מאגר מידע
מאגר מידע > ערים, מדינות ואימפריות
מאגר מידע > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת האימפריה העות'מאנית


צפת - יורשת עבר מפואר | מחבר: דוד פדהצור

מקסם

לאחר ביקור בצפת, בשנת 1928, כתב ביאליק: "אילו נצטרפו כאן 'ידי אדם' ל'ידי שמים' והיתה צפת עיר לתפארת בארץ."

דברי ימיה של אחת מ"ארבע ארצות הקודש" הם סיפורו של מאבק הישרדות מול אסונות ופגעים מידי אדם ומידי שמים. עמוסת מסורת של געגועי גאולה וכיסופי משיח, ידעה צפת תקופות של גיאות ושפל, חורבן ובניין, עלייה וירידה, דעיכה ופריחה - ולא נעזבה.

"ידי שמים" העניקו לצפת יופי, חן ומסתורין. בחיק הרי הגליל העליון, על מרומי פיסגה נישאה, מעוטרת צפת נופים מרהיבים, ומעיינות מים מפכים למרגלותיה. "אין אוויר זך בכל ארץ-ישראל כאוויר צפת... הדר בעיר צפת יש לו יתרון על כל שאר ערי ארץ-ישראל", העיד עליה אחד המקובלים, במאה ה-16. בזכות הסגולות שנתברכה בהן היו שפירשו את שמה כראשי תבות של צבי, פאר, תפארת. יראי שמים ראו בשם ראשי תיבות של ציצית, פאה, תפילין. אמנים ויוצרים מצאו בו אישור למקור השראתם: ציור, פיוט, תורה. לאחר הרעש הגדול והחורבן של 1837 נאמר עליה: צפת פתאום תיחרבי, צפת פתאום תיבנה.

שורשי היישוב היהודי של צפת נעוצים בתקופת בית שני, בימי המשנה והתלמוד. לאחר חורבן ירושלים ויהודה נדדו אליה משפחות הכוהנים ממשמרות יקים ופשחור, ששירתו בבית המקדש שחרב. בימי בית שני, וגם לאחריו, הייתה פיסגת העיר מוארת במשואות כדי לבשר על ראשי החודשים והמועדים בישראל.

יוסף בן מתתיהו, מנהיג המרד בגליל נגד הרומאים, בשנת 66 לספירה, ביצר את צפת. על שרידי המבצר הזה בנו הצלבנים מצודה להדיפת המוסלמים, ושרידיה נשתמרו עד היום. בימי השלטון המוסלמי והממלוכי הייתה העיר בירה של מחוז גדול שהקיף את הצפון מהרי שומרון עד לבנון, ונקראה "מדינת צפת".

רציפות היישוב היהודי לא נקטעה גם כשהעיר עברה מיד ליד, בקרבות בין הכובשים הנוצרים לבין המוסלמים. במהלך המאה ה-13 החלה להיווצר קהילה יהודית. מארצות האסלאם באו אליה עולים, שנמשכו אל קברות התנאים והאמוראים שבסביבה. אחריהם באו גולי ספרד, שבזכותם הייתה צפת למרכז תרבותי רוחני ומרכז כלכלי מסחרי. מקהילה קטנה של 300 נפש במאות ה-12 וה-13 הייתה צפת ב"תקופת הזוהר" לגדולה בקהילות היהודיות בארץ-ישראל. במחצית המאה ה-16 חיו בצפת כ-5,000 יהודים, כמחצית מכלל האוכלוסייה.

ב"תקופת הזוהר" היה בצפת הריכוז החשוב ביותר של תלמידי חכמים, ראשי ישיבות וגדולי תורה, לאחר גירוש ספרד. צפת הייתה מרכז של תורה וקבלה, פיוט ומוסר, גם ליהודי הגולה. חיו ופעלו בה ר' יעקב בי-רב, יוזמו של חידוש הסנהדרין וה"סמיכה" בישראל, ר' יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך". ר' משה קורדובירו, ר' יצחק לוריא (האר"י), ר' חיים ויטאל, ר' משה אלשיך, ר' ישראל נג'ארה, ר' שלמה אלקבץ (מחבר "לכה דודי") ורבים אחרים. קרבתה של צפת למירון ולקברו של ר' שמעון בר יוחאי, מחברו המסורתי של ספר ה"זוהר", משכה אליה מקובלים, דוחקי קץ וחולמי גאולה. בשנת 1577 נוסד בה בית הדפוס הראשון בארץ - הראשון באסיה כולה, פרט לסין - שנתקיים עשר שנים ונדפסו בו שישה ספרים. בתי-הכנסת ובתי המדרש העתיקים, ששרדו עד היום, עשרות קברות הצדיקים והחכמים בבית העלמין של צפת, הם עדות ל"ימי הזוהר" של "עיר הקודש והמסתורין".

עולי ספרד הביאו איתם לצפת גם ידיעות וניסיון במסחר ובמלאכת מחשבת והקימו בה תעשיות של אריגי צמר ומשי, שמנים, יינות, כלי כסף, זהב ונחושת. בזכותם ידעה העיר פריחה כלכלית חסרת תקדים כמרכז תעשייה ומסחר. במלאכת הצמר והבגדים עסקו גם רבנים ותלמידי חכמים, שהעדיפו להתפרנס מיגיע כפיהם ולא להיזקק לתרומות של הקהילות בגולה.

קשרי הכלכלה הענפים של צפת עם סוריה ועם הסביבה הכפרית סייעו ליצירת תשתית כלכלית וחברתית, שקרסה רק במאה ה-17. לאחר 50 שנה של פריחה רוחנית וגיאות כלכלית, נעזבה צפת כמעט לחלוטין ונותרו בה רק מובטלים מתעשיית הצמר והבגדים, שנפגעה מן התחרות בשוקי טורקיה. לראשונה נוסד בעיר מוסד ה"חלוקה", תמיכה של יהודים עשירים ונדיבים באירופה.

לאחר תקופת זוהר נדון היישוב היהודי להתמעטות, לירידה ולהתנוונות. מגיפות רבות פקדו את העיר. שתי רעידות אדמה בשנת 1759, אחת ב-1822 והרעש הגדול של 1837, זרעו חורבן והרס ואלפי קורבנות. רוב ניצולי הרעש הגדול, ובהם הפרושים, תלמידי הגר"א, נטשו את העיר. שרידי עליית החסידים, ובראשם הרב אברהם דוד מאוורוטש, נאחזו בהריסות ושיקמו את העיר.

בימי מלחמות הירושה בין הדרוזים והעות'מאנים והמרידות של הפלאחים והדרוזים נגד השלטון המצרי (ב-1834 וב-1838) היו יהודי צפת קורבנות של שוד, ביזה והתעללות. הדרוזים הרסו את בית הדפוס של ישראל ב"ק והשחיתו את כל הספרים שהיו בו.

על אף פגעי טבע, גזירות ופורענויות מידי אדם, הוסיפו עולים לבוא לצפת, ביניהם גם "בלתי לגליים" שנטמעו ונקלטו בקרב הוותיקים. מסורת זו נמשכה גם בימי השלטון הבריטי. בשנים שבין 1880 ל-1914 היו בעיר יותר יהודים מערבים. ערב מלחמת העולם הראשונה היו בה כעשרת אלפים יהודים. שנות ההתאוששות לאחר האסונות נקטעו עם הצטרפותה של טורקיה למלחמה. רעב, עוני ומגיפות פקדו את העיר. בתום המלחמה נותרו בה רק כ-2,500 יהודים. מאז ובמשך כל שנות השלטון הבריטי נמשכה שקיעתה של צפת. הרובע היהודי הופלה לרעה על-ידי שלטונות המנדט והעירייה הערבית.

במאורעות הדמים של אב תר"פט (1929) נרצחו 21 יהודים, רובם נשים וזקנים, על-ידי שכניהם הערביים. הרובע היהודי נשדד והועלה באש. כל היהודים, כאלפיים נפש, נאספו על-ידי השלטונות לחצר בית הממשלה ונאמר להם, שלמען ביטחונם עליהם לצאת את העיר. "לא נזוז מפה", השיב משה פודהורצר, נציג הוועד הזמני של יהודי צפת, למפקד הצבא האנגלי. היהודים נשארו בעיר ושיקמו את הריסותיה.

גם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) פגעו קשות ביישוב היהודי, שהותקף שוב על-ידי השכנים הערביים. הפעם כבר הגנו היהודים על עצמם. ה"הגנה" שמרה על הרובע היהודי, ופרט לרצח של משפחת אונגר בקיץ של 1936, סוכלו כל הניסיונות של הכנופיות לפרוץ אליו.

ערב מלחמת העצמאות היו בצפת כ-1,800 יהודים, לעומת כ-12 אלף ערבים. ב-16 באפריל 1948 פינו הבריטים את העיר, מסרו לידי הערבים את תחנות המשטרה בצפת ובהר כנען והציעו לפנות את כל היהודים, "למען ביטחונם". כמו בתרפ"ט כך גם בתש"ח הייתה התשובה: "לא נזוז מצפת".

ב-18 באפריל 1948 הוקם בצפת השלטון העברי הראשון בארץ-ישראל. ארבעה ימים לפני הכרזת העצמאות, בתום חודשים של מצור קשה ועמידה עיקשת של מגיני צפת, שחררו לוחמי הפלמ"ח בקרבות מרים את העיר. שוב נפתח פרק חדש בבניין ובקליטת עולים.

רומאים, צלבנים, מוסלמים, ממלוכים, צרפתים, עות'מאנים ואנגלים, כבשו והלכו, וצפת היהודית שרדה. יורשת עבר מפואר, למודת הווה רצוף ייסורים וחבלי התחדשות, צופה צפת אל העתיד, אל חידוש ימיה כקדם.


ביבליוגרפיה:
כותר: צפת - יורשת עבר מפואר
מחבר: פדהצור, דוד
שם ספר: אישים ומעשים בגליל ובעמקים
עורכי הספר: אהרוני, שרה ; אהרוני, מאיר
תאריך: 1997
הוצאה לאור : מקסם
הערות: 1. מהדורה ראשונה.
הערות לפריט זה: 1. דוד פדהצור - עיתונאי ועורך. יליד צפת, דור חמישי.
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית