מאגר מידע
מאגר מידע > ערים, מדינות ואימפריות > האימפריה הרומית

חיי יום יום ברומא : משפט ומדיניות | מחבר: ז'רום קארקופינו

עם הספר

האינטלקטואלים, עד כמה שיש באפשרותנו לשפוט, היו חסרי-המזל שבכולם. מצבם היה רע יותר ממצב בעלי-העסקים והפועלים. ואיני מתכוון רק למשוגעים-לדבר, כמו פליניוס הזקן שהיה גבור וקרבן כאחד של תאוה חולנית לעבודה. מן המפורסמות הוא, כי הנטורליסט היה עמל על כתיבתו עשרים מתוך עשרים-וארבע שעות-היום רק מתוך אהבתו לה. את עבודתו היה מתחיל לאור הנר גם בחודש אוגוסט, ולפעמים אף באחת בבוקר. עם שובו מבקור-הכבוד היומי שלו בחצר הקיסר, היה מיד חוזר לעבודתו במרץ כביר, והרשה לעצמו להפסיקה בשעת הצהרים רק לרגע כדי לחטוף ארוחה קלה. אז השתטח בשמש, ומזכירו קרא לפניו מתוך ספר - זה היה הסעיף האחרון בפעילות הבוקר. אחר כך רחץ את גופו במים קרים, נח משהו, אכל בחפזון ושב לעבודתו בהתלהבות ורעננות כדי להספיק מלאכת-יום מרוכז ועקשני שנמשך עד מועד ארוחת הערב. פליניוס הזקן היה יוצא דופן. דוגמה מופלאה של אנציקלופדיסט רומאי, אשר אכול היה ע"י תאוות הדעת שעלתה לו במחיר חייו - שכן מת בן חמישים ושש. המחקרים להם הקדיש את עצמו בלב ונפש היו עצמאיים ואובייקטיביים, וכונו בלטינית עבודות של "שעות-פנאי". מובן שאין הוא יכול לשמש דוגמה לפעילות הנורמלית של בני-תקופתו.

"הבורגנים" המלומדים, אף כי אין להשוותם כלל לפליניוס, היו בכל זאת אלה שעסקו ברומא הקיסרית במקצועות שאנו קוראים היום חופשיים, והיו שקועים על הרוב בתפקידים ציבוריים. חסרים אנו ידיעות על השקידה שנדרשה מן הפקידים הבכירים שמלאו את משרדי המנהלה, או בדבר תפוקתם של המשרדים הקיסריים. אך לפי רמזים רבים המפוזרים בספרות התקופה, אנו יכולים להתרשם מעט בדבר משקל ההתחייבויות שהוטלו עליהם בעיקר בתחום המשפט, והאחריות הכבדה עוד יותר שרבצה בתקופות שנה מסוימות על כתפיו של סנטור, אשר מילא במסירות ונאמנות את חובות משרתו הגבוהה.

רמז רב-ערך של מארטיאליס מלמדנו, כי בימי ה- fasti dies הימים המוקדשים למשפטים אזרחיים, היה חבר-השופטים יושב בלי הפסקה מעלות השחר עד השעה הרביעית. למראית עין נדמה, כי הישיבה מוגבלת לשלוש-ארבע שעות בחורף, ולא יותר מחמש שעות רצופות בקיץ. אך אם נעמיק חקר יתברר, כי הכתוב אינו מתעלם מאפשרות של הפסקה, ועדויות אחרות משכנעות אותנו, כי הישיבה נמשכה אחרי הפסקה קצרה. בשנים-עשר הלוחות כבר נאמר, כי משפט שהוחל לפני הצהרים אפשר להמשיכו עד שקיעת השמש - אם שני הצדדים נוכחים. בימיו של מארטיאליס לא היה נדיר, כי עורך הדין של אחד הצדדים יבקש ויקבל מן השופטים "שש clepsydrae" לעצמו בלבד. מקטע בכתביו של פליניוס הצעיר ייקל עלינו לנחש, כי ה- clepsydrae, אשר הוראת הזמן הקצובה שלה מרמזת על קרבתה לטבלת-הזמן המשווית, נמשכה עשרים דקות לפי שעוננו. מכאן שהזמן המבוקש על-ידי עורך-הדין היה שתי-שעות. אם אמנם נהוג היה שדברי עורך-דין אחד ימשכו בחורף קרוב לישיבה שלמה, אך הגיוני הוא לשער שהיתה דרושה לפחות ישיבה נוספת אחת לתשובה ולשמיעת עדויות.

היו גם עורכי-דין שמחו נגד הקצבת זמן של שש קלפסדראות. מרטיליס מגלה את קלונו של אחד הפטפטנים האלה במכתם:

"בקולי קולות ביקשת הקצבה של שבעה שעוני-מים, קאקיליאנוס, והשופט אישר את מבוקשך באי-רצון. או אתה מדבר הרבה ומאריך דבריך, ובראש מוטה לאחור אתה גומע מים פושרים מקנקן-זכוכית. למען תגמור את דבריך ותרווה את צמאונך אחת ולתמיד, אנא קאקיליאנוס, שתה נא משעון המים!"

לו אימצו הצעה היתולית זה היו מנכים עשרים רגע משתים וחצי השעות, אשר השופט נחפז לאשר לפטפטן זה. אך הן אושרו רק בדמיונו של המשורר; לעומת זאת, לו דרש עורך-הדין של הצד השני פרק זמן שווה, היה המשפט, אשר מארטיאליס מספר עליו או בודה מדמיונו, נמשך לפחות חמש שעות שלנו, עם הפסקה ובלעדיה.

העמקות והרגישות הטבועות בכוח-המשפטי שהיה בידם של הרומאים, אשר לימדו לעולם כולו את תורת המשפט, מעוררים הערצה. אך אל נתעלם מן העובדה, כי כשרון משפטי זה כרוך היה בפורענות, והשופטים והפלפלנים הרומאים, כאותם נורמאנים של צרפת, נפלו קרבן לבולמוס של דין-ודברים. אותותיו של בולמוס זה ניכרים בנאומי המשפט של קיקרו. לרוע המזל בולמוס זה השתלט על העיר בדיוק כאשר הקיסרים אסרו על ויכוחים פוליטיים. מתקופת קיסר אחד למשנהו, גאו המשפטים באין מעצור, והעמיסו על בתי-המשפט העירוניים עבודה שלא יכלו לעמוד בה. להקלת הצפיפות בבתי-המשפט, נאלץ אוגוסטוס, עוד בשנה השניה לפסה"נ, להקצות להם את הפורום שבנה, ואשר נשא את שמו. שבעים וחמש שנה מאוחר יותר שבה ועלתה בעיית הצפיפות ואספאסיאנוס תהה כיצד להתגבר על מבול התביעות המשפטיות שהיה גדול כל כך, עד כי "משך חייהם של כל עורכי-הדין לא היו מספיקים לו". ברומא של ראשית המאה השניה נשמע הדם של משפטים בתוך הפורום, מסביב לבמת ה- urbanus praetor (שופט בעניני רומאים) שליד ה- Libonis Puteal, וסביב במת ה- peregrinus praetor (שופט לענייני זרים) שבין ה- Puteal של קורטיוס והחצר של מארסיאס; בבאסיליקה יוליה, בה התאספו הקנטומוירים (מאה ושמונים השופטים האזרחיים); קולו של הצדק נשמע גם מן הפורום של אוגוסטוס בו פעל ה- urbi praefectus, מקסרקטיני קאסטרה פריטוריה בו היה praetorio praefectus (מפקד הפריטוריאנים) מוציא את פקודותיו; מן הקוריה (בית הסינט) איפה שהיו הסינטורים מאשימים את חבריהם שעוררו אי-אמון או אי שביעות-רצון; ומהפאלטינום בו קיבל הקיסר עצמו בחצי-הגורן של הבאסיליקה הפרטית שלו אשר נשתמרה עד ימינו, את הבקשות מכל קצווי-העולם.

במשך 230 הימים של השנה בהם נערכו המשפטים האזרחיים, ובכל 365 הימים שבהם נערכו המשפטים הפליליים, היתה העיר אחוזת קדחת משפטים שאחזה לא רק בעורכי-דין, תובעים, נאשמים ומאשימים, אלא גם בקהל הסקרנים הצמא לשערוריות, או להוט אחר נאומים נמלצים, אשר הצטופף בסמוך לבתי-המשפט.

תהליך המשפט לא היה קל, או ערוך כהלכה. הוא ייגע את הכל: את התובעים ואת העדים, את השופטים ואת עורכי-הדין, ולא יצא מכלל זה גם קהל הסקרנים. הבה נבקר לרגע בישיבת הקנטומוירים הפועלים בבאסיליקה יוליה, מקום מושבם הקבוע. משנצא מויה סאקרה, אשר נמצאת באגפו של הבנין שתוכנן ונבנה על-ידי יוליוס קיסר ונבנה מחדש על-ידי אוגוסטוס, אנו עולים בשבע מעלות שמובילות אותנו אל שדרת עמודי-השיש שמקיפה אותו. שתי מדרגות נוספות מובילות אותנו לאולם רחב מידות, אשר שלושים וששה עמודי-לבנים מצופים שיש מחלקים אותו לשלושה אולמות פנימיים. מידותיו של האולם המרכזי, אשר היה הרחב מכולם, היו שמונה-עשר על שמונים ושנים מטרים. ביציעי הקומה הראשונה החולשים על האולם ובמעברים שבצדיו, נמצא קהל הצופים, גברים ונשים שלא הצליחו למצוא מקומות קרובים יותר לשופטים ולנשפטים. הקנטומוירי, חבר-השופטים, לא מנה מאה איש כפי שמסתבר משמם, אלא מאה ושמונים, והם נחלקו לארבעה "חדרים" נפרדים. הם היו מתרכזים יחד או נפרדים לארבע קבוצות, הכל לפי מהות המשפט שלפניהם. בשבתם יחד, היה ה- hastarius praetor עצמו יושב בראש על במת מאולתרת, כשתשעים השמאים שלו ישובים משני עברי כסא-הכבוד שלו. לרגליהם, על ספסלים, ישבו שני הצדדים של התביעה, הערבים שלהם, עורכי הדין שלהם וידידיהם. אלה יצרו את ה- corona, או, כמכונה בפינו, "יציע התלבושות". הלאה משם עמד הקהל. כאשר עבדו ארבע הקבוצות לחוד, היו לכל קבוצה ארבעים וחמישה שמאים והשופט הראשי היה דקמויר, והסדר הזה חוזר היה ארבע פעמים, כשבין ארבע הישיבות חוצצים מסכים או וילאות.

בשני המקרים היו השופטים והקהל שרויים בצפיפות גדולה, וההתדיינות נעשתה באווירה דחוסה, להרבות אי-נוחות, היתה האקוסטיקה באולם גרועה ביותר, ואילצה את עורכי-הדין לאמץ את קולם, את השופטים לאמץ את תשומת-לבם, ואת הקהל לאמץ את סבלנותו. תכופות אירע שרעם נאומו של אחד הסניגורים באולם היה גובר על קולות הדיונים בישיבות האחרות. במקרה אחד שנתפרסם, נתקבל נאומו של גאלריוס טראקאלוס (שהיה קונסול בשנת 68 לספה"נ), אשר היה בעל קול חזק במיוחד, במחיאות-כפים מצד קהל כל ארבעת החדרים שבשלושה מהם לא יכלו כלל לראותו ולא היה עליהם גם לשמוע אותו. מצב הדברים הלך ורע, והרעש היה גובר עם התלהבותם של "אספסוף מוחאי-כפים" שעורכי-דין חסרי בושה, בעשותם כמעשה לארקיוס ליקינוס, היו מביאים אל המשפטים בהם קיוו לזכות, כדי להאדיר רושם בעיני השופטים ולהגביר את פרסומם. לשווא מחה פליניוס הצעיר נגד נוהג זה. יום אחד כאשר דומיטיוס אפר נשא את דברו במעמדו של קווינטיליאנוס, והרנין בנאומו הנאה ודיבורו המתון את ליבות שומעיו, הוחרשו אוזניו לשמע רעש גדול הבא מן החוץ; מופתע, הוא הפסיק מדיבורו; מששכך הרעש המשיך בנאומו; שוב רעש, ושוב השתתק; אותו רעש חזר גם בשלישית; לבסוף, הוא שאל מי הוא הנואם בחדר הסמוך. "ליקיניוס", היתה התשובה אז חדל מנסיונו להמשיך בדבריו והסתלק מן המשפט. "קנטומוירי" אמר, "הקיץ הקץ על מקצוענו". אך לא הקיץ הקץ על קריאות ההידד, "מעידה, כי היו אלה מוחאי-כפים שפרנסתם בכך", או "מהללי הארוחות" (laudiceni) כפי שהרומאים קראו להם. אם היה הנאום טוב או רע - מחיאות הכפיים הבטיחו את לחם יומם; מבלי שיפרו את תנאי החוזה, יכלו להפסיק להתענין במשפט מרגע שעלה אל דוכן הנואמים עורך-הדין שלא שילם להם. הם נשארו שם, במקרה שיהיה עוד צורך בהם, אך שבו לבילוי-הזמן החביב עליהם, כמו המשחקים שלצרכיהם נחרטו "לוחות-משחק" על מדרגות הבאסיליקה יוליה. אך קהל מוחאי-הכפיים השכיר היה היחידי שנהנה. נקל לשער איזו אי-נוחות וטירחה גרם לשופטים הקשובים ולעורך-הדין החרוץ משפט שנערך בתוך המון זה, בתוך רעש בלתי-פוסק והתפרצויות מחיאות-כפים מוכניות.

פליניוס הצעיר גאה בכך שנחל את פרסומו בזכות נאומו הארוך ביותר והטוב ביותר שנשא לפני הקנטומוירי, אך זה עלה לו באפיסת-כוחותיו הרוחניים והגופניים. בהעלותו בסוף הקריירה שלו את רשמי נצחונותיו הראשונים בבאסיליקה יוליה, נוצר הרושם שהוא זוכרם בזוועה, וכי עלול היה להגדיר אותם כפי שהגדיר את שהייתו בקנטומקלה (Civita-Vecchia) כחבר בית-המשפט אותו הקים טראיאנוס בחוילה שלו שם – "איזה ימים נכבדים! אך כמה מתישי-כח הם!: Vides quam honesti, quam severi dies!"

כאשר חייב היה הקיסר לקבל מקרים הנתונים לשיפוטו האישי הישיר, או מקרי פניה מן הפרובינציות - היה גם הוא, כשופטים מן השורה, קרבן למעמסת-יתר. על כך אנו למדים מן הישיבה בה השתתף פליניוס, אשר התקיימה בחוילתו של הקיסר בקנטומקלה באחד מביקוריו מחוץ לעיר. הישיבה נמשכה רק שלושה ימים. חשיבותם של שלושת המשפטים שעמדו על הפרק, לא היתה גדולה. הראשון נסב על האשמה כוזבת שהטיחו משמיצים קנאים נגד צעיר מאפזיה, קלאודיוס אריסטון, אשר היה "אציל פזרן שהיה מקובל על הבריות מבלי שישאף לכך" - ונסתיים בזכויו. ביום השני נשפטה גאליטה באשמת ניאוף. בעלה, מפקד צבא, עמד להתמנות לתפקיד כל שהוא, ואז העטתה קלון עליו ועליה כאחד במעשה ניאוף עם שר-מאה אחד. היום השלישי היה מוקדש לחקירת "צוואתו המפורסמת של יוליוס טירו, שחלקה היה אמיתי וחלקה נחשד בזיוף". אף-על-פי שטראיאנוס נהג לשמוע רק משפט אחד ליום, כמעט כל יומו נתבזבז. בעיקר גרם לו קשיים רבים משפט הצוואה. האיש שהצהיר, כי חלק מהצוואה מזויף היה אאוריטמוס, עבד משוחרר של הקיסר ואחד מהפרוקורטורים שלו בדאקיה. היורשים שלא סמכו על בתי-המשפט המקומיים, נסחו במשותף פניה אל הקיסר וביקשו להביא לפניו את עצומותיהם. אחרי שנענה לבקשתם, העמידו אחדים מן היורשים פנים כאילו מהססים הם משום שאאוריטמוס היה עבדו המשוחרר של הקיסר, ורק אחרי הזמנה רשמית של טראיאנוס הופיעו שניים מהם למשפט. אאוריטמוס ביקש רשות להוכיח את נאמנותו. שני היורשים, אשר נתבקשו לשטוח את טענותיהם, סירבו לעשות כן באמתלה, כי לא יוכלו שניהם לבדם לדבר בשם כל היורשים. עורכי-הדין, אשר נהנו מטכסיסים וטכסיסים-נגדיים אלה, שיחקו משחקי-מחבואים בסבך הנוהג החוקי. שוב ושוב חזר הקיסר והעמידם על נושא המשפט שאבד בגיבובי דבריהם - אך ללא הועיל. לבסוף פנה הקיסר אל עורך-הדין שלו בבקשה לשים קץ להתנגדות מגוחכת זו ונעל את הישיבה, ואת השמאים שלו הזמין לשעשועים עליזים (iucundissimae remissiones) שזימן בשבילם אחרי ארוחת הערב.

כל זמן המשפט, לא חרגו האנשים הקשורים בו מיראת-הכבוד אותה חייבים היו לקיסר בתוקף רבונותו המלכותית. לא נוכל לטעון, כי תמיד היה הדבר כך. אירע שהנאשם הטיח חרפות כלפי הקיסר, ואז ישיבת המשפט הקיסרי היתה ננעלת במה שאנו קוראים "סצינה". באחד מפפירוסי אוקסירהינכוס מסופר, כי מצרי אחד, כוהן באלכסנדריה, בשם אפיאנוס העז ברוב גאוותו לערוך סצינה כזו, כשהקיסר קומודוס דן אותו למוות. כשהקיסר חרץ את גזר-הדין, קם אפיאנוס והתריס כנגדו: "וכי יודע אתה אל מי אתה מדבר?", שאל הקיסר. "כן, אל עריץ". "לא", ענה קומודוס, "אתה מדבר אל הקיסר". "כלל לא", היתה התשובה. "לאביך מארקוס אורליוס אנטונינוס האלוהי היתה הזכות להיקרא קיסר, כי הוא טיפח דעת, מאס בכסף, ואהב את הטוב. אך לך לא תעמוד זכות כזו, שכן אתה היפוכו הגמור של אביך: אתה אוהב עריצות, חטא, ואכזריות".

כך, עלול היה הקיסר כאחד השופטים להיות לא רק קרבן לנאומיהם הארוכים ולתככיהם של עורכי-הדין, אלא לשמש גם מטרה לקללותיהם. בעוד שחצר-הקיסר מעלה בזכרוננו את ההוד וההדר שבחצר לואי הארבעה-עשר, מזכיר בית-הדין של הקיסר את ההמולה והתגרנות השוררים בחצרו של פחה-מזרחי היושב על ספתו בחצר ההרמון שלו; אך בסיכום, משפטו של הקיסר היה מסובך יותר בגלל השנינות והפלפול שבתהליך הארוך והמתמשך של המשפט הרומאי.

ככל שחובותיו של שופט ועורך-דין יכולות להיות מדויקות ומענינות, היו רגעים בהם לא היה הסנטור אדון אף לנשמתו. למן ימיו של אוגוסטוס, פחת בהרבה מספרן של ישיבות הסינט הרגילות (legitimi dies). החודשים ספטמבר ואוקטובר היו לפי החוק חודשי חופשה; בשאר ימות השנה נתכנס הסינט על-פי-רוב רק פעמיים בחודש בקאלנדות ובאידות; ומחמת פעילותם המשפטית של הקיסרים נפסקו פעולות החקיקה של הסינט. אך מדי פעם בפעם על הסינט היה לכנס ישיבות יוצאות מך הכלל, אשר עמוסות היו עוד יותר בעבודה בגלל היותן חד-פעמיות; בעיקר כאלו שאילצו או איפשרו לקיסרים להוציא לפועל פעולות-נקם על פשעים פוליטיים, אשר עליהן לא רצו הקיסרים לשאת אחריות אישית. במקרים כאלה היו זקני-העיר נשפטים לעבודת-פרך, ולא היתה להם דרך להימלט מעונשן של אספות סנסציוניות אלו, אלא אם כן מצאו תירוץ להעדרם שנמצא נאות ומתקבל על הדעת.

חברי הסינט התאספו בבית-הסינט (קוריה) של יוליוס קיסר. עם בניתו מחדש בימי דיוקלטיאנוס, נשתמרו תוכניתו המקורית וממדיו. אורכו של האולם היה 22.5 מטר ו- 67.6 מטר רוחבו. הוא הכיל כשלוש מאות מקומות ישיבה שהיו מסודרים בשלושה יציעים - כפי שמתברר לנו מתוך חפירותיו האחרונות של פרופיסור בארטולי, אשר נעשו מתחת לרצפת הכנסיה העתיקה של סאנט אדריאנו. בנסיבות נכבדות, כאשר לפחות שליש משש מאות חברי הסינט נענו לקריאה, יושבים היו בוודאי בצפיפות גדולה - כמו הפרלמנט האנגלי בהיאסף כל הצירים בבית הלורדים כדי לשמוע נאום מלכותי. אחרי הקרבת קרבן ותפילות, נכנסו הסינטורים לאולם בשעה הראשונה של היום, ולא נחלצו משם עד רדת הלילה. הם ישבו שוב למחרת וביום שלאחריו, ובמשך עוד כמה ימים נוספים. הם לא היו עומדים בצפיפות מחניקה זו, לולי חוקי בית-המחוקקים, או, נכון יותר, הנוהג המקובל שבא במקומם, שהיקנה להם חופש תנועה רב; הם יכלו להיעלם ולשוב חליפות.

לפריט הקודם


ביבליוגרפיה:
כותר: חיי יום יום ברומא : משפט ומדיניות
שם ספר: חיי יום יום ברומא
מחבר: קארקופינו, ז'רום
תאריך: 1967
הוצאה לאור : עם הספר
הערות: 1. תרגום: עודד בורלא.
2. עריכה מדעית: צבי יעבץ.
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית