מאגר מידע
מאגר מידע > דתות והגות דתית > יהדות > היהדות לאחר החורבן
מאגר מידע > יהודים בתפוצות > יהדות בבל

הישיבות בבבל בתקופת האמוראים

האוניברסיטה הפתוחה

תקופת הפריחה של היישוב היהודי בבבל חלה עם עלייתה לשלטון של השושלת הפרסית הססנית* וירידתו של רב לבבל בשנת 220 בערך. על יסוד הישיבות בבבל כתב רב שרירא גאון באיגרתו, ולהלן דבריו:

וביומיה דרבי נחית רב לבבל בשנת תק"ל למנין (מן) [יון] דרגילנאנא ביה.

והוה הכא ר' שילא רישא דרבנן והוה מקרי רישא דרבנן בבבל ריש סידרא ואמרינן רב איקלע לאתריה דר' שילא קם עליה באמורי.

וכד נחת נפשיה דר' שילא הוו רב ושמואל ואדבריה רב לשמואל ולא איצטבי לאותוביה קמיה ולמהוי רישא עלוהי ואף שמואל נמי לא איצטבי לאותוביה לרב קמיה ולמהוי רישא עליה דהוה רב קשיש משמואל שנים רבות ...

משום הכין שבקיה רב לשמואל בנהרדעא דהי דוכתיה ומקום התורה ואיתרחק לדוכתא דלא הוה אית בה תורה והיא סורה דמקריא מתא מחסיה דהוה נפישי ישראל חתם [נמי] והוה בהון דאפילו אסור בשר בחלב לא ידעין ואמר איתיב הבא עד היכין שתרבה תורה בהא דוכתא כי ההוא מעשה דמפרש בכל הבשר בקעה מצא וגדר בה גדר ...

ואיקרי ריש סדרא דקאמר ליה ר' יוחנן לאסי ב(י)ן הני מאן ריש סדרא בבבל אמר ליה אבא אריכא ...

והוו שני בתי דינין גדולים בבבל חד בנהרדעא דהוה כבר וחד בסורא דקבעיה רב והינו דאמר שמואל לא כתבינן פרוסבלא אלא או בית דינא דסורא או בית דינא דנהרדעא.

והויין להון לרב ושמואל תרתין מתיבאתא ..

ושכיב רב בשנת תקנ"ח ונהג שמואל להודיה בתריה שבע שני.

(אגרת רב שרירא גאון, מהדורת לוין, נוסח צרפתי, עמודים 81-78)

תרגום: ובימי רבי (יהודה הנשיא) ירד רב לבבל בשנת תק"ל למניין יון שאנו רגילים בו.** והיה כאן רבי שילא ראש חכמים, והיה נקרא ראש החכמים בבבל "ראש הסדר", ואמרנו (ולמדנו) רב נקלע למקומו של רביי שילא, עמד עליו באמורא.

וכאשר מת רבי שילא היו רב ושמואל, והעביר רב את שמואל מלפניו, ולא רצה (רב) להושיב (את שמואל) לפניו (כתלמיד) ולהיות ראש עליו (על שמואל), ואף שמואל לא רצה להושיב את רב לפניו ולהיות ראש עליו, שהיה רב קשיש משמואל שנים רבות ...

משום כך עזב רב את שמואל בנהרדעא, שהיתה מקומו ומקום תורה, והתרחק למקום שלא היתה בו תורה והוא סורא, שנקרא מתא מחסיה, שהיו מרובים שם ישראל גם כן, והיו בהם שאפילו איסור בשר בחלב לא היו יודעים, ואמר (רב): אשב כאן כדי שתרבה תורה במקום זה, כאותו מעשה המפורש (בפרק) כל הבשר: "בקעה מצא וגדר בה גדר" ...

ונקרא (רב) ריש סדרא, שאמר לו רבי יוחנן לאיסי בן הני: מי ראש הסדר בבבל? אמר לו: אבא אריכא ...

והיו שני בתי דין גדולים בבבל, אחד בנהרדעא, שכבר היה, ואחד בסורא, שקבעו רב, וזהו שאמר שמואל: אין אנו כותבים פרוזבול אלא בבית דין של סורא או בבית דין של נהרדעא.

והיו להם לרב ושמואל שתי ישיבות ...

ומת רב בשנת תקנ"ח ונהג שמואל אחריו לבדו שבע שנים.

והנה, על אף שרב "התרחק למקום שלא היתה בו תורה", אנו מוצאים, "כי הוו מיפטרי רבנן מבי רב הוו פיישי אלפא ומאתן רבנן" (כשהיו עוזבים חכמים את בית מדרשו של רב היו נשארים אלף ומאתיים חכמים; כתובות קו ע"א). כלומר, אלף ומאתיים חכמים קבועים היו בבית מדרשו של רב מלבד חכמים רבים מאוד שהיו מתאספים שם מדי פעם בפעם. אף על פי שנראה, כי מספר זה (אלף ומאתיים חכמים קבועים) הוא מוגזם, מעיד הדבר על כך שרב הצליח, בישיבה החדשה שהקים בסורא, למשוך אליו תלמידי חכמים רבים.

נהרדעא-פומבדיתא וסורא

שתי הישיבות המרכזיות בבבל בתקופת האמוראים וגם לאחריה, בתקופת הגאונים, היו סורא ופומבדיתא. בזמן שייסד רב את הישיבה בסורא, במאה ה-3, כבר היתה ישיבת נהרדעא קיימת ומפורסמת, אבל היא נהרסה זמן קצר אחר כך והועברה לפומבדיתא. על העברת הישיבה לפומבדיתא מספר רב שרירא גאון:

ובשנת תק"ע אתא פאפא בר נצר*** ואחרבא לנהרדעא ואזל רבה בר אבוה זקינינו ורב נחמן לשכנציב ולשילהי ולמחוזא והוה התם רב יוסף בר חמא אבוהי דרבא ושאר רבנן דילן לפום בדיתא רמן יומי בית שני הות עיקר גולה כדתנן עד שרואה את כל הגולה לפניו כמדורת אש ואמרינן מאי גולה? אמר אביי פומבדיתא.

(אגרת רב שרירא גאון, מהדורת לוין, נוסח צרפתי, עמוד 82)

תרגום: ובשנת תק"ע (259 לסה"נ) בא פאפא בר נצר והחריב את נהרדעא, והלך רבה בר אבוה זקננו ורב נחמן לשכנציב ולשילהי ולמחוזא, והיה שם רב יוסף בר חמא, אביו של רבא, ושאר חכמינו (הלכו) לפומבדיתא, שמימי בית שני היתה עיקר גולה, כמו ששנינו: עד שרואה את כל הגולה כולה לפניו כמדורת אש. ואמרנו: מה היא גולה? אמר אביי: פומבדיתא.

לאחר חורבן נהרדעא עברו חכמים רבים לפומבדיתא, שלפי דברי רב שרירא גאון כבר היתה מרכז תורה. בראש הישיבה עמד רב יהודה בר יחזקאל, תלמידם הגדול של רב ושמואל. רב יהודה נפטר בשנת 299 לסה"נ. מכאן ועד סוף תקופת הגאונים פומבדיתא וסורא הן שתי הישיבות המרכזיות בבבל. נהרדעא-פומבדיתא כבר היתה, עם ראשיתה של תקופת האמוראים, ישיבה בעלת ותק ומסורת, ואילו ישיבת סורא זה עתה קמה "במקום שלא היתה בו תורה". שתי הישיבות התפתחו כל אחת בדרכה שלה, הגם ששתיהן עסקו באותו חומר עצמו – משנתו של רבי יהודה הנשיא. לכל אחת מן הישיבות היתה מסורת שונה של פירוש המשנה ולפעמים גם של נוסח לשון המשנה, בכל אחת מהן התפתחו דרכי לימוד שונות ונפסקה גם הלכה שונה. על ההבדל בין שתי הישיבות בדרכי הלימוד כותב ש' אסף:

עוד לפני ימי אביי ורבא היו תלמידי פומבדיתא, ידועים לחריפים גדולים המכניסים פיל בנקב מחט. "חריפי דפומבדיתא" זכו לשם גדול, ומפורסמים ביחוד שני אחים "עיפא ואבימי" (סנהדרין יז, ב). רב יהודה מיסד הישיבה בפומבדיתא וממלא מקומו אחריו רבה בר נחמני, שהיו ידועים בזמנם לחריפים ועוקרי הרים (סוף הוריות), השליטו בה את דרך הפלפול והחריפות והנהיגו בדרך זו את תלמידיהם. גם אביי ורבא שעמדו אחר-כך בראש פומבדיתא הוסיפו ללכת בדרך זו. לעומת זה תפסה בסורא הבקיאות מקום בראש. בני סורא היו ידועים לבקיאים במשנה ודייקנים במקרא. הם הלכו בעקבות מורם הגדול רב, מיסד הישיבה, ותלמידו החשוב ביותר רב הונא שמלא את מקומו.

(ש' אסף, תקופת הגאונים וספרותה, עמוד סד)

בסידור התלמוד רב חלקה של ישיבת סורא מחלקה של ישיבת נהרדעא-פומבדיתא. את עיקר התהוות התלמוד ועריכתו יש לזקוף לחכמי סורא, אף על פי שיש בתלמוד סוגיות רבות ואולי אף מסכתות שלמות שנסדרו בפומבדיתא. לכל אחת מהישיבות היו אזורי השפעה ולא תמיד היה כוחן שווה. טבעי הוא שמידת ההשפעה היתה תלויה גם באישיות שעמדה בראש הישיבה. בזמן כהונתו של רב הונא בראש ישיבת סורא היתה השפעתה של זו גדולה משל ישיבת פומבדיתא. אך בזמן כהונתם של רבה בר נחמני, רב יוסף, אביי ורבא, רב נחמן ורב פפא היתה השפעת ישיבת פומבדיתא גדולה משל ישיבת סורא. סורא חזרה לתפוס מקום בראש בעת כהונתו של רב אשי, שבימיו נעשה עיקר סידורו של התלמוד. ה"תחרות" בין שתי הישיבות על מידת ההשפעה על יהודי בבל נמשכה לאורך כל תקופת התלמוד וגם בתקופת הגאונים. שתי הישיבות עברו במחצית השנייה של המאה ה-9 לבגדד והתקיימו שם עד אמצע המאה ה-11.

הקשרים בין בבל לארץ ישראל

בתקופת האמוראים (500-200) התקיים קשר מתמיד בין חכמי ארץ ישראל ובין חכמי בבל. חכמי בבל הכירו בעליונותם של חכמי ארץ ישראל ובהגמוניה של ארץ ישראל על בבל בכמה וכמה תחומים, כגון קביעת לוח השנה, סמכותם של בתי הדין וכדומה, ורבים מחכמי בבל עלו לארץ ישראל ללמוד תורה בבתי המדרשות שבה או להשתקע בה. על הערכתם הרבה של חכמי בבל לתלמודה של ארץ ישראל אפשר ללמוד משתי דוגמאות: "אבי זירא**** כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלישתכח גמרא בבלאה מיניה כי היכי דלא נטרדיה" (רבי זירא כשעלה לארץ ישראל ישב מאה תעניות שישכח תלמודה של בבל כדי שלא יטרידנו; בבא מציעא פה ע"א). וכן מהסיפור על רבא, מגדולי אמוראי בבל בדור הרביעי, שחזר בו מדבר הלכה לאחר שנודע לו שהגיעה איגרת מארץ ישראל ובה כתוב שלא כדעתו (נידה סח ע"א). לא כל חכמי בבל ראו בעין יפה את ההשפעה הגדולה שהיתה לתורת ארץ ישראל כי הם חששו שמא היא תגרום להיחלשותן של ישיבות בבל. למשל, מסופר על רבי זירא שהשתמט מרבו, רב יהודה, כדי שלא ימנע אותו מלעלות לארץ ישראל. בעניין זה יש להבחין בין ישיבת סורא ובין ישיבת פומבדיתא. על ישיבת סורא היתה לארץ ישראל השפעה רבה, ורבים מחכמיה עלו לארץ ישראל, ואילו בישיבת פומבדיתא אנו שומעים על התנגדות לעלייה לארץ ישראל.

לקשר שבין המרכז שבארץ ישראל ובין המרכז שבבבל תרמו רבות ה"נחותי".***** הנחותי היו תלמידי חכמים שהיו באים מבבל לארץ ישראל ללמוד תורה וחוזרים לבבל. הם היו מביאים מתורת בבל לארץ ישראל ובעיקר מתורת ארץ ישראל לבבל. הידועים שבהם היו עולא, רבי אבין (רבין) ורב דימי.

בעקבות קשרים אלה נוצרה זיקה הדדית מרובה בין חכמי בבל ובין חכמי ארץ ישראל ורישומה של זיקה זו ניכר בשני התלמודים. יש לציין, כי רישומם של חכמי ארץ ישראל בתלמוד הבבלי בולט יותר מרישומם של חכמי בבל בתלמוד הירושלמי. ואמנם, כמחצית מכלל המאמרים המובאים בתלמוד הבבלי הם מאמריהם של חכמי ארץ ישראל, ואילו מאמריהם של חכמי בבל הם רק כרבע מכלל המאמרים המובאים בתלמוד הירושלמי. תופעה זו בולטת בייחוד בדורות האחרונים של האמוראים, שבהם ממעט התלמוד הירושלמי להזכיר את שמותיהם של חכמי בבל. לדוגמה, רבא, שהוא אחד האמוראים שמאמריו הם מהנזכרים ביותר בתלמוד הבבלי, מוזכר בתלמוד הירושלמי פעם אחת בלבד, ואילו חכמי ארץ ישראל בני דורו ומאוחרים ממנו מוזכרים בתלמוד הבבלי עשרות פעמים.******

סדר הלימוד בישיבות בבל

בבואנו לתאר את סדר הלימוד בישיבות בבל אנו נתקלים בקושי מסוים. התלמוד הבבלי, שהוא המקור היחידי בן התקופה הנדונה, אינו ספר היסטוריה ואין בו כל תיאור של סדרי הלימוד בישיבות. י' גפני מתאר את הקושי הזה ומציע לו פתרון מסוים:

רוב המקורות שבידינו לא נכתבו על ידי משקיפים מן החוץ שעניינם לתאר את המוסדות של יהודי בבל. הם נרשמו על פי דיונים שנתקיימו בתוך המוסדות עצמם, ועל ידי אנשים מקומיים שלא ראו כל צורך לתאר את המסגרות שבהן נאמרו הדברים, שכן כל אדם היה יכול לראות זאת בעצמו. מכאן שבידינו חומר עצום שצמח מתוך הישיבות, אך מעט מאוד על אודות הישיבות.

ברם, יש לזכור כי ישיבות בבל נתקיימו מאות שנים לאחר חתימת התלמוד, ובהתחשב באופיה השמרני של קהילה זו אין להניח כי חלו שינויים מרחיקי לכת בצורתה היסודית של הישיבה. ואמנם מתקופת הגאונים שרדו לנו תיאורים קצרים של מיבנה הישיבה בבבל, והמפורסם שבהם הוא תיאורו של ר' נתן הבבלי,1 נוסע יהודי בן המאה העשירית שנקלע לישיבת סורא בימי הכלה של אדר והעלה על הכתב את אשר ראו עיניו. לאחר עיון בתיאורו זה, אכן ניתן לחזור לספרות התלמודית ולהבין לפחות חלק מן הסיפורים המשיחים לפי תומם על הנעשה בישיבה, גם בימי הכלה וגם בשאר ימות השנה.2

(י' גפני, יהדות בבל ומוסדותיה בתקופת התלמוד, עמודים 84-83)

גפני טוען, כי על אף שרבי נתן הבבלי מתאר את אשר ראו עיניו במאה ה-10 יכול תיאורו ללמד אותנו על ישיבות בבל בתקופת התלמוד. וכך הוא מתאר: לפני ראש הישיבה ישבו עשרה תלמידי חכמים, בהם שבעה "ראשי כלות" ושלושה חברים. כל אחד משבעה "ראשי כלות" אלה היה ממונה על ערה חברי סנהדרין, שישבו לפני ראש הישיבה בשבע שורות. סדר הישיבה בישיבה הבבלית דומה אפוא, לפי תיאור זה, לסדר הישיבה בסנהדרין הארץ ישראלית כמתואר במשנה (סנהדרין פ"ד מ"ד). רבי נתן מתאר את הלימוד המתנהל בניצוחו של ראש הישיבה. ראש הישיבה הקשיב לבעיות שהעלו התלמידים לאחר שלמדו את המסכת בביתם והתייחס אל הדברים תוך כדי דרשתו באותה מסכת. משאמר ראש הישיבה את דבריו עמד החכם מן השורה הראשונה ודרש את הדברים לרבים. לאחר דרשתו של החכם, שכללה את המקורות שבהם הסתייע ראש הישיבה, נפתח הדיון של התלמידים.

אם נרצה להשליך מהתיאור הזה על מה שהתרחש בבית המדרש בתקופת האמוראים, נוכל לשער כך: התלמידים בבית המדרש הציגו לפני ראש הישיבה שאלה הלכתית זו או אחרת, או שראש הישיבה עצמו יזם שאלה והוא השיב מה שהשיב. משהשיב, עמד ה"תנא" של בית המדרש, החכם ששימש כספר חי לרבו ולתלמידים, ושנה את המשנה שעל פיה השיב ראש הישיבה את תשובתו פעמים שילב ה"תנא" בדברי המשנה גם את דברי הברייתא המפרשת אותה. מכאן ואילך נפתח הדיון בביאורה של המשנה.

התיאור הזה מבוסס על שתי הנחות יסוד: א) הישיבות בבבל שימשו מוסדות לימוד קבוע להמונים; ב) דרך הלימוד בתקופת הגאונים משקפת גם את דרך הלימוד בתקופת האמוראים. על שתי הנחות יסוד אלה חולק ד' גודבלט.3 גודבלט טוען, כי לא מן הנמנע שהמקורות מספרי הגאונים, המקדימים את ייסודן של הישיבות הבבליות לתקופת התלמוד, הם אנכרוניסטיים. הוא מציין, כי במקורות הלא יהודיים מוצאים בתקופה זו שני סוגי מוסדות הוראה. האחד, מעין אקדמיה בעלת קיום והמשכיות בלא תלות בעומד בראשה, והאחר מתקיים בזכותה של אישיות מסוימת, שמסביבה מתרכז מעין חוג של תלמידים. חוג כזה קיים רק כל עוד חי העומד בראש ועם מותו מתפזרים התלמידים ומצטרפים לחוגים סביב אישיות אחרת או יוצרים חוג חדש. לדבריו, בבדיקת המקורות התלמודיים, גם אלה שמזכירים "מתיבתא" או "ישיבה", מגלים סימנים לחוגי תלמידים: "לא גיליתי כל סימנים – להוציא מקרים בודדים שספק אם הם משקפים את הטקסט המקורי של הבבלי – לקיומו של מוסד דוגמת ישיבות בבל של תקופת הגאונים" (ד' גודבלט, "התפתחויות חדשות בחקר ישיבות בבל", ציון, מו [תשמ"א], עמוד 38).

ירחי כלה

בין שהיו הישיבות מוסדות לימוד קבועים ובין שהיו מעין חוגי תלמידים, סביר להניח, כי בישיבות אלה למדו בעיקר חכמים שהקדישו את חייהם ללימוד תורה. אבל נראה, כי היה צורך גם במוסד שירכז מפעם לפעם תלמידים רבים, תלמידי חכמים והמוני העם, שרצו גם הם ללמוד תורה אך לא יכלו לעשות זאת דרך קבע משום היותם טרודים בפרנסתם במשך רוב ימות השנה, או משום שגרו בריחוק מקום ממרכזי התורה. המוסד הזה הוא "ירחי כלה". כך מתאר אותו רבי נתן הבבלי:

ומתקבצים ובאין מכל המקומות בחדש כלה שהוא חדש אלול בימי הקיץ ואדר בימי החורף וכל א' וא' (אחד ואחד) מן התלמידים במקומו גורס ומעיין כל אותם ה' חדשים המסכתא שאמר להם ראש ישיבה בצאתם מעמו ובאדר אומר להם מסכתא פלונית נגרוס באלול. וכמו כן באלול אומר להם מסכתא פלונית נגרוס באדר ובאין כולן ויושבין לפני ראש הישיבות באדר ובאלול וראש הישיבה עומד עליהם על גרסתם ובודק אותם.

("סדר עולם זוטא", בתוך: א' נויבואר, סדר החכמים וקורות הימים, ב, עמוד 87)

החודשים אדר ואלול, שהעיסוק בחקלאות בהם מועט וביטול המלאכה בהם גורם נזק מזערי, נבחרו לשמש לכינוסים הללו, שבהם התאספו רבים וישבו שורות שורות לפני ראש הישיבה, כפי שמתאר רבי נתן הבבלי. מכאן, כנראה, השם "כלה", שפירושו שורה = דרא בארמית (ראה נספח א).

"המנהג של חדשי כלה הוא בערך מזמנו של רב הונא תלמיד רב" (ח' אלבק, מבוא לתלמודים, עמוד 12). רב הונא מתואר בידי רבי נתן הבבלי ש"היה ראשון לכל מי שהיה ראש ישיבה בבבל" (מתוך: א' נויבואר, שם, עמוד 77). האירוע משך אליו כבר מראשיתו ציבור גדול מאוד, והתלמוד הבבלי מספר שהלשינו בבית המלך על רבה בר נחמני שהוא מבטל שנים-עשר אלף מישראל ממס המלך חודש בקיץ וחודש בחורף משום שגובי המס לא מצאום בביתם: "איכא חד גברא ביהודאי (יש איש אחד בין היהודים) דקא מבטל תריסר אלפי גברי מישראל ירחא בקייטא (בקיץ) וירחא בסתוא מכרגא (ממס) דמלכא" (בבא מציעא פו ע"א).

מן הראוי לציין, כי חודשי לימוד עממיים אלה, שתרמו רבות להפצת התורה בעם, מוכרים לנו רק בבבל. אין ידיעות על קיום "ירחי כלה" בצורה זו או דומה לה בארץ ישראל או בכל מקום אחר.

יש הסבורים, כי בירחי הכלה למדו שתי מסכתות, האחת שהוכרז עליה ב"כלה" הקודמת והציבור למד אותה בחמשת החודשים שבין כלה לכלה, ומסכת נוספת שעסקה בדינים הקשורים לחגים המתקרבים. אף על פי שיש היגיון רב לסברה זו לא מצאנו לה בסיס במקורות.

מעדותו של רבי נתן הבבלי מסתבר, כי בחמשת החודשים שמאדר עד אלול ובחמשת החודשים שמאלול עד אדר היה הציבור לומד, איש איש במקומו, את המסכת ואז, כשהגיעו לירח הכלה – "ראש הישיבה עומד עליהם על גרסתם (מברר מה שלמדו) ובודק אותם". לא ידוע לנו כיצד למדו את המסכת בין ירח כלה אחד לאחר, ויש לשער שדרכי הלימוד היו מגוונות – היו אנשים שלמדו לבדם, היו אנשים שלמדו בקבוצות. ייתכן שבמקומות מסוימים אף התקיימו מעין "שיעורים" לציבור במסכת הנלמדת.

פירקא

באמצעות ירחי כלה הפיצו החכמים את התורה בקרב הציבור. אמצעי נוסף להפצת התורה היו הדרשות5 שדרשו חכמים בציבור מדי שבת בשבת. מעמד זה נקרא "פירקא". אמנם, אנחנו מוצאים את הפירקא בעיקר בתקופת האמוראים בבבל, אך ראוי לציין, כי הפירקא אינו יצירה בבלית מקורית וגם אינו תלוי בזמן. אנו מוצאים את הפירקא – בשם זה או בלעדיו – גם בארץ ישראל וכבר בתקופת התנאים.

כנראה, מבנה הדרשה ותוכנה היה משתנה מדרשן לדרשן ומציבור לציבור. מאחר שהדרשה היתה מיועדת לציבור הרחב היא הותאמה לדרישותיו של ציבור זה. סביר אפוא להניח שעיקר הדרשה היו אגדות ומשלים ורק מיעוטה הלכה. הנחה זו עולה מדברי רבי יוחנן על תוכן דרשותיו של רבי מאיר: "כי הוה דריש רבי מאיר בפירקיה הוה דריש תילתא שמעתא תילתא אגדתא תילתא מתלי" (כשהיה רבי מאיר דורש בשיעורו היה דורש שליש הלכות שליש אגדות שליש משלים; סנהדרין לח ע"ב). נראה, כי ההלכה היתה העניין המרכזי של הפירקא וגם המשלים והאגדות נסבו סביבה. ולפעמים, כדי למנוע טעות בהבנה, או כדי שהציבור לא יתייחס בקלות ראש להלכה, החמירו החכמים בדבריהם בדרשה שנישאה בציבור. לדוגמה:

המבשל בשבת בשוגג, יאכל. במזיד, לא יאכל דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר בשוגג, יאכל למוצאי שבת, במזיד, לא יאכל.

(תוספתא, שבת פ"ה [פ"ג] הט"ו)

השאלה הנדונה כאן היא מה ייעשה בתבשיל שנתבשל בשבת באיסור. רבי מאיר מקל ומתיר לאוכלו בשבת אם נתבשל בשוגג, ואילו רבי יהודה מחמיר ומתיר לאכול את התבשיל שנתבשל בשוגג רק במוצאי שבת. התלמוד אומר: "כי מורי להו רב לתלמידיה מורי להו כרבי מאיר וכי דריש בפירקא דריש ברבי יהודה משום עמי הארץ" (כאשר לימד רב את תלמידיו הורה להם כרבי מאיר וכאשר דרש בפירקא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ; חולין טו ע"א). כלומר, כאשר לימד רב את ההלכה לתלמידיו בבית המדרש הוא נהג להקל והורה להם כרבי מאיר, אך בדרשתו לפני הציבור היה נוהג להחמיר ולהורות כרבי יהודה כדי שלא יקלו יתר על המידה.

כאמור, מבנה הדרשה ותוכנה לא היו קבועים והשתנו מדרשן לדרשן ומציבור לציבור. לפיכך אין בידינו דרשות שאפשר לומר עליהן בוודאות שנאמרו בפירקא ושהן מייצגות אותו.

לחלקים נוספים של המאמר:
הישיבות בבבל בתקופת האמוראים
מפרשי התלמוד הבבלי
דורות האמוראים בארץ ישראל

הערות שוליים:

* השושלת הפרסית הססנית – שושלת של מלכי פרס שמרדו בממלכת פרת בשנת 224 והשתלטו על שטחיה. דת הממלכה היתה דת זרטוסטרה. הממלכה התבססה על שלטון ריכוזי חזק. הססנים ניהלו מלחמות רבות עם רומא ועם ביזנטיון. מלכת הססנים התקיימה עד הכיבוש הערבי בשנת 651.
** הכוונה היא למניין הסלווקי שהחל בשנת 311 לפה"ס, עם הקמת הממלכה הסלווקית, ומכונה גם בשם "מניין השטרות". מניין זה היה נהוג בקרב יהודי בבל עד למאה ה-11 לסה"נ. שנת תק"ל (530) היא שנת 219 לסה"נ, שהיא שנת ג' תתקע"ט למניין "ליצירה" המקובל בלוח העברי בימינו.
*** פאפא בר נצר – בן משפחת אדינתצ, השליט התדמורי שהשתלט על הפרובינציות המזרחיות של רומי, באזור המדבר הסורי, בעקבות המלחמות הממושכות והמתישות שבין פרס לרומי בשנות החמישים של המאה ה-3 לסה"נ. פאפא בר נצר כבש את נהרדעא, ששכנה על גבולה המערבי של הממלכה הפרסית, והחריבה.
**** רבי זירא – אמורא ארץ ישראלי, בן הדור השלישי, יליד בבל. למד תורה בבבל ועלה לארץ ישראל.
***** הכינוי "נחותי" – "היורדים" – מוזכר בתלמוד הירושלמי בלבד.
****** על הקשרים שבין בבל ובין ארץ ישראל נדון שוב ביחידה 6, על התלמוד הירושלמי.

  1. תיאורו של רבי נתן הבבלי מובא בספרו של א' נויבואר, סדר החכמים וקורות הימים, ב, עמודים 88-87.
  2. גפני חוזר ודן בדברים האלה במאמרו "'ישיבה' ו'מתיבתא'", ציון, מג (תשל"ח), עמודים 37-12, וכן ב"הערות למאמרו של ד' גודבלט", ציון, מו (תשמ"א), עמודים 56-52. קטעים ממאמרים אלה מופיעים בנספח ב שבסוף היחידה.
  3. בספרו: Rabbinic Insturction in Sasanian Babylonia, Leiden, 1975, ובמאמרו: "התפתחויות חדשות בחקר ישיבות בבל", ציון, מו (תשמ"א), עמודים 38-14.
  4. להרחבה בעניין זה ראה נספח ב.
  5. יש להבחין בין מדרש (שדנו בו ביחידה 2), שהוא שיטת לימוד, ובין דרשה (בהקשר שאנו דנים בו כאן) שהיא מעין נאום.


ביבליוגרפיה:
כותר: הישיבות בבבל בתקופת האמוראים
שם ספר: מבוא לתורה שבעל פה
תאריך: 1991-1996
הוצאה לאור : האוניברסיטה הפתוחה
בעלי זכויות: האוניברסיטה הפתוחה
הערות: 1. הספר בנוי ממספר יחידות: יחידות 1-2 יח’ 1. תורה שבכתב ותורה שבעל-פה. יח’ 2. מדרש הכתוב ומדרשי ההלכה -- יחידות 3-4 יח’ 3. המשנה. יח’ 4. הברייתות והתוספתא -- יחידות 5-7 יח’ 5. התלמוד הבבלי. יח’ 6. התלמוד הירושלמי. יח’ 7. ספרות האגדה -- ‬ ‫ יחידות 8-10 יח’ 8. סמכותם של בעלי ההלכה. יח’ 9. תקנות, גזירות ומנהגות. יח’ 10. משפט ומוסר -- יחידות 11-12 יח’ 11. דרכי הפסיקה וספרות הפוסקים. יח’ 12. ספרות השאלות ותשובות.

הערות לפריט זה: 1. יחידה 5 : התלמוד הבבלי
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית