לצד ההערכות של ארגוני הלחימה, היה הגטו כולו שרוי בהכנות קדחתניות לקראת הגירוש הצפוי. תושבי הגטו עסקו בהכנת הבונקרים לאחר שהיודנראט והמשטרה היהודית איבדו את השליטה בגטו. בבונקרים שנבנו מתחת לאדמה, הותקנו דרגשים, אוכסנו מזון ושתייה לחודשים, הוכנו תרופות, נפתחו פתחי אוורור, וחוברו קווי חשמל וצינורות מים. רבים מתושבי הגטו האמינו שהתנגדות לצד הסתתרות עשויים להיות דרך להצלה. כך נוצר מפגש חד פעמי בין לוחמים לבין תושבי גטו. הלוחמים היו אמורים להיות הכח הקרבי, שינהל את הלחימה הגלויה, ואילו הסתתרות ההמונים בבונקרים אומצה כחלק ממאמץ ההתנגדות הכולל. הלוחמים, לעומת זאת, לא השלו את עצמם ולא ראו בלחימתם דרך הצלה. הם נערכו לכך שהמרד יהיה מעשה המחאה האחרון שלהם. שיהיה זה אות החיים האחרון שיכוון כלפי העולם היהודי וכלפי החברה האנושית כולה.

לקריאה נוספת:
מרד גטו ורשה
מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ', גטו ורשה 1943
מזיכרונותיה של נעמי שץ-ויינקרנץ על שרפת גטו ורשה וסוף המרד 

באתר יד ושם:
תצלומים נוספים בנושא ההתנגדות הלוחמת
עדות בוידאו- מרד גטו ורשה- מאשה פוטרמילך
מרד גטו ורשה- אוסף שטרופ

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.