מאגר מידע
מאגר מידע > שואה > ההתנגדות הלוחמת
מאגר מידע > יהודים בתפוצות > יהודים בברית המועצות > יהודי ברה"מ בתקופת מלחמת העולם השניה

מעדותו של ירון עמוס על התארגנות המחתרת לקראת הבריחה מגטו שויירז'נה, ביילורוסיה

יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

ירון (יוסילבסקי), עמוס (מוניק), יליד SWIERZEN NOWY, פולין, 1924.
ברח ערב כניסת הגרמנים לעיירה. מאוחר יותר ברח מהשבי הגרמני בסביבת מינסק. היה בגטו בשנת 1941 וחבר מחתרת ציונית-חלוצית שהתהוותה בגטו, בה עשו הכנות ממשיות להתגוננות בנשק במקרה של חיסול הגטו. ב-11/1941, אחרי האקציה הגדולה, הפך הגטו למחנה עבודה. המחתרת רכשה נשק מגורם חיצוני והתאמנה בו. ב-11/1943 המחתרת הצליחה לפרוץ את הגדר וברחו כ-200 יהודים ליער. הבורחים נקלטו בגדוד הפרטיזני ע"ש "ז'וקוב" (המפקד גילצ'יק - יהודי סובייטי), והשתתפו במבצעים שונים של הפרטיזנים. לאחר הפגישה עם הצבא האדום, החליט להתגייס לצבא והשתלב בחזית, שם נפצע ואושפז בבתי-חולים צבאיים. אחרי המלחמה שחרור וגויס למיליציה הסובייטית. העד השתלב בפעילות ה"בריחה" בפולין ובגרמניה והיה חבר קיבוץ "גאולים" בגרמניה. הוא סייע לשארית הפליטה בידי אנשי הבריגדה. העד הפליג באנייה "תל-חי", אשר היתה במצור ע"י אוניות קרב בריטיות בלב ים. עלה לארץ ב-1946, היה חבר קיבוץ "כינרת" בשורות הפלמ"ח וההגנה, והשתתף במלחמת השחרור.

… פיקח עלינו מנהל גרמני וגם רוסי וגם מנהל עבודה יהודי. פה צץ לנו רעיון: חבר'ה, אנחנו עוברים את הגדר. אנחנו צריכים לבנות את הגדר בצורה כזאת שתהיה לנו פעם אפשרות לברוח. מה החלטנו? לכל לוח הכנסנו מסמר של 10 ס"מ אורך. מצאנו פינה שהיא פונה לא לעיירה, אלא פינה שפונה לשדות ולנחל שהיה על ידו. פשוט מאוד הכנסנו רק ראשי מסמרים ו-4 לוחות כאלה לא הכנסנו מסמרים. חתכנו את המסמרים והכנסנו את הראשים והעמדנו את הקרשים כאילו הם עומדים. זה היה מסוכן מאוד, כי היה צריך לעשות את העבודה הזאת שגם היהודים לא ידעו וגם הגרמנים בטח שלא צריכים לדעת. אבל עם זה השארנו לנו פתח פליטה לשעת חירום.

עכשיו ראוי לציין שהפתח הזה באמת שימש אותנו לפריצה בזמן שהכרזנו את המרד.

ש. איך התארגנתם?
ת. כך חיינו במחנה והחיים נכנסו כאילו למסלולם הרגיל. בבוקר יוצאים לעבודה, ב-4 גומרים את העבודה. היהודים מתייצבים. בא משמר גרמני או אוקראיני, מזוינים, ומובילים אותנו תחת משמר חזרה למחנה, וככה יהודי חופשי לא יכול היה ללכת.

קרה מקרה שאחד, אותו אלטר שכבר סיפרתי עליו, יצא מהמחנה והשיג אצל איזה גוי בקבוק חלב והוא נתפס על ידי שוטר רוסי, חבר שלנו. אלטר זה נעצר ובאחד הימים, בגמר העבודה, עשו מסדר, השכיבו את אלטר על כסא ואלטר קיבל 25 מלקות עם שוט ברזל והוא נלקח למשטרה ומשם כבר לא חזר. את אלטר כבר לא ראינו יותר. אמרו: זה יהיה העונש של כל אחד שירצה לצאת בלי רשות.

... לדאבוננו באו ידיעות וידיעה אחת רדפה את השניה - פה חיסלו את ..., פה חיסלו את ..., פה חיסלו עיירה זו ופה חיסלו עיירה זו. ומסביב יודנריין. רק אנחנו נשארנו בחיים בזכות זה שאנחנו עובדים עבור הצבא הגרמני. אבל ידענו שהזמן לא עובד לטובתנו וגורלנו כגורל העם, גורלנו ייחרץ באחד הימים מבלי שישאלו אותנו ויודיעו לנו למפרע.

רגש הנקמה לא נתן לנו מנוחה. מה זאת אומרת? ריבונו של עולם, אנחנו יהודים צעירים, בריאים בנפשנו ובריאים בגופנו ועוד עוזרים למאמץ הגרמני ולא לוקחים חלק בהשמדת החיה הנתעבת הזו? איך זה ייתכן? ועוד ראינו שעל פסי הרכבת היו נוסעים כל יום שיירות של רכבות של הצלב האדום עם פצועים גרמנים בהמוניהם. אמרנו: ריבונו של עולם, הגרמנים שם נלחמים, ואנחנו מה? פה נחכה וניכנס לבד לבור, עד שמישהו יחסל אותנו? יעשה לנו טובה?

והתחלנו לחשוב על התנגדות. התחלנו לחשוב על משהו לעשות. מה לעשות? נשק אין לנו. מדריכים צבאיים אין לנו. כוח אין לנו. החלטנו קודם כל נעשה אסיפה עם אלה שמאמינים אחד לשני ונתחיל לשמוע עוד דעתם של עוד כמה חברים.

וככה נאספנו באחד המרתפים של המחנה כ-15-18 חברים פעילים, חברים שהכירו אחד את השני, שהאמינו אחד לשני. ופה פתאום הופיע לנו בנימין ויניטובסקי כמרדכי אנילביץ' זוטא, עם נאום נחרץ חד-משמעי: "חבר'ה, חברים, גורלנו נחרץ. אין לנו כל סיכוי להישאר בחיים. גורלנו כגורל העם. אבל דבר אחד - אנחנו לא נלך כצאן לטבח. נהרג אבל נהרג בכבוד." הוא הכריז בקול רם: "אני מכריז מלחמה לא איך לחיות בשלום אלא מלחמה ליהרג בכבוד. בואו נתחיל לחפש נשק".

הראשון שאני זוכר בא נתן גולדשטיין בהצעה, שהוא דיבר עם שייגעץ שמוכן לתת לו רימון יד. אבל השייגעץ אמר לו: אני אביא לך את הרימון יד תחת אחד השיחים. יותר מזה אני מפחד. הלאה תיקח אותו לבד, תכניס אותו למחנה. וככה היה. נתן גולדשטיין הכניס את רימון היד הראשון. את רימון היד אני לקחתי ועשיתי כדוגמתו רימוני עץ דמה. חשבתי שאפילו האוכלוסייה האזרחית תראה שיש לנו משהו ביד. ותכננו ודיברנו אחד עם השני, לילות לא ישנו. מספרים פרטיזנים שמה, פרטיזנים פה. ואנחנו מנותקים מכל העולם. עיתונים לא קראנו. רדיו בטח לא שמענו ולא ידענו מה שנעשה מסביבנו.

פתאום באה עוד הצעה. בא יצחק ... ואומר: אני פגשתי שייגעץ בזמן שהעברתי את הלחם הוא מוכן לתת לנו רובה. רובה? כן, רובה, הוא אומר. שאלתי: הוא לא פרובוקטור? זה לא מלכודת? גם זה ייתכן. הוא אומר: אם תשיגו לי איזה שעון, אני מביא לכם רובה. אמרנו: תביא אותו להנה, תכניס אותו למחנה. אז הוא קבע עם השייגעץ. קודם כל נתנו לו את השעון, שילך עם השעון ושישים את הרובה באחד השיחים בשדה. אנחנו נדאג להכניס אותו פנימה. קבענו יום, מתי יצחק יפרוץ את הפירצה שבנינו למפרע, שידענו, ונמצא רגע שאין משגיחים על המגדלים, באחד הלילות, כי לא בכל לילה עלו על המגדלים. ידענו שאם לפנות ערב הם לא באים אז כבר לא יבואו כל הלילה. אז נפרוץ את הגדר ויצחק יביא את הרובה. קודם כל קבעו יום. מובן מאליו שבאותו יום לא הלכנו. חיכינו עוד יום, יומיים, אולי 10 ימים. אבל כבר לא יכולנו לשקוט. המתח היה גדול. רובה? לא האמנו לעצמנו. רובה חי? בא הרגע ויצחק לקח על עצמו את התפקיד הקשה והמסוכן ביותר. אנחנו שמרנו בחוץ והוא הכניס את הרובה.

ש. להשתמש בנשק ידעתם?
ת. לא. ראינו שעבר יום, יומיים, שבוע, שבועיים והשייגעץ לא פרובוקטור. כעבור כמה זמן הוא בא ואמר: אם תתנו לי כסף אני אביא לכם עוד רובה. וככה מן הון להון אספנו דרכו ודרך עוד כמה שקצים, וכל מיני דרכים אחרות, כ-8 רובים הכנסנו למחנה.

עכשיו להשתמש בהם. היה לנו יהודי אחד, אחד החברים שלנו, שהוא היה יותר מבוגר מאתנו, שמואל אפשטיין שמו, שהוא היה חייל בצבא הפולני, והיה גם במלחמה והיה בשבי הגרמני. הוא אמר: אני אהיה המדריך ואני אדריך אותכם איך להשתמש עם הנשק. נשק היה לנו. תחמושת לא היה לנו. אף כדור אחד. אני פחדתי מהנשק הזה שיהיה מפוזר. אני אמרתי: חבר'ה, אני אחראי על הנשק. אני אקח ואני אשמור אותו, בתנאי שאף אחד לא ידע אפוא אני מסתיר את הנשק, כי פחדתי. כל אחד רצה להתפטר מהמעמסה הזו ואני לקחתי את זה על עצמי. אני בניתי לי ארגז ועשיתי לי קבר באיזה מקום מסוים וקברתי את הנשק באדמה.

ש. איך השגתם תחמושת?
ת. באחד הימים בא נטק סובלמן, אחד החברים שלנו ואומר שהוא התיידד עם מנקה הארובות והוא אומר: אם תתנו לי שמיכת פוך - אני אתן לכם 300 כדורים. היתה לנו שמיכת פוך.

ש. השגתם כדורים?
ת. אבא שלי לא ידע מה זה, מי זה, רימינו אותו והוא סיכן את עצמו והכניס את הכדורים. ויש לנו כבר כדורים.

אבל היה עוד מקרה מאוד מעציב. לא כולם ידעו על הכדורים. חלק מהמחתרת ידע שיש לנו רובים אבל אין לנו תחמושת. בינינו היתה משפחה של חייטים - אבא ובנו. בנו גדליהו היה אחד מהמחתרת והוא ידע שיש לנו רובים אבל לא ידע שיש לנו כדורים. מי שעשה את זה עשה. על זה לא דיברו. הוא רצה לעשות מבצע יחיד, להכניס כדורים למחנה. רצה המקרה והאוקראינים קיבלו מדים של הצבא הליטאי, כאילו הם השומרים של המחנה. הם היו גם מזוינים בנשק. כל אחד הביא את המדים שלו לחייט לתיקון להתאים לפי המידה שלו. גדליהו, מתוך הנאיביות שלו, קשר קשר עם אחד האוקראינים שהוא האמין בו ואמר: אם אתה תתן לי תחמושת, אני אעשה לך את המדים שלך ראשון. אז הוא אמר: מה? תחמושת? כמה שאתה רוצה. אני אביא לך ארגז שלם. זה לא היתה בעיה. תחמושת התגלגלה ברחובות. וככה היה. האוקראיני הביא לגדליהו ארגז תחמושת, ארגז כדורים, והוא עשה לו את המדים שלו ראשון. כשהופיע האוקראיני עם המדים, והאוקראיני הזה היה לא כזה מן החכמים, אוקראיני טיפש. הוא התגנדר עם המדים שלו. צ'ורנה קראו לו. שאלו אותו: צ'ורנה, מה קרה? למה היהודי עשה לך ראשון את המדים? מה קרה? איזה פרוטקציה? אז הוא אמר: מה זה פרוטקציה? נתתי לו תחמושת. זה הספיק. שמע את זה עוד אחד וזה הגיע לגרמנים ועשו תיכף חיפוש במתפרה שלהם ומצאו את הכדורים וגדליהו נאסר. כעבור לא הרבה זמן, באותו זמן נאסר גם אביו. אביו גם שמע איך ש... את גדליהו. את גדליהו עינו עינויי תופת. עקרו את עיניו, מרטו את לשונו, ורק שמעו: למה ליהודים תחמושת? אתה צריך לחם, זה מובן מאליו. תפוח אדמה. אבל תחמושת? עבור מי הבאת? גדליהו הלך לקיברו ... הוא לא גילה למי התחמושת ובשביל מה התחמושת. יחד עם זה לקחו גם את אביו.

ש. רצחו את שניהם?
ת. את אביו לא הספיקו לרצוח. אביו תלה את עצמו. הוא ראה שאין לו מוצא. הוא לקח מהחולצה שלו ועשה חבל ותלה את עצמו. אחר כך אנחנו הורדנו אותם מהחבל. זה עוד לא מספיק. אחר כך באו לחדר איפה שגדליהו ואביו ישנו ולקחו את כל דיירי החדר 8 במספר, 6 במספר והרגו את כולם.

ופה התחיל אצלנו הפחד. אבי שלא הסכים עם דעותי מובן מאליו, והוא ידע שיש לי חלק בעסק הזה, הוא לא ידע בדיוק מה הולך פה. הם לא האמינו. היהודים לא האמינו שנוער יגיע לדרגה כזו שיזדיין בנשק חם בתוך מחנה עבודה גרמני? אז אבא שלי אמר לי: אתה מקרב את הקץ. מה אתה עושה? אם אלוהים, אנשים עוד האמינו בחסדי שמיים, נתן לנו לחיות עוד יום-יומיים, אתה מקרב את הקץ? מה אתה עושה? סכנה לחיות אתך בחדר אחד. עד כדי כך. אני לא עניתי. שתקתי. ולא ידעתי מי צודק.

אבל שמואל אפשטיין התייצב כמדריך. ביום ראשון לא עבדנו. אני הייתי ביום ראשון מוצא לי את הדרך איך להתחמק מיתר החברים, פותח את הקבר, מוציא שני כלים ואחד-אחד, אפשטיין ראשון, אני עוד זוכר שהכנתי לו שק עם חול וחצובה מסוימת ושמואל אפשטיין הדריך אותנו איך להשתמש בנשק הזה. וחיכינו לבאות ולא ידענו מָה, מנֶה, מוּ. אחד אמר: אנחנו נילחם במקום. שני אמר: אנחנו נברח. לא ידענו. היינו מבוהלים. בלי מנהיג, בלי איש אחראי, בלי איש מבוגר. הכל נוער בן 18, אלה היו הגיבורים של המקום הזה.

אבל בנימין ויניטובסקי לא נתן לנו מנוחה. עשינו אסיפה פעם והוא אמר: חבר'ה, אין לנו ברירה. אנחנו עוזבים את המחנה. אנחנו בורחים. הפתח פתוח. נמצא לנו לילה שלא תהיה שמירה על המגדלים. הפריצה היא אחת שתיים, אתה נותן בוקס ללוח, והלוח מתפרק ויש לך פירצה, כי כשיש מסמר של 10 ס"מ אתה לא יכול לפתוח אותו בקלות.

קבענו ערב מסוים שבורחים. והוא נותן פקודה לחלק את הנשק. נדהמתי. כי ידענו שאחרינו המחנה יחוסל. אם 20 חבר'ה יברחו - היתר אין להם קיום. בא הרגע ובנימין לחץ עלי ואפילו איים עלי: אני נותן לך פקודה לחלק את הנשק. בלי חכמות. הוא הודיע: בלי רחמנות, בלי סנטימנטים, אין מקום לסנטימנטים, אין מקום לרחמנות. ממילא אנחנו נמות, אבל נמות בכבוד. לכל הפחות נרשום שורה אחת בהיסטוריה, שיהודים לא הלכו כצאן לטבח.

בא הרגע ועזבנו את החדר. עשינו את הפירצה והתחלקנו לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה עזבה, וקבענו להיפגש מאחורי המחנה, במרחץ הישן. הסוף היה שלקבוצה השניה לא היה אומץ לעזוב. התמהמנו. עד שהחבר'ה ראו שאנחנו לא באים והם חזרו עם הנשק, כל המחנה התעורר וראו חבר'ה עם נשק, וזה משהו לא מובן להם. כל המחתרת יצאה לאור. המתנגדים רצו לתקוף אותנו ולפרוק אותנו מנשקנו, כי הם חשבו שאם הם יפרקו אותנו מנשקנו לא נוכל לעזוב, כי חלק מהמחנה לא רצו לעזוב. אבל תיכף בא מפקד המחנה ואמר: חבר'ה, זה לא משחק ילדים. הגרמנים נמצאים מאתנו 20 מטר. הגרמנים ירגישו שיש פה במחנה, הם יפרצו, הכל יתגלה, להתפזר! והתפזרו. את הנשק חזרה כבר לא קיבלתי מאף אחד. פחדתי לקחת אותו חזרה. היית י במתח כזה. כל אחד שמר את הנשק. אנחנו שמרנו לעצמנו רובה מסוים והחבאנו אותו באחת המיטות.

באותו זמן הופיע אלינו בחור יהודי מסטוֹפּצה, שהוא היה המתורגמן של הגרמנים שהעמיסו את התוצרת . היה כבר חורף, היה קר. לבחור הזה היה גיס שגם היה נגר. קראו לו שמעון זלוטוביץ, אז הוא לתומו חיכה שכשם מעמיסים את התוצרת הוא יכנס למנסרה להגיד לו שלום. התנפל עליו מנהל העבודה הרוסי של המנסרה והתחיל להרביץ לו במקל: מה, יהודי מלוכלך אתה בא להפריע לנו לעבודה? תסתלק מפה! אז הוא הסתלק. הבחור היה מאוד עלוב. מראהו היה איום. קודם כל ליהודים היה אסור כבר שיהיה לו צוארון מפרווה. את הצוארון היה צריך להוריד. חגורה אסור היה לו. נעליים חדשות שלמות היה אסור. על הרגליים היו לו סמרטוטים. המתניים קשורים רק עם חבל. ורעב, ומוכה. עד שהשּפענו על מנהל העבודה שיעשה טובה שמתי שהוא יבוא פעם שניה, בזמן החופש בזמן הצהריים יתנו לו רשות להיכנס. אז הוא איכשהו הסכים. כשבאה ההפסקה הבחור הזה נכנס, כיבדנו אותו בכוס תה. בהזדמנות זאת סיפרתי לו שיש לנו מחתרת ויש לנו נשק ואנחנו רוצים משהו לעשות. אז הוא אמר: נכון, גם אצלנו בגטו אותו מצב. גם אנחנו מארגנים בריחה. שמו היה צבי פּוֹסוֹסובסקי. גם סיפרתי לתומי לחברים שלי שיש גם בסטופצה איזה ארגון, איזה מחתרת, שגם הם חושבים על זה. וכעסו עלי למה סיפרתי ולמה הודעתי להם. אבל זאת היתה המציאות.

לא לקח הרבה זמן, כמה ימים, היתה שחיטה בסטופצה וסיפרו שהבחור הזה ברח, התחבא, לא יודעים לאן הוא נעלם. לא ראו אותו בין ההרוגים ולא יודעים אפוא הוא.

כעבור חודש או יותר מחודש בא פתאום אלינו מכתב, דרך גוי, שכותב אותו פוסוסובסקי: "חבר'ה, אנחנו מחכים לכם בכפר מסוים. תבואו!" המכתב היה בפולנית. שמעון, הגיס שלו, קיבל את המכתב דרך הגוי. אז חשבנו שזאת פרובוקציה. מה פתאום? מי מחכה לנו? מה מחכה לנו? לא ידענו מה הולך פה. מה התברר? פוסוסובקי הצטרף לגדוד הפרטיזנים של גלינצ'יק והוא נתן לו רשות ולעוד כיתה של חיילים לבוא לפוצץ את מחנה שויינז'ה. הבטיחו לפרטיזנים הגויים שיש שם חבר'ה עם נשק, שמוכנים להילחם. מה התברר בסוף? ששויינז'ה היתה מלאה עם גרמנים, אוקראינים, והכיתה לא היה לה אומץ לבוא. פוסוסובסקי לבד בא לשויינז'ה. הוא נכנס בדרך מסוימת, שזה לא הזמן לפרט אותה, נכנס למנסרה והודיע: רבותי, היום בורחים! היום המחנה מתפוצץ. עכשיו היתה השאלה איך להכניס את פוסוסובסקי למחנה כי הוא צריך להוביל אותנו. קבענו שהוא ייכנס למחנה דרך הפירצה ומישהו מאתנו ילך לקבל אותו. למזלנו זה היה חורף, כפור עד 30 מעלות מתחת לאפס וסופת שלג, פוסוסובסקי בא, אחד בא לקראתו, הכנסנו אותו למחנה וקבענו שבשעה 8 בערב היציאה. איך מוציאים את כולם? איך עושים את זה שיהודים לא ידעו למפרע? כי אם יהודים ידעו - המבצע לא יתבצע. אז קבענו שבכל בלוק בשעה 8 זורקים אבן דרך החלון, אז כשזורקים אבן דרך החלון, אז כל אחד יוצא לראות מה נעשה.

בא הרגע שקבענו. זה הצליח. היהודים יצאו.

ש. מתי זה היה?
ת. זה היה ב-29 לינואר 1943.

ש. כמה חבר'ה יצאתם?
ת. אני קבעתי לעצמי לצאת אחרון. נתתי להם את הכיוון לאן ללכת, כי אנשים יצאו ולא ידעו מימינם ומשמאלם. לא ידעו מה נעשה שם. צעקתי לכולם: לבית הכנסת! לבית הכנסת! כי מאחורי בית הכנסת היתה הפירצה. מי שרצה - עזב. רואים אותי מנפנף ברובה. קיבלתי על המקום רובה. הם ראו אותי מנפנף ברובה וחשבו שזה שיגעון. אבל לא היה מקום הרבה לחשוב ומי שרצה הספיק לעזוב. עזבנו 130 לכיוון אחד ו-70 אנשים לכיוון אחר, שהם נותקו מהשיירה. אנחנו הגענו לז'וקוב, עם הדרכה של פוסוסובסקי, והם הגיעו לבלסקי. אנחנו הגענו לדרום והם הגיעו לצפון.

ש. אתה הגעת עם הקבוצה של 130 איש לאן?
ת. פוסוסובסקי הוביל אותנו לגילצ'י. אז היה כבר גדוד מאורגן.

לקריאה נוספת:
התנגדות חמושה בגטאות ובמחנות
בילורוסיה

באתר יד ושם:
המוזיאון החדש – התנגדות והצלה
תערוכה מקוונת – העט והחרב / אלכסנדר בוגן
עדויות נוספות בנושא ההתנגדות הלוחמת


ביבליוגרפיה:
כותר: מעדותו של ירון עמוס על התארגנות המחתרת לקראת הבריחה מגטו שויירז'נה, ביילורוסיה
שם פרסום מקורי: יד ושם : מרכז המידע אודות השואה
תאריך: -
הוצאה לאור : יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
בעלי זכויות: יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הערות: 1. מידע זה מופק על ידי צוות בית הספר המרכזי להוראת השואה ובסיוע אגפי יד ושם השונים.
הערות לפריט זה:

1. ארכיון יד ושם 9325 /3.O

| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית