מאגר מידע
מאגר מידע > דתות והגות דתית > יהדות
מאגר מידע > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייה

אברהם יצחק הכהן קוק | מחבר: יוסי אבנרי

יד יצחק בן-צבי

נולד במחוז דווינסק שבלאטביה, לאביו הרב שלמה זלמן ורעייתו פארא זלאטא, בעיר גריבה. בשנתו הארבעים, כשמאחוריו קרוב לעשרים שנות כהונה ברבנות ובהנהגת הקהל בעיירות חשובות ברוסיה, עלה לארץ-ישראל לכהן כרבן של יפו ומושבות העלייה הראשונה. עוד קודם לעלייתו ניכר רישומו של הרב כמנהיג ציבור. באישיותו ורעיונותיו מילא חלל ריק, שנותר עם פטירתם של מנהיגים חרדיים-לאומיים בעלי שיעור קומה, כרבנים שמואל מוהליבר ומרדכי אליעשברג שפעלו בתקופת 'חיבת-ציון'. בשנים 1901-1904 נתפרסמו שלושה מחשובי מאמריו הדנים במהות הלאומיות הישראלית: 'תעודת ישראל ולאומיותו', 'עצות מרחוק' ו'אפיקים בנגב'. הללו פילסו את דרכו למעמד אידיאולוג מרכזי בשורות הציבור הציוני-הדתי, והוציאו לו שם של הוגה דעות מקורי בכלל המחנה הלאומי.

מוטיבים מרכזיים, העתידים לאפיין את הגותו הארצישראלית, בלטו בכתביו המוקדמים, ובכללם יחסו האמביוואלנטי לתנועה הציונית ומנהיגיה החילונים. בצד זיקה עמוקה לתנועה הלאומית והערכה לפועלה כמחוללת מפנה דראמאטי בתולדות האומה, הביע הסתייגות נמרצת מאופיה החילוני. ואולם העובדה שלא נמנה עם חברי התנועה הציונית, לא נטל חלק בפעילותה ולא חשך ביקורתו ממנה, לא מנעה בעדו מלהוקיר ולעודד שיתוף פעולה בין הציבור הדתי לבין הציבור החילוני, ולא רק בתחום ענייניה של ארץ-ישראל, אלא בכל הנושאים שעמדו על סדר-היום הלאומי. הוא שלל מכול-וכול את תורת ההתבדלות, שהתפתחה בבית-מדרשם של ר' שמשון רפאל הירש והחת"ם סופר. אחדות ישראל הייתה אבן-פינה במשנתו, וסביב ציר זה נעה פעילותו כמנהיג רוחני.

פועלו הציבורי בעיירות זומיל ובויסק, בהן שימש ברבנות, חרג מן התחום הקהילתי המצומצם, והתפרש על מגוון נושאים אקטואליים שנגעו לכלל ישראל. במאבקיו הציבוריים נתגלה כיריב נחוש-דעה, אך הוגן ובעל אורך-רוח כלפי דעות הזולת, הביקורת התקיפה שמתח על חוגים חילוניים וחרדים כאחד נעדרה התנצחות פולמוסית, ולעולם הותירה פתח לדיאלוג.

ניצני תדמיתו כמנהיג לאומי הבשילו עם השתרשותו בארץ-ישראל. היכרותו עם המציאות הארצישראלית אף היא ראשיתה בתקופה שקדמה לעלייתו. הוא ליווה בעין חרדה ואוהדת את התפתחות היישוב החדש בארץ-ישראל, ושקד על ליבון סוגיות הלכתיות סבוכות שבהן התלבטו בני המושבות.

קהילת יפו, שרבים מבניה נמנו עם מה שהוגדר כ'יישוב החדש', לא רצתה למנות פעם נוספת רב הנמנה עם חוגי 'היישוב הישן' בירושלים. הנהגת הקהילה חיפשה דמות רבנית המגלה אהדה לתנועה הציונית, בקיאות בהוויות העולם ופתיחות מסוימת כלפי ההתרחשויות הרוחניות והמעשיות. כישורים אלה נמצאו בדמותו של הרב קוק.

האישים המרכזיים, אשר היו מעורבים בשלבים שונים בתהליך הבחירה של הרב קוק, היו: יואל משה סלומון, אליהו דוד רבינוביץ תאומים (חותנו של הרב קוק, שכיהן בשנים 1901-1905 כממלא מקומו של הרב שמואל סלאנט, רבה הישיש של ירושלים), יחיאל מיכל פינס ושמעון רוקח, שהיה באותה התקופה הדמות הדומינאנטית בקהילה האשכנזית ביפו.

עליית הרב לארץ-ישראל ב-13 במאי 1904, ביטאה בראש-וראשונה הגשמת משאת-נפש נושנה. הייתה זו גם היענות לאתגר לאומי בלתי שגרתי. נזדמנה לו הזכות ההיסטורית ליטול חלק בעיצוב דמותה של חברה יהודית חדשה בארץ-ישראל.

קהילת היישוב החדש שאליה הגיע הייתה נתונה אז בעיצומם של תהליכי צמיחה והתגבשות. אופייה הפלוראליסטי של חברה זו טמן בחובו קשיים להנהגה המקומית, שניצבה לנוכח קהל מצומצם במספרו אך רבגוני בדעותיו. הגות הרב, שנרקמה הרחק מזירת העשייה הלאומית בארץ-ישראל, הועמדה אפוא במבחן המציאות עם עלייתו ארצה. עד מהרה נתברר, כי התשתית האידיאולוגית שהציב לשיתוף הפעולה בין דתיים לחילוניים בבניין הארץ אינה רחבה דייה; היא נבנתה על בסיס היכרות עם התנועה הציונית ופועלת בחוץ-לארץ, ועל התרשמות ממושבות העלייה הראשונה שמרבית מתיישביהן גילו זיקה למסורת ישראל.

המפגש עם חבורת חלוצי העלייה השנייה היה מביך בשביל הרב, שכן חלק ניכר מבני החבורה נשבו בקסמי התורות הסוציאליסטיות האנטי-דתיות, פנו עורף למסורת אבות וניסו לגבש זהות יהודית לאומית חדשה, מנותקת מעולם ההלכה והמחשבה היהודי-המסורתי. הרב היה מודע לכך, כי הנהגת התנועה הלאומית נתונה בידי יהודים חילוניים, כי רוב מניינה ובניינה של התנועה נשען על ציבור שאינו מקפיד על קיום אורח-חיים דתי, וכי ביישוב החדש בארץ-ישראל ישנה התרופפות בקיום מצוות. ברם, נתונים אלו היו עדיין רחוקים מן החיזיון, שעל-פיו הגשמת הגאולה נתונה בידי חלוצים שהכפירה-בעיקר הייתה נדבך יסוד בהשקפת עולמם. אכן יחסם השלישי של החלוצים לדת, מחד גיסא, ופועלם הקונסטרוקטיבי מתוך מסירות-נפש בבניין הארץ. מאידך גיסא, העמידוהו בפני דילמה קשה: כיצד להתייחס אל ציבור, שפועלו והגותו עוררו בקרבו תחושות הערצה והסתייגות כאחד? ההכרעה על שיתוף פעולה בין המחנה הדתי למחנה החלוצי, הייתה חייבת להישען על היערכות מחודשת במישור האידיאולוגי.

הקטגוריות הקונבנציונאליות של צדיק ורשע, על הסתעפויותיהן ודקויותיהן, לא תאמו את אישיותו הבלתי-שיגרתית של החלוץ הכופר. דמותו חייבה יציקת תכנית רעיונית ספציפית, ההולמת את מידותיו הייחודיות.

תורת הסוד שימשה חומר גלם עיקרי, שבעזרתו עיצב הרב את תבנית דמותו של האידיאליסט הכופר בעל ה'נשמה דתוהו', החפץ בגאולת עמו ובהשכנת צדק מוחלט עלי אדמות. 'נשמה דתוהו', אליבא דהרב קוק, גבוהה היא מאוד, מבקשת הרבה מן המציאות וחותרת אל הקודש גם אם אינה מודעת לכך. דמות זאת לא זו בלבד שאינה נידונה לשלילה; אדרבה, הלהט, הסער, הזעף, התסיסה והחוצפה הכרוכים בהווייתה הם ממאפייני העידן המשיחי רווי הניגודים, הממשמש ובא. תוך כדי תהליך הגאולה עתיד להצטמק הפאראדוקס שבתופעה החלוצית, עד שלבסוף יאוחדו כל הניגודים לאמת מוחלטת, שבמסגרתה יבואו על מקומם הראוי והמקודש גם בעלי 'נשמות דעולם התוהו', הנדונים לא רק על שום סופם, בו הם עתידים למצוא עצמם במעגלי התשובה, אלא גם על הייעודים הלאומיים והמוסריים אותם הם מגשימים בהווה.

החזרה לארץ-ישראל ובניינה מעידים על תשוקה פנימית עזה לשיבה אל היהדות, אלא שבשלב זה ווסתה הזיקה המודעת והבלתי-מודעת למקורות אל אפיקי הלאומיות הסוציאליסטית. גם את נהייתם של החלוצים אחר צדק חברתי פירש הרב כהתנהגות הנובעת משורשיותם היהודית. לשיטתו, ביהדות מתגלמת האמת העליונה, המאחדת בקרבה את כל האידיאות החלקיות, ובכללן שאיפתם הנאצלת של החלוצים לבניית חברה צודקת.

אין כל ספק בדבר הזיקה הנפשית העמוקה, שנתעוררה בלב הרב כלפי 'נשמות דתוהו'. בעצם הגדרתן ותיאורן הייתה משום העזה. ואמנם בחוגי החרדים היו שהתייחסו לכך כהתרסה חריפה כלפי אמיתות דתיות, וכערעור בוטה על נורמה מושרשת מדור-דור בדבר ההתייחסות הראויה כלפי ה'רשעים'.

הלגיטימאציה הדתית, שהעניק הרב לתופעת החלוץ הכופר, העמיקה וביססה את התשתית האידיאולוגית, שעליה נשענו המצדדים בשיתוף הפעולה שבין דתיים לחילוניים בבניין הארץ, וראויה היא להימנות עם אחת מתרומותיו המכריעות בתקופה הנדונה. משנה-תוקף מוסיפה להערכה זו העובדה, כי חיזוק חישוקי השותפות הדתית-החילונית נעשה בשעה שדומה היה כי בקיעים בלתי-ניתנים לאיחוי איימו על עצם קיומה.

העיונים המופשטים, שבהם יגע הרב ליישר את ההדורים ולגשר במענה-לשון על משברי-לב, הועמדו במבחנים נוקבים, אשר לא פעם טפחו על פני האידיאולוגיה הצרופה. ההגשמה החלוצית הייתה כרוכה בפעילות, שמבחינת הציבור הדתי הוגדרה כחילול השם. בעיקר אמורים הדברים לגבי חילול שבת ויום-טוב בפרהסיה. בנידון זה ההתנגשות הייתה בלתי-נמנעת, והעיון הפילוסופי על כל חשיבות השלכותיו לא עצר בעד התפרצות הקונפליקט, אם כי ייתכן שעידנוהו וסייגוהו.

במקרים אלו נקט הרב לשון תקיפה ביותר, אף לא נמנע מלאיים בהטלת עונשים על מוסדותיה הכספיים של התנועה הציונית, אם לא ייפסקו חילולי שבת וחג על אדמת הלאום. טענת החלוצים, כי זכותם לעשות ביישובם ככל העולה על רוחם, נדחתה על ידו על הסף בנימוק שהחלוצים אינם משפחה לעצמה אלא אחים לכל בית ישראל. החלוצים לא נותרו חייבים, ולרוב השיבו מלחמה שערה. ראוי להדגיש, כי מאבקים אלו לא היו עניין שבשיגרה. ולא הם שאפיינו את מערכת היחסים שנרקמה בין הרב להתיישבות העובדת, אולם העימותים חשפו מדי פעם את עומק הפער שבין הצדדים, והוכיחו כי מלים בלבד אין בכוחן לגשר על פני פערים מהותיים. אי-ההבנה ההדדית שנתגלתה לעתים, באה לידי ביטוי בהתבטאויות פאראדוקסליות וטעונות מרירות; 'אחים קרובים רחוקים' 'אחים חביבים שנואים' היו מהגדרותיו המכאיבות של הרב, שהמחישו את עוצמת רגשותיו הסותרים ביחס לחלוצים.

מצוות 'הוכח תוכיח' כלפי החילוניים נתקיימה בידו, אולם בלא אותו להט קנאי שאפיין קיום מצווה זאת בחוגי היישוב הישן. ביקורתו הנוקבת רוככה בדברי נועם, במאמרי שבת, ואף-על-פי שהפולמוסים סערו שערי פיוס לא ננעלו.

מגעים בלתי-אמצעיים עם החלוצים קיים הרב בעת ביקוריו במושבות. גולת-הכותרת של מפגשים אלו היה מסעו הממושך למושבות השומרון והגליל בחורף שנת תרע"ד. בריכוזי העלייה השנייה נשא הביקור אופי של מסע התעוררות לקראת 'חזרה בתשובה'. מטבע הדברים, מסע חד-פעמי – גם אם הותיר בעקבותיו זיכרונות אוהדים כלפי הרב ויתר פתיחות לנושא הדתי – לא חולל שינוי מהפכני בהשקפת עולמם של החלוצים. ואולם חשיבותו הייתה בעצם העובדה, שהרב קוק ונציגים מן היישוב הישן יצאו לקראת היישוב החדש וקיימו עמו בביתו דיאלוג בנושאים רעיוניים השנויים במחלוקת. ההיכרות ההדדית תרמה במידה מסוימת לבחינה מחודשת של התדמיות הסטריאוטיפיות, כפי שנתגבשו בשני המחנות זה לגבי זה. המסע היה עשוי לשמש נקודת-מוצא לסובלנות ולהידברות בין הפלגים היריבים ביישוב, אילו נוצלה התנופה שיצר להמשך קיומם של מגעים רצופים ודיונים רעיוניים בין הצדדים. בפועל חלפו שלוש-עשרה שנים עד שנשנה ביקור מעין זה.

מלבד המפגשים האישיים פנה הרב לציבור הלאומי-החילוני באיגרות ובגילויי-דעת פומביים. הדי הגותו הגיעו לשורותיו ונתקבלו בתגובות שונות. גם כאשר נדחו השקפותיו על-ידי אישים שונים בתנועות הפועלים. עצם הדיון בדבריו חשף בפניהם דמות בלתי-שגרתית של רב בעל השקפת עולם ייחודית. על מידת זיקתם אליו ניתן להסיק דווקא מהאשמות שהוטחו נגדו על-ידי נציגי היישוב הישן, שמחו בין היתר על כי החלוצים רואים ברב קוק 'אחד משלהם'. הרב השיב על טענה זו בנימה אפולוגטית באומרו: '...סוף-כל-סוף דם יהודי נוזל בעורקיהם, ובעיניהם הם רואים שקמים אנשים לעקור את היישוב משורשו... ואצלם זהו כל נקודת יהדותם. ורק אנכי לבדי בין הרבנים הידועים... הנני עומד בקשרי מלחמה ומוותר על כבודי... רק להציל את היישוב'.

גם אם הייתה מידת הגזמה ב'האשמה' וב'התנצלות', ביסודו של דבר, אמנם היו בחוגי הפועלים וכלל היישוב החדש שרחשו אהדה לרב קוק.

בתקופת העלייה השנייה, כשעלה על הפרק נושא העלאתם של יהודי תימן לארץ-ישראל, שיתף הרב פעולה עם שמואל יבנאלי, ממנהיגי תנועת הפועלים, ועם המשרד הארצישראלי של התנועה הציונית שארגנו את מבצע העלייה. כל עוד לא נתגלו הגבלות דתיות, היה נכון לשיתוף פעולה מלא עם הממסד הציוני על כל שלוחותיו. השתדלותו לסייע במאבק הפועל על הזכות לעבודה עברית, ורגישותו למאמצי החלוצים לכבוש את השמירה העברית סויגו בתנאי, שהגשמת רעיונות אלו שעמדו בראש מעייניו של החלוץ, לא תתלווה לה פגיעה פומבית בצביון הדתי של היישוב.

ככלל, כל הרעיונות שרווחו בארץ-ישראל בתקופה הנידונה ושימשו דגל לפלג זה או זה ביישוב נבחנו על-ידו, הן על-פי מידת התאמתם לרוח היהדות הן על-פי החשיבות היחסית שהוקנתה להם במערך הכולל של הגורמים, שעליהם נשענה ההתחדשות הלאומית בארץ-ישראל.

כך נמצא, כי משפרצה מלחמת השפות בארץ בשנת 1913 והלשון העברית נאבקה על זכות הבכורה, הדגיש הרב את חשיבותה וערכה, אולם שלל נחרצות את ההנחה לפיה יש בכוחה של תחיית הלשון לבסס את החיים הלאומיים שיקוימו בצדה אורחות חיים יהודיים מסורתיים.

לשון העלולה לשמש תוכן כמעט בלבדי של המהות הלאומית, לשון שיראו בה אלטרנטיבה חילונית לתכנים הדתיים של הלאומיות הישראלית, תהווה איום ממשי על הלאומיות היהודית המקורית. בדומה לכך רעיונות דוגמת כיבוש העבודה והשמירה העברית, הראויים להיתחם במסגרת פרופורציונאלית ההולמת את חשיבותם היחסית. בשביל הרב הייתה משמעות הרמת דגל הלאומיות נפנוף בכל ערכי היהדות, ולא הצטמצמות בנשיאת נס העבודה, השמירה, או הלשון, שאינם אלא גורמים חלקיים במערכת מורכבת ומקיפה, שבסיסה הוא עולם הערכים היהודי המסורתי.

פועלים וחלוצים היו חטיבה דומינאנטית אך לא בלבדית במחנה היישוב החדש. הרב שהתגורר ביפו – בירת היישוב החדש – בא במגע עם כל הרבדים האנושיים מהם הורכבה החברה החדשה, והגיב על דעותיהם, יזמותיהם ופעולותיהם.

העובדה כי התכנים וההיקף של משרת רבנות יפו והמושבות לא הוגדרו מבחינה פורמאלית, הותירה בידי הרב מרחב תימרון ניכר, שסייע לו בפרישת פעילותו מעבר ליעדים המצומצמים והספציפיים, המקובלים כשגרת תפקידו של רב מקומי. למעשה, לא היה נושא בעל ערך בחיי היישוב החדש שבו לא גילה מעורבות. הוא היה מעורה בסבך הבעיות הכרוכות בהנהגת הקהל ביפו ובמושבות, ולא פעם מצא עצמו, אם ביזמתו ואם ביזמת אחרים, מעורב אישית בניסיונות לשוות לעסקנות הפוליטית אופי הוגן ומוסרי יותר. בזהירות רבה תימרן דרכו בין הקבוצות השונות, שמהן הורכבה הקהילה היפואית, אך כגורלו של מנהי ציבור באשר הוא, לא פסחה אף עליו עגמת-הנפש, הכרוכה במגע מתמיד עם עסקנים, אשר מחלוקות ועימותים הנם לחם-חוקם. הקפדתו היתירה על אי משום-פנים בענייני ציבור, הקנתה לו מעמד של אוטוריטה מוסרית, ואגב כך גם מתנגדים, אשר מטעמים שונים סברו כי הם ראויים להעדפה מצידו.

ביתו שימש בית ועד לדיון בכל ענייני הקהילה. גם בנושאים ארגוניים, משפטיים ובטחוניים חיווה הרב דעתו. הוא פעל למען רווחתן הכלכלית של המושבות, ובין היתר עודד את יהודי מזרח-אירופה לקנות מתוצרתן החקלאית. הנחת תשתית לממסד הדתי ביפו ובמושבות, ושמירה על צביונו היהודי של היישוב החדש, היו שניים מן היעדים המרכזיים שהציב לעצמו. השגת המטרה השנייה הייתה דלת-סיכויים מלכתחילה, שכן היסוד החילוני ביפו ובמושבות הלך וגבר, ולעומת זאת הציבור הדתי והמסורתי שעמד מאחוריו הלך והצטמק. בעיצומה של העלייה השנייה דומה היה, כי בלימת תהליך החילון המזורז שפקד את היישוב החדש אינה אפשרית, וכל שהיה ניתן לעשות הוא לצמצם את ממדיו בפרהסיה היישובית. ניסיונותיו של הרב בתחום זה זכו להצלחה מוגבלת בלבד, אולם הוא לא נפל ברוחו. מעולם לא ראה במציאות הקונקרטית סוף פסוק. בעיני רוחו צפה בביטחון ובאמונה מהפך בתהליך הרוחני ביישוב החדש. השינוי המיוחל התמהמה, ובינתיים הוקמו מוסדות תרבות, חינוך ושיפוט, שלא היה יכול להיוותר שווה-נפש כלפיהם.

גימנסיה 'הרצליה', שנוסדה ביפו בשנת 1905 נעשתה אבן-שואבת לנוער מן הארץ ומחוצה לה. אופייה החילוני של זו, והעובדה כי מקצועות היהדות נלמדו על-פי שיטת ביקורת המקרא, עוררו ביקורת בחוגים הדתיים. עיקר תרעומתו של הרב הופנתה כלפי המורים למקצועות היהדות, שלהערכתו חתרו בהתמדה לעקירת היהדות. בניסיונותיו לבלום את השפעת הגימנסיה פנה בין היתר לתנועת 'המזרחי' לפעול במסגרת התנועה הציונית נגד התופעות השליליות המתרחשות, לדעתו, בין כותלי בית-הספר. למעשה, לא היה בכוחו להשפיע במישרין על גיבוש תכניות-הלימודים במוסד, ופעילותו התמצתה במחאות חריפות נגד המגמות האנטי דתיות שרווחו, לדעתו בגימנסיה. הוא חרד מפני צמיחת דור צעיר, שלא זו בלבד שלא טופח בו יחס אוהד לקנייניו הדתיים של העם, אלא היפוכו של דבר, הושרשה בו תחושת ספקנות וזלזול כלפי ערכי המסורת. בטווח ארוך עלולה מציאות זו, לדעתו, להעמיד בסכנת קיום את עצם המפעל הלאומי, שברבות הימים ימצא עצמו מנותק משורשיו האמיתיים. אף-על-פי-כן, הסתייגותו הנמרצת מן הגימנסיה לא מנעה בעדו מלהצביע על יסודות חיוביים שמצא בה. הוא סמך ידו על החינוך הלאומי, כל עוד לא היה כרוך במגמה אנטי-דתית.

הגימנסיה, ששימשה מקור גאווה לבני היישוב החדש, סימלה בעיני הרב צירוף כל המגמות השליליות שנסתמנו בקרב הציבור הלאומי-החילוני בארץ-ישראל. הוא ידע כי ניסיון להכות באבו את החינוך הלאומי החילוני יתפרש כקריאת-תיגר על עולמם הרוחני והמעשי של בני היישוב החדש. לפיכך, למרות הצער שהסבה לו הגימנסיה, לא חרגה פעילותו נגדה מעבר לגבול הדק החוצץ בין ביקורת עניינית נוקבת אך מרוסנת, לבין פרץ רגשות שהיה עלול לדרדר את העימות לעמדות נוקשות שקשה לגשר ביניהן. גישתו, אשר הציבה סייגים למאבק ביישוב החדש, היא שהבדילה בין יחסו לציבור זה לבין יחס היישוב הישן כלפיהם, והיא שתרמה לגיבוש מעמדו המיוחד בקרב היישוב החדש.

מאבק הרב בגימנסיה התקשר לזיקתו כלפי מוסד חינוכי ברוח דתית-לאומית שהתפתח באותה תקופה. בשנת 1905 נוסד ביפו על-ידי קומץ עסקנים חברי אגודת 'אחוה', חדר מתוקן. כעבור מספר שנים נשתנו סדרי הלימוד בחדר, והוא הפך לבית-ספר המשלב לימודי קודש וחול תחת קורת-גג רעיונית דתית-לאומית. המוסד שכונה 'תחכמוני' עמד תחת השגחתו הרוחנית של הרב, אשר היסס תחילה לפרוש עליו חסותו מחמת רתיעתו מפני הפרת האיזון שבין לימודי קודש לחול, ומפני החשש לתגובות עוינות ביישוב הישן, שאמנם לא איחרו לבוא. החששות הכבדים שהוא תלה בגימנסיה תלו החרדים ב'תחכמוני', וכשם שהחילוניים לא הפיסו דעתו בנוגע לגימנסיה, כך הוא לא הפיס דעת החרדים בנוגע ל'תחכמוני'. לאחר שהשתכנע כי 'תחכמוני' הוא צורך השעה – בין היתר בגלל הסיכוי שבזמן מן הזמנים הוא יוכל להוות אלטרנאטיבה דתית לגימנסיה – הוא ניצב בתוקף כלפי כל המלעיזים על המוסד החדש, וכאלו נמצאו גם בין החרדים וגם בין הלאומיים החילוניים. מאמצים רבים השקיע בניסיונות להעלאת רמתו של בית-הספר, שתלה בו תקוות מפליגות. ספק אם 'תחכמוני', אפילו היה מגיע להישגים חינוכיים מרשימים, היה מסוגל לבלום את מערכת החינוך החילונית והגימנסיה בראשה. הבעיה שעליה היה צורך להתגבר לא הייתה הגימנסיה, אלא מסכת הרעיונית הלאומית-החילונית שעמדה מאחורי ייסוד הגימנסיה. השתעשעות באשליה, שלפיה ניתן להכות בגימנסיה באמצעות 'תחכמוני', מלמדת כי הרב מיעט בהערכת עוצמת השתרשותו של הזרם הלאומי-החילוני בארץ-ישראל.

ייסוד 'תחכמוני' היה כרוך בחבלי בראשית של בניין החינוך הדתי-הלאומי בארץ-ישראל, וכדרך מרבית המפעלים הנחשוניים הייתה תחילת דרכו מלווה קשיים. יחס הרב למוסד אפשר, מצד אחד, את התבססותו, אולם מצד אחר יצרו ההסתייגויות העקרוניות והמעשיות, שנתלוו מדי פעם לתמיכתו, תחושת אי-בהירות באשר לעמדתו, עובדה שלא הקלה על התפתחות המוסד. אף שתמיכת הרב ב'תחכמוני' לא הייתה מוחלטת, סייעה אהדתו לפריצת-דרך עקרונית בתחום החינוך הדתי-הלאומי בארץ-ישראל. העובדה כי מנהיג רבני בעל שיעור-קומה סומך ידיו על שילוב לימודי חול וקודש במערכת החינוך הדתית ביישוב החדש, הכשירה את המערכת הזו בעיני חלק ניכר מן הציבור שהיה מעוניין להעניק לילדיו השכלה כללית בצד לימודים תורניים, וכל זאת במסגרת דתית-לאומית, בכך העלה הרב תרומה רבת-ערך לא רק להתפתחותו של החינוך הדתי-הלאומי, אלא גם להתגבשותו של המחנה הדתי-הלאומי בארץ-ישראל.

רעיון שהיה עשוי להוות את גולת-הכותרת בפועלו החינוכי של הרב בארץ-ישראל באותה תקופה היה הקמת 'הישיבה המרכזית' ביפו. המדובר בישיבה גבוהה בעלת מטרות חינוכיות ייחודיות, אשר בהגשמתן תלה תקוות לשיפור מהותי במצב הרוחני ביישוב החדש. כמו-כן ציפה, כי הישיבה החדשה תאצל מרוחה על המתרחש בעולם הישיבות של היישוב הישן. ההכרה בתפנית ההיסטורית, המתחוללת בעם היהודי בכלל וביישוב היהודי בארץ-ישראל בפרט, חייבה לדעתו חריגה משיגרת החינוך החרדי המקובל ויצירת מסגרות חינוכיות תורניות, המשתלבות בתמורות הרעיוניות והחומריות בנות-הזמן.

תקוות הרב, שהישיבה תגיע להישגים מופלגים, הייתה נעוצה בתכנית-הלימודים המיוחדת שערך לתלמידיה. נוסף על הלימודים הישיבתיים המקובלים יינתנו שיעורים בפילוסופיה יהודית, קבלה, אגדה, מדרש, מוסר ובכל צדדי החקירה של המדע ההיסטורי. הישיבה תטפח את בעלי הכשרונות הספרותיים, ותעודד את התלמידים להתמודד עם בעיות-הלכה אקטואליות, כל הסדרים החיצוניים של הישיבה, החל בבניינה וכלה בתלבושת התלמידים ונימוסיהם, יהיו שונים מן המקובל בעולם הישיבות. מעל לכול יודגש בישיבה הנושא הלאומי, כדי להעמיד דור תלמידי-חכמים בעל השקפה לאומית שחסרונו ניכר בארץ-ישראל. הרב שהיטיב לדעת כי רעיונותיו עלולים להיתקל בהתנגדות אנשי היישוב הישן, שטח את הצעותיו בפני מנהיגים ורבנים בחוץ-לארץ, שגם ביניהם היו שפקפקו בנחיצות הקמת ישיבה כזאת.

בפועל ניכר רישומה של הישיבה, שמספר תלמידיה נע סביב עשרה, אך במעט. מלחמת-העולם הראשונה קטעה את הניסיון החדשני בראשיתו. הניסיון להוסיף מימד רוחני-חינוכי חדש בנוף הישיבות הארצישראלי זכה לתנופה מרשימה בתקופת העלייה השלישית, כאשר הרב יסד בירושלים את ישיבת 'מרכז-הרב', על-פי מתכונת דומה לזו שהגה וביצע בתקופת העלייה השנייה.

התמודדותו של הרב קוק עם המציאות החדשה נתאפיינה אפוא בין היתר בהגות ובפעילות שחרגה מן הנורמה המקובלת בסביבתו, עובדה שגרמה להערמת אבני-נגף בדרכו, בעיקר על-ידי חוגים מסוימים בציבור החרדי.

העמדות האוהדות, שנקט הרב כלפי היישוב החדש, עוררו אי-הבנה ומורת-רוח בקרב חלק מאנשי היישוב הישן. המשמעות הדתית שהעניק לתהליך שיבת-ציון, עידודו לשיתוף פעולה חילוני-חרדי בבניין הארץ, פתיחותו לבעיות חברה ורוח והגותו המקורית – כל אלו מנעו הזדהות והתקרבות הדדית בינו לבין היישוב הישן. אף שבאורחות חייו היה קרוב הרבה יותר ליישוב הישן מאשר ליישוב החדש, לא השתלב באורח אורגאני במחנה החרדי. ניגודי ההשקפות שצוינו, אשר חלקם היו גלויים – אם כי לא בולטים – עוד טרם עלייתו ארצה, יצרו מלכתחילה רקע לניכור ולחיכוכים בינו לבין גורמים קיצוניים ביישוב הישן. בדומה ליחסיו עם החלוצים עמדה מערכת יחסיו עם החרדים בסימן הכפילות. מחד גיסא זיקה עמוקה לציבור, המקפיד בדבקות על קיום אורחות-חיים מסורתיים, שוקד על תורתו ומצמיח מקרבו תלמידי-חכמים, ומאידך גיסא אכזבה מן הגישה הדוגמאטית כלפי כל חידוש, שלא תאם לחלוטין את השקפת-עולמם.

סגירותו היחסית של היישוב הישן לכל מגע חיצוני לא בלמה את השפעתו של הרב על ציבור זה, שחלק מבכירי תלמידי-החכמים הצעירים שבו נמנו עם מחנה אוהדיו. הגיגיו שנטוו ביפו חילחלו בהדרגה ובהתמדה בתוך ירושלים, וקנו להם מהלכים גם בין אישים שלימים ישמשו דמויות-מפתח בהנהגה החרדית.

הביקורת המתונה, שמתח על סדרי חברה וחינוך ביישוב הישן, הייתה בגדר פצעי אוהב החרד לגורל יקיריו. משמעות דומה העניק לביקורת שהוטחה נגד על-ידי היישוב הישן, אף כי ספק אם לכך נתכוונו מתנגדיו. על אף הזהירות הרבה שבה כלכל את מגעיו עם היישוב הישן, וההערצה הבסיסית שרחש לחרדים, נותרה אישיותו ופעילותו בבחינת קריאת-תיגר כלפי חלק ניכר מהם. חרדתם של מתנגדיו הייתה כפולה. ראשית חזו כיצד נשמטת מידיהם כל אחיזה ביישוב החדש. הרב, שתמכו מלכתחילה בהכתרתו כרבה של יפו, לא השגיח, לדעתם, נאמנה על מה שנראה בעיניהם כאינטרסים חיוניים להם מחוץ לירושלים. שנית, גם אם היו נכונים להשלים עם מעמדו כרב ביישוב החדש, היו מלאי חששות שמא תגבר השפעתו ביישוב הישן, שבתקופה הנידונה לא היווה יותר חטיבה הומוגנית מבחינה אידיאולוגית. קהילתי חרדי ירושלים הייתה בעיניהם קודש-הקודשים של האורתודוקסיה הבלתי-מתפשרת, ולפיכך לא הניחו שלהנהגתה יחדרו גורמים החשודים בצל-צילה של חדשנות ומתינות דתית.

דראמאטיות יתירה שיוותה ליחסיו עם היישוב הישן פרשת היתר העבודה המוגבל, שהעניק בשנת השמיטה שחלה בשנת תר"ע. המערכה על ההיתר חשפה בבהירות את הניגודים האידיאולוגיים בין הצדדים החלוקים בדעותיהם.

הייתה שמיטה ביישוב החדש ניתן לראשונה בשנת תרמ"ט, אולם מבחנו המכריע האחרון היה בשנת תר"ע. עמידתו האיתנה של הרב בלחצים בלתי פוסקים, שהפעילו עליו לשנות את עמדתו בנידון, היא שחרצה את גורל ההיתר למשך דורות.

שוללי ההיתר ביישוב הישן סברו, כי הוא נעדר כל בסיס מבחינה הלכתית, ודחו את ההערכה שלפיה עצם קיומו של המשק החקלאי יהיה נתון בסכנה אם תקוים מצוות השמיטה במלואה. לדידם, אי-קיום מצוות השמיטה לכל פרטיה ודקדוקיה תחשוף מבחינה לאומית את התכחשותם של בני היישוב החדש לערכי היהדות, וחמורה מכול היא הלגיטימאציה הדתית שהעניק לכך הרב קוק. במסגרת מאמציהם לכפות את עמדתם, לא בררו מתנגדי ההיתר באמצעים. הם קידשו מלחמת-חורמה על הרב קוק, ונקטו צעדים מעשיים שנועדו לחבל בהישגיו של ההיתר. הרב היה משוכנע כי ההיתר שהעניק מעוגן כהלכה, וכי הוא חיוני להמשך קיומו של היישוב החדש. השבתה מוחלטת של העבודה הייתה עלולה, לדעתו, לגרום לחילופין לשתי תוצאות הרות-אסון. מצד אחד – לערעור התשתית הכלכלית של היישוב החדש, ומצד אחר ייתכן שהדרישה לקיום מלא של המצווה תביא לזניחתה המוחלטת, וכך עלול כל היישוב החדש להיות מוצג כבלתי-לגיטימי מבחינה הלכתית. ההיתר המוגבל אפשר לשמור על רוח מצוות השמיטה ולקיים חלק מחובותיה, ועם זה להימנע מהשבתה מוחלטת של המגזר החקלאי שעליו נשענה כלכלת היישוב החדש.

ביקורת חריפה על ההיתר נמתחה גם בחוגי הפועלים שסברו, כי הוא עלול לגרום לאבטלת פועלים יהודים ולירידתם מן הארץ. הללו שלא הכירו כלל בלגיטימיות של ההלכה כגורם בחייהם, תבעו את עלבונה של העבודה העברית שתצא מקופחת כתוצאה מן ההיתר, שגם במסגרתו המקלה נתאפשר ביצוע מלאכות מסוימות רק על-ידי נוכרים. הרב, שמצא עצמו בין הפטיש הקנאי לסדן האפיקורסי, לא הושפע מן הלחצים ובמשך כל שנת השמיטה עמד בתוקף מאחורי ההיתר שנתן. בניגוד למתנגדיו שמר על איפוק מירבי במהלך הפולמוס, לא נגרר להתבטאויות קיצוניות ומעשים חריגים, ובכך מנע הקצנה נוספת של העימות.

מעבר לשאלה ההלכתית הספציפית שעליה היו חלוקות הדעות בין גדולי תורה, ניצבה בעיה עקרונית. האם וכיצד מסוגלת חברה יהודית מודרנית לתפקד, תוך הקפדה על קיום המסגרת הדתית לכל פרטיה ודקדוקיה. המשמעות העקרונית של ההכרעה לתמוך בהיתר ביטאה בין היתר את הנכונות למיצוי הגמישות של ההלכה, כדי לסייע בתהליך בניין הארץ.

אין ספק כי עימות חברתי-פוליטי כפולמוס השליטה היווה כור-היתוך לגיבוש תדמיתו של הרב כמנהיג ציבור, בעיני היישוב הישן והחדש כאחד. משבר תר"ע העמידו לראשונה בתולדותיו בפני הכורח להתייצב מול מחנה מתנגדים תקיף, ובפני אפשרות להיווצרות קרע עמוק בינו לבין היישוב הישן.

עד לפרשת השמיטה היו תחושות האהדה וההסתייגות שרווחו ביישוב כלפי הרב אמורפיות. משבר השמיטה חולל תמורה בנושא זה. מצד אחד התגבש מחנה מתנגדיו, ומצד אחר החלה להצטייר דמותו בעיני הציבור שלמענו נאבק כמנהיג לאומי. מעתה ניצב נוכח אופוזיציה חרדית שהסתייגותה המודחקת ממנו הפכה לאיבה גדולה, ומול מחנה לאומי, שאף שוללי היתר השמיטה שבו הוקירו את עמידתו האיתנה במשבר, ואת נכונותו להילחם למען ביסוס היישוב החדש.

כאשר אנו מתחקים אחר גיבוש תדמיתו, כפי שהיא משתקפת משפע החומר שנכתב על-אודותיו, נמצא כי על רקע אירועי שנת תר"ע הוארה לראשונה בחדות תדמיתו הסטריאוטיפית כאוהב ישראל, כנלחם למען בוני הארץ, כבעל מחלוקת עם היישוב הישן וכנוטה לפסוק לקולא בסוגיות הלכתיות בהן התלבטו ביישוב החדש. ראוי להדגיש כי תדמית זו ליוותה אותו עד אחרית ימיו והודגשה ביתר שאר לאחר פטירתו.

פייסנות הרב כלפי מתנגדיו בכל המחנות לא הסירה אלא מקצת החציצות שבינו לבינם. החרדים הקיצונים לא היו נכונים להשלים עם מה שנראה בעיניהם כמנהיג בעל זהות כפולה, וכאישיות הפוסחת על שתי הסעיפים. ההיערכות הכיתתית חייבה הזדהות חד-משמעית, בחינת 'הלנו אתה או לצרינו', לא היה מקום לעמדת-ביניים, ובוודאי לא להגדרה שמשמעותה נאמנות כפולה.

לדידם של הקנאים, אין אדם מן היישוב, קל וחומר מנהיג דתי, רשאי להשרות מאהבת-ישראל שבו על כופרים וחרדים בעת ובעונה אחת, ואם עשה זאת, כשרותו הדתית וזהותו הממסדית טעונות בדיקה.

מצדו השני של המתרס ניצבו אנשי היישוב החדש, ובתוכם החלוצים בעלי התודעה המעמדית המובהקת והאידיאולוגיה הבלתי-מתפשרת, אף הם גילו ולא פעם מבוכה ותרעומת נוכח מורכבותו של הרב. בעיני חלק מהם היה עדיף רב-חד-מימדי, הניתן להגדרה באמות-מידה קונבנציונאליות; רב שיהא אוהד, שיהא מתנגד, ובלבד שיהא רב הניתן לזיהוי על-נקלה.

ובתווך, על הגבול החוצץ בין המחנות הנצים, ניצב הרב קוק ברב-ממדיותו אוהד את שני המחנות ומסתייג מהם כאחד. מקרב בימינו דוחה בשמאלו ומקונן על גורלו: '...אנכי העני הרובץ בין המשפתיים ... ניצב על התחום שהיישובים הקדושים הישן והחדש מתאחדים על ידו ומתנגשים בו...'.

במשולש היחסים הפרובלימאטי: יישוב ישן, יישוב חדש והרב קוק, השתדל האחרון להוות את הבסיס, עליו יישענו ובאמצעותו יתאחדו שתי הצלעות הנותרות. אמנם הוא לא הציג את תפיסת עולמו כסינתזה בין ישן לחדש, אולם הוא היה סבור כי יש בהגותו יסודות המאפשרים גישור בין הקטבים. מאמציו בנידון זה לא הוכתרו בהצלחה, ולא זו בלבד אלא שלעיתים שימשו עילה לביקורת שלוחת-רסן כלפיו.

חשיפתו העצמית המודעת לביקורת נוקבת, העובדה שלא נרתע מפני צעדים שגררו חוסר פופולאריות בקרב שני המחנות, ונכונותו להיוותר בודד במערכה ובלבד שלא לנטוש את השקפותיו, כל אלו העידו על סגולותיו כמנהיג ציבור בעל שיעור-קומה מוסרי חריג. סמכותו לא נבעה ממעמד פוליטי או מהגדרה פורמאלית של תפקודו, אלא בראש-וראשונה מכוח אישיותו המוסרית, רמתו האינטלקטואלית, וזיקתו האנושית העמוקה אל היהודי באשר הוא.

בהיסטוריוגראפיה של תולדות היישוב החדש בארץ-ישראל נמצא אישים המזוהים עם פרק זה מסוים בתקופה הנדונה, על אף העובדה שפעילותם השתרעה על פי דורות. מבחינה זו נגרע חלקו של הרב בתיאור תקופת העלייה השנייה בחייו; אולי מפאת מעלתה של תקופת ירושלים בחייו, נדחו תולדותיו בתקופת יפו לקרן-זווית. הוצנעה העובדה, כי לרב קוק יצאו מוניטין לא רק כרבה הראשי של ארץ-ישראל במשך חמש-עשרה שנים, אלא קודם-לכך כבן העלייה השנייה, בשאתו בשנים אלו בכתר מנהיגות דתית-רוחנית ביישוב החדש.

הגות מקורית, הסתפקות במועט, התמדה, מסירות-נפש ולהט לבניין הארץ ולהקמת חברה חדשה – כל אותם אלמנטים שאפיינו את החלוץ בן העלייה השנייה השתקפו בפועלו, הגותו ואישיותו של הרב. זהותו כבן העלייה השנייה אינה כרונולוגית גרידא; בה במידה שראוי היה לכתר הרבנות, ראוי היה לכתר החלוציות. בסוקרנו את הדמויות המאפיינות את העלייה השנייה, שהחלו להטביע חותמן על היישוב החדש בתקופה זו והתמידו בכך לאחר-מכן במשך עשרות שנים, ניווכח כי בשורת אישים ומנהיגים אלו נועד לו מקום בולט.

חשיבותו יתרה נודעת לתקופת פעילותו ביפו לנוכח העובדה, כי השתלבותו הציבור הדתי במפעל הציוני-חלוצי בארץ-ישראל החלה מאוחר לערך, ובתקופת העלייה השנייה כמעט שלא ניכר רישומו. על רקע זה בלטה דמות הרב קוק, אשר פרץ נתיב לא רק במישור האידיאולוגי. עצם ישיבתו ופועלו בלב היישוב החדש, כבשה דרך הלכה למעשה לפני המחנה החלוצי-דתי והנהגתו, שהתעתדו לעלות לארץ-ישראל ולפעול ברוח משנתו.

תקופת העלייה השנייה בחיי הרב הכשירה את הקרקע ופילסה לו דרך אל הכס הרם של מרא דארעא ישראל, עם שובו מן הגלות שאליה נקלע במהלך מלחמת-העולם הראשונה.

בעת כהונתו כרבה הראשי הראשון של ארץ-ישראל, משנת 1921 ועד פטירתו בשנת 1935, באו לידי ביטוי ומיצוי כל סגולותיו כמנהיג דתי-רוחני, כפי שאלו נשתקפו בבירור בעת פעילותו בארץ-ישראל בתקופת העלייה השנייה.

י' אבנרי, 'הראי"ה קוק ומגעיו עם אנשי העליה השניה בשנים תרס"ד-תרע"ד', התחיה, א (תשמ"ג), עמ' 59-81.
י' אבנרי, 'הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה שח יפו, תרס"ד-תרע"ד (1904-1914)', קתדרה, 37 (תשמ"ו), עמ' 49-82.
מ' אליאב, 'מסע הרבנים למושבות הגליל בשנת תרע"ד (ניסיון להידברות ולקחיו)', פרקים בתולדות החברה היהודית בימי הביניים ובעת-החדשה, ירושלים תש"ם.
צ' ירון (זינגר), משנתו של הרב קוק, ירושלים תשל"ד.
ד' כנעני, העליה השניה ויחסה אל הדת, תל-אביב 1975.
מ' פרידמן, 'למשמעותו החברתית של פולמוס השמיטה', שלם, א (תשל"ד), עמ' 455-479.
א' שביד, בין אורתודוכסיה להומניזם דתי, ירושלים 1977.


ביבליוגרפיה:
כותר: אברהם יצחק הכהן קוק
מחבר: אבנרי, יוסי
שם ספר: העלייה השנייה : אישים
עורך הספר: צחור, זאב
תאריך: תשנ"ח
הוצאה לאור : יד יצחק בן-צבי
בעלי זכויות: יד יצחק בן-צבי
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית