, ובה נפטר מן הכותרת המקורית של הספר לטובת שם חדש: לאחר תשעים וארבע שנים שבהן נקרא ספרו של הרצל L’État Juif ("המדינה היהודית"), היום ניתן לרכוש את מהדורת קלוד קליין, המתהדרת בכותרת L’État des Juif ("מדינת היהודים"). "אין כל מקום לספק", קובע קליין במבואו, "בהחלט מדובר ב'מדינת יהודים', ולא ב'מדינה יהודית'".6 מאז, אימץ את החידוש גם מוציא לאור אמריקני, והחל מ- 1996 ניתן לקנות מהדורה אנגלית של The Jewish State הנושאת לראשונה את הכותרת The Jews’ State.7

ויכוחים סמנטיים מעין אלו אינם מושכים תשומת לב כה רבה, כמובן, אלא אם שאלת המינוח מסמלת מאבק עמוק הרבה יותר על משמעות ההיסטוריה והערכים המשתקפים דרכה. ומקרה זה אינו יוצא מן הכלל. מה שמניע את הדיון הוא רצון להוציא מכלל שימוש את הביטוי "מדינה יהודית", שעד לא מכבר נהנה מקונצנזוס כמעט מוחלט. מונח זה היה שגור בפיהם של ציונים בכל העולם, לרבות בארץ ישראל, במשך עשרות שנים לפני הקמת המדינה. כאשר הוכרזה לבסוף עצמאות יהודית במאי 1948, חתמו כל המפלגות היהודיות בארץ, מהקומוניסטים ועד אגודת ישראל, על מגילת עצמאות אשר השתמשה במונח "מדינה יהודית" לא פחות מחמש פעמים.8 הרצל מוזכר במגילה אף הוא, כ"הוגה חזון המדינה היהודית".9

ההתייחסות אל מדינת ישראל כאל מדינה יהודית לא הייתה עניין של קונצנזוס רק בזמן הקמת המדינה; גם לאחר מכן רעיון זה עמד במרכז מסורת מדינית ישראלית סמכותית אשר זכתה לתמיכת הרוב המכריע של היהודים בכל העולם במשך עשרות שנים. אכן, עוד ב- 1988, אפילו דמות רדיקלית כישעיהו ליבוביץ' – שהמשותף בינו ובין בן-גוריון במישור הפוליטי-ציבורי היה מצומצם ביותר – יכולה הייתה להשתמש באותו מונח, בדיוק כפי ששימש בלשונם של מייסדי המדינה ארבעה עשורים לפני כן, בכדי לתאר את ייעודה הרצוי של מדינתו:

מדינה יהודית... [היא] הכוונת עיקר כוחותיה לטיפול בבעיות העם היהודי, במדינה ובגולה: הבעיות החברתיות, העדתיות, החינוכיות והכלכליות; יחסי המדינה עם הגולה; יחסי המדינה עם היהדות וכדומה.10

כלומר, ישראל היא מדינה שהיא יהודית במהותה, בכך שהייעוד שהיא משרתת הוא הכוונת כוחותיה של המדינה "לטיפול בבעיות העם היהודי". עיקרון זה הביא להקמת מערך מקיף של חוקים וקווי מדיניות "יהודיים", ובכללם חוק השבות; חוק חינוך ממלכתי, אשר מחייב את בתי הספר להקנות לתלמידים את "ערכי תרבות ישראל" ולטפח "נאמנות למדינת ישראל ולעם ישראל";11 השתתפותם של צה"ל ושל שירותי הביטחון בפעולות שמטרתן הצלת יהודים לא-ישראלים בחוץ לארץ; מעורבותם של בתי משפט ישראליים בשפיטתם של פושעי מלחמה נאצים בגין "פשעים כלפי העם היהודי"; חוקים הקובעים מעמד ממלכתי לסמליו של העם היהודי, לרבות חגי ישראל והשבת; ורבים אחרים. מובן שניתן היה להתווכח לגבי פריט זה או אחר בתוך מדיניות "יהודית" זו של ממשלות ישראל הראשונות, אולם כמעט כל יהודי – בישראל כמו גם בעולם – קיבל את העיקרון שישראל הוקמה כ"מדינה יהודית", לא רק מבחינה דמוגרפית, אלא גם מבחינת ייעודה, ערכיה, מדיניותה ומוסדותיה.

הניסיון לקדם את התפישה שלפיה ישראל אמורה להיות "מדינת יהודים, ובוודאי לא מדינה יהודית" - ולייחס אותה להיסטוריה הציונית מאז הרצל – מייצג, לפיכך, בחירה להתנתק מן הרעיון המרכזי במסורת המדינית הישראלית, ולהמירו במשהו אחר. לאחרונה תיאר מגמה זו ההיסטוריון מרדכי בר-און:

בדיון על יהדותה של ישראל... רבים מעדיפים להימנע מלקרוא לישראל "מדינה יהודית". הם מעדיפים להשתמש במונח הנייטרלי יותר "מדינת היהודים". העדפה זו מרמזת על כך... שישראל מתוארת מבחינה עובדתית בצורה הטובה ביותר כמדינה שבה היהודים הם הרוב...12

כפי שמסביר בר-און, המונח "מדינה יהודית" נדחה עקב אי-נוחות אידיאולוגית הולכת וגוברת, הנובעת מן ההשלכות הנורמטיביות של מדינה שהיא "יהודית" בייעודה הבסיסי. המונח "מדינת היהודים", לעומת זאת, הוא תיאורי, ומתייחס באופן כמעט בלעדי לעובדה שישראל היא "מדינה שבה היהודים הם הרוב". למרות שלא כל חסידי המונח החדש משתמשים בו באופן זהה, המשותף לכולם הוא התנגדותם לרעיון – או לפחות האי-נוחות שהם חשים לגביו – שמדינת ישראל צריכה לעסוק בראש ובראשונה באינטרסים ובשאיפות של העם היהודי. הם מעדיפים לפרש את ייעודה של המדינה כזהה לזה של שאר מדינות העולם כפי שהם מדמיינים אותן: מדינות "נייטרליות" ללא משימות פרטיקולריסטיות, ובעצם ללא משימות כלשהן מעבר לדאגה לרווחתם של האנשים החיים בתוך גבולותיהן. כפי שניסח זאת עמוס עוז: "המדינה אינה אלא כלי... והכלי הזה צריך שיהיה שייך לכל אזרחיו – יהודים, מוסלמים, נוצרים... המושג 'מדינה יהודית' אינו אלא מדוח".13

ההסתייגות הנוכחית מרעיון "המדינה היהודית" היא המניעה במידה רבה את הדעה העיקשת כי הרצל מעולם לא כיוון למדינה כזאת – ושה-Judenstaat שלו הייתה אמורה להיות "מדינת יהודים" בלבד. שכן אם הרצל עצמו, מייסדה של ההסתדרות הציונית, לא ביקש אלא להקים "מדינת יהודים" – מדינה נייטרלית שיהיה בה אמנם רוב יהודי, אך בכל מובן אחר תהיה מדינה לא-יהודית במהותה – אזי התומכים ב"מדינת יהודים" כיום יכולים להציג את עצמם כדובריה של המסורת הציונית האמיתית, שעליה מושתתים חיי הציבור הישראליים בני-זמננו. במילים אחרות, הטענה כי הרצל נמנה עם מתנגדי המדינה היהודית הופכת לנשק במאבק נגד הכוונה הברורה של מחברי הכרזת העצמאות לכונן את ישראל כ"מדינה יהודית", ובייחוד נגד רעיונותיו של דוד בן-גוריון ושל הזרם המרכזי בציונות שאותו ייצג.

אמנם, זכותם של המתנגדים לרעיון המדינה היהודית לנסות ולדחוק אותו אל מחוץ למסורת המדינית הישראלית. אך קשה מאוד למצוא יסוד לניסיון לגייס את הרצל למאמץ זה. כי גם אם פעילי "מדינת היהודים" של היום רוצים בכך, הרצל לא נמנה בשורותיהם. האמת היא כפי שכתוב במגילת העצמאות: הרצל היה "הוגה חזון המדינה היהודית" – האיש שטבע את המונח "מדינה יהודית", האיש שבחר במילים אלו מפני שהן תיארו בדיוק את המדינה שביקש לכונן.

כדי לבסס טענה זו, אדון בשלוש שאלות: ראשית, אבחן את השאלה הסמנטית, האם הרצל התכוון להגדיר את המדינה שביקש להקים "מדינה יהודית", או שמא, כפי שנטען לעתים כה תכופות בשנים האחרונות, לא התכוון לכך כלל. שנית, אפנה לשאלה המהותית, ואשאל האם המדינה שהרצל הציע בספרו, כאידיאל פוליטי, הייתה במובן משמעותי כלשהו מדינה "יהודית". ושלישית, מכיוון שרבים מן הדוגלים ב"מדינת יהודים" בשנים האחרונות קושרים מונח זה עם האמונה, המיוחסת להרצל, בזכות "הפרדה" של הדת היהודית מן המדינה, אבדוק אם הרצל אכן קיבל דוקטרינה שכזו. סבורני שלאחר מאמץ כן לרדת לעומקן של שאלות אלו, לא ניתן אלא להסיק כי הטיעון שה-Judenstaat של הרצל נועדה להיות "מדינת יהודים" נייטרלית, הוא חסר כל בסיס.

לחלקים אחרים של המאמר:
האם הרצל רצה מדינה יהודית?
האם הרצל רצה מדינה יהודית? : ב
האם הרצל רצה מדינה יהודית? : ג
האם הרצל רצה מדינה יהודית? : ד
האם הרצל רצה מדינה יהודית? : ה
האם הרצל רצה מדינה יהודית? : ו

מאמר זה נכתב בעזרתה של אוולינה גרץ.

הערות שוליים:

    * כך נקראה החנוכייה בתקופתו של הרצל, והמילה נוהגת גם כיום בשפות לועזיות. המילה "חנוכייה" היא חידוש עברי מודרני.
    ** הרצל משתמש במונח "גסטור" מן המשפט הרומי, שמשמעותו אפוטרופוס – דהיינו, מי שדואג לרווחתו ולנכסיו של אחר. המילה המקבילה בעברית היא "שומר", במובן של דברי קין, "השומר אחי אנכי?" (בראשית ד:י).
    1.שולמית אלוני בציונות פה ועכשיו, סרט שהפיק מוזיאון בית התפוצות, 1997.
    2.משה צימרמן, "פולמוסי היסטוריונים: הניסיון הגרמני וההתנסות הישראלית", תיאוריה וביקורת 8, קיץ 1996, עמ' 102.
    3.עמוס עוז, "עגלה מלאה ועגלה ריקה? הרהורים על תרבות ישראל", יהדות חופשית 11-12, אוקטובר 1997, עמ' 5.
    4.לטיעונים דומים נוספים ראה דוד קרצמר, "מדינה יהודית ודמוקרטית: בין פרדוקס להרמוניה", רבגוני 2, יולי 1998, עמ' 22; מיכאל הרסגור, "האם נכשלה המהפכה הציונית?" על המשמר, 4 בדצמבר, 1987; גדעון שמעוני, האידיאולוגיה הציונית, תרגמה סמדר מילוא (ירושלים: מאגנס, תשס"א), עמ' 87-88; David Vital, “A Prince of the Jews,” in the Times Literary Supplement, June 7, 1996; David Vital, “Zionism as Revolution? Zionism as Rebellion?” in Modern Judaism, October 1998, p. 206; Claude Klein, introduction, in Theodor Herzl, L’État des Juifs, ed. Claude Klein (Paris: Editions de la Decouverte, 1990), pp. 10-11; Noah Lucas, “A Critique: Alan Dowty’s ‘The Jewish State,’ A Century Later,” Israel Studies 4:2, Fall 1999, pp. 247-250. ראה גםאחד העם,"מדינת היהודים וצרת היהודים", השילוח 3:1 (טבת תרנ"ח). בתוך אחד העם, כל כתבי אחד העם (תל אביב: דביר, 1947).
    בכמה מקומות מנסים מחברים אלו להציג את ראייתו הכוללת של הרצל לגבי המדינה באמצעות קריאה משולבת של תכניתו המעשית במדינת היהודים ושל החברה שתיאר ברומן האוטופי אלטנוילנד. אולם ההנחה שניתן לקרוא את שני הספרים כאילו הם עשויים מקשה אחת אינה מציאותית. הרצל הציע את "המדינה היהודית" בספרו כהצעה מעשית המיועדת לביצוע על פי דרכי העולם כפי שאנו מכירים אותן כאן ועכשיו, והוא שונה באופן קיצוני מחזון אחרית הימים של "החברה החדשה" באלטנוילנד, שאינה אפילו "מדינה" במובן מוכר כלשהו של המושג.
    תפישה קיצונית אף יותר רואה באלטנוילנד את התיאור האמיתי של משנתו המדינית של הרצל, וגורסת כי הוא בעצם לא ביקש להקים מדינה ריבונית כלל. ראהשמואל אלמוג, "לאומיותו של הרצל במבט מפולש", יהדות זמננו 11-12 (תשנ"ח), עמ' 9-10, 16-18.
    5.חנה אדן, ורדה אשכנזי ובלהה אלפרסון, להיות אזרחים בישראל: במדינה יהודית ודמוקרטית (ירושלים: משרד החינוך, האגף לתכניות לימודים, תש"ס), עמ' 34.
    6. Theodor Herzl, L’État des Juifs, ed. Claude Klein (Paris: Editions de la Decouverte, 1990), pp. 10-11 להלן המדינה היהודית. קליין אינו מביא שום מחקר היסטורי חדש המוכיח שהרצל לא היה מרוצה מהכותרת הצרפתית המקורית. למעשה, הראיה היחידה שקליין מביא להצדקת שינוי הכותרת היא הקטע המפורסם בעניין התיאוקרטיה, שבו משווה הרצל את תפקידם של הרבנים במדינה לתפקידו של הצבא (ראה קליין, המדינה היהודית, עמ' 96).
    7. Theodor Herzl, The Jews’ State, ed. Henk Overberg (Northvale, N.J.: Jason Aronson, 1997).8.הזהות בין המושג "מדינה יהודית" ובין מדינת ישראל הייתה כל כך ברורה מאליה עד כי מגילת העצמאות השתמשה במונח זה כאילו היה עצם ההגדרה של המדינה החדשה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל... מנהלת העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל" [ההדגשות שלי – י"ח].
    בהקשר זה בולט נאומו של מאיר וילנר, נציג המפלגה הקומוניסטית, באסיפה שאישרה את נוסח מגילת העצמאות, שבו אמר כי "כולנו מלוכדים בהערכת היום הגדול ליישוב ולעם היהודי, יום ביטול המנדט והכרזת המדינה היהודיתהעצמאית" [ההדגשה שלי – י"ח]. פרוטוקול מועצת העם ומועצת המדינה הזמנית (ירושלים: מדינת ישראל, 1948), כרך א, עמ' 13.
    9.בנוסף, ההכרזה עושה שימוש בווריאציות של המונח "מדינתו של העם היהודי" שלוש פעמים. המונח "מדינת היהודים" אינו מופיע כלל.
    10.ראה לדוגמה יעקב טלמון, "מדינת היהודים של הרצל מקץ 70 שנה", בעידן האלימות (תל אביב: עם עובד, 1974), עמ' 143-184; ישעיהו ליבוביץ', "מקצה 40 שנה", פוליטיקה 20, סתיו 1988, עמ' 19.
    11.זו לשונו המקורית של החוק. על פי תיקון שהתקבל בשנת 2000, מטרות בתי הספר הן בין השאר "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו... ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם".
    12. Mordechai Bar-On, “Zionism Into Its Second Century: A Stock-Taking,” in Keith Kyle and Joel Peters, eds., Whither Israel? The Domestic Challenges (New York: Royal Institute of International Affairs and I.B. Tauris, 1993), p. 34.
    על פי בר-און, המונח "מדינת היהודים" בכל זאת מתיישב עם חוק השבות, הקשור ליכולתה של המדינה לקיים רוב דמוגרפי יהודי.
    13.עמוס עוז, "עגלה מלאה ועגלה ריקה?" עמ' 5.

ביבליוגרפיה:
כותר: האם הרצל רצה מדינה יהודית?
מחבר: חזוני, יורם
תאריך: סתיו 2001 , גליון 11
שם כתב עת: תכלת : כתב - עת למחשבה ישראלית
הוצאה לאור : הוצאת שלם
בעלי זכויות: הוצאת שלם