מאגר מידע
מאגר מידע > דתות והגות דתית > יהדות > היהדות לאחר החורבן

קשרי ארץ ישראל ובבל במיפנה תקופת התנאים והאמוראים | מחבר: אהרן אופנהיימר

מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי

ארץ ישראל ובבל שרויות היו בתקופת המשנה והתלמוד בתחומיהן של שתי אימפריות עוינות – רומא ופרס – אשר מפעם לפעם הגיעו להתנגשויות צבאיות, תוך ניסיון של האחת להשתלט על שטחים של השנייה. מצב זה לא הפריע לקיומן ולהתרקמותן של מערכות קשרים מסועפות בין ארץ ישראל היהודית לבין בבל היהודית. מעולם לא פסקה התנועה הדו-סיטרית שקישרה שני מרכזים אלה של היהדות, שמאפייניה הבולטים הם: גלי הגירה מהכא להתם ומהתם להכא; אורחות סוחרים בין שתי הארצות, המשתלבות גם בסחר הבינלאומי שחבק את המזרח הרחוק מזה ואת אגן הים התיכון מזה; נתיבי חכמים ושלוחיהם, המבקשים להעביר חידושים שנוצרו בבתי מדרשותיה של ארץ ישראל ובישיבותיה של בבל. באופן פרדוקסלי הועמקו הקשרים דווקא בגלל ההשתייכות לאימפריות שונות, שכן פליטי המרידות ברומא, ובמיוחד אלה של מרד בר-כוכבא, שהיווה את שיאן ושיברן כאחד, עשו את דרכם בעיקר בבלה, שכן בה התקיימה מזה דורות היחידה מקרב התפוצות היהודיות המשמעותיות אשר שכנה מחוץ לגבולותיה של האימפריה הרומית.

בשני המרכזים עמד מצבם של היהודים בתקופה זו בסימן של תמורות, אלא שבנקודה זו נפסק הדמיון ביניהם. המרכז בבבל התפתח בסימן ברור של גידול והתעצמות גוברים והולכים, שראשיתם המובהקת בעקבות מרד בר-כוכבא, כאשר הגיעו אליו פליטים רבים מארץ ישראל ובהם מנהיגים ותלמידי חכמים, והמשכם עם חתימת המשנה, ירידת רב לבבל בשנת 219 לספירה והקמתן של ישיבות בבל. ישיבות אלה הפכו למרכזי תורה עצמאיים ובלתי תלויים תוך דורות אחדים של אמוראים. ארץ ישראל היהודית, לעומת זאת, עמדה בסימן של גלי התחזקות והחלשות, שראשיתם התחדשות והתאוששות בתקופת אושה, שיאם בימים של מעין עצמאות ומלוכה בדורו של רבי יהודה הנשיא, והמשכם במשבר הכלכלי בדור השני והשלישי של אמוראי ארץ ישראל, בעת משבר הקיסרות במאה השלישית לספירה. בסוף תקופת התלמוד קיים ניגוד בין מצבם של שני המרכזים. בבל הפכה למרכז היהודי הדומיננטי, וישיבותיה התפתחו לכלל מוסדות הנהגה ייחודיים: הן הכשירו את העילית החברתית ויחד עם זאת הייתה בהן מידה של פתיחת שערים לכלל הקהילה.1 ארץ ישראל, לעומת זאת, נמצאה בדורות האחרונים של האמוראים בסימן של שקיעה הדרגתית, שהותירה אותה בסופה של התקופה מרוקנת כמעט מתושביה היהודים. התהליכים הנזכרים השפיעו על תולדות היהודים בשני המרכזים ועל הקשרים ההדדיים ביניהם.

הנחותי יצרו את הקשר האמיץ והאמין ביותר בין בבל לבין ארץ ישראל. כללה של ספרות המחקר מציין אותם כלוז של התנועה הדו-סיטרית, שלא פסקה, בין בבל לבין ארץ ישראל לאורך כל תקופת התלמוד. נראה כי בהערכה זו יש משום הגזמה, לפחות לגבי משך התקופה שבה פעלו אותם חכמים, שמתפקידם היה להעביר את תורת ארץ ישראל לבבל. נפנה בתחילה לדברי רב שרירא גאון על תופעה זו:

ובתר דאריהון (של רב ושמואל) רב נחמן ורב יהודה ורב הונא ורב חסדא ורב ששת בבבל ורבנן אחריני דהוה סלקין ונחתין כגון עולה ורבי חייה בר אבא ור' שמואל בר נחמני ורבנן דהתם דסליקו מן הכא ר' אמי ור' אסי.

ובתר הכין רבה ור' יוסף בבבל ורבנן דהוו סלקין ונחתין כגון ר' אבא דהוה יתר הנך דראשונים ור' יצחק נפחא ור' זירא ור' ירמיה ור' אבהו ור' חנניה פאפי. ובתר הכין אביי ורבא ונפיש שמאדא בארץ ישראל ואתמעטא הוראה תמן טובא ונחית מאן דהוה התם [מן] בבלאי כגון ראבון ורב דימי וכלהון נחותי דינחיתו להכא.2

מתברר איפוא, כי רב שרירא גאון מצמצם את תופעת הנחותי לשניים-שלושה דורות. בדיקה יסודית יותר לגבי זמנם של הנחותי הבולטים הנזכרים באיגרת, הלא הם עולא, רבין ורב דימי, מצמצת את התופעה עוד יותר – עולא פעל למעשה בדור השני והשלישי של האמוראים, ואילו רביןמ ורב דימי פעלו כדור אחריו. היינו, פעילותם של הנחותי התרכזה בעצם בתקופה שבין סוף המאה השלישית לעשות השנים הראשונות של המאה הרביעית. המשותף לכללם של הנחותי הוא, שבמרכז המסורות שלהם שהועברו מתורת ארץ ישראל לתורת בבל עומדים דבריו של רבי יוחנן, אב-בית-הדין של בית הועד שבטבריה וראש וראשון לאמוראי ארץ ישראל בדורו ולדורות.

עולא, הוא עולא בר ישמעאל, מוגדר בירושלמי בתור "עולא ונחותא", ובבבלי מודגש "ורבותינו היורדין מארץ ישראל, ומנו – עולא".3 עולא מוסר בבבל הלכות רבות בשם רבי יוחנן, ולעיתים גם בשם ריש לקיש ובשם רבי אלעזר (בן פדת). הוא היה קשור במיוחד לישיבתו של רב יהודה בפומבדיתא, ובהגיעו בבלה נזדמן אליה הרבה. אתרע מזלו של עולא לנטות למות בבבל והוא מצר על כך, למרות שמובטח לו שיועלה לקבורה בארץ ישראל לאחר מותו:

עולא נחותא הוה אידמך תמן שרי בכי, אמרין ליה: מה לך בכי? אנן מסקין לך לארעא דישראל. אמר לון: ומה הנייה לי, אנא מובד מרגליתי גו ארעא מסאבתא, לא דומה הפולטה בחיק אמו לפולטה בחיק נכריה.4

בדרך כלל נחשבה הקבורה בארץ ישראל למעלה יתרה שאין עימה סירכא. לא כך מתייחס עולא לדברים, בטוענו כי בנשמה היוצאת בחו"ל דבקה טומאת ארץ העמים. בדומה לכך בבבלי, אלא ששם נאמרים הדברים מפי רבי אלעזר: "עולא הוה רגיל דהוה סליק לארץ ישראל, נח נפשיה בחוץ לארץ, אתו אמרו ליה לרבי אלעזר, אמר: אנת עולא, על אדמה טמאה תמות. אמרו לו: ארונו בא. אמר להם: אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה".5

רבין – שהוא כנראה קיצור מרבי אבין, המופיע בירושלמי גם בשם רבי בון – היה בבלי במוצאו, עלה לארץ ישראל, והיה אחד מהנחותי. הוא מופיע במקומות אחדים בבבלי: "כי אתא רבין וכל נחותי".6 רבין היה תלמיד בבית מדרשו של רבי יוחנן, והביא מתורתו לבבל. כמו עולא הביא גם מהילכותיהם של ריש לקיש, רבי אלעזר בן פדת ואחרים. ובירושלמי מצויות מימרות שאמר רבין בארץ ישראל "ר' אבין בשם רבנין דתמן", כלומר בשם של חכמי בבל.7

ראוי לציין, כי חכמי בבל הבחינו והבדילו בין מקורות הסמכות השונים שעמדו מאחורי ההלכות שהובאו מארץ ישראל. במקרה מסוים, בשאלת הטעם המתיר או האוסר הדלקה של פתילות ושמנים בשבת ובחנוכה, ממשיכה הסוגיה כדלקמן:

אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דר' ירמיה – ולא קיבלה. כי אתא רבין, אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דר' יוחנן – וקיבלה.8

הווי אומר, שעה שמגיע לבבל רבין, המשמש כאחד מהנחותי, ואומר שהדברים הנזכרים הם אליבא דרבי יוחנן, מקבל אותם אביי, ראש ישיבת פומבדיתא, אף על פי שקודם לכן התנגד לאותם דברים, כאשר באו מפיו של רבי ירמיה. מכאן ראיה לסמכותיותם של הנחותי, כמו גם לזיקתם של הנחותי לרבי יוחנן.

איגרות שימשו כבר בתקופת התלמוד אחת מדרכי הקשר בין ארץ ישראל לבבל. לנחותי היתה זיקה להעברת הלכות מארץ ישראל לבבל גם באמצעי זה. באחד המקרים קובע רבא, כי מותר לאישה לחפוף בערב שבת ולטבול במוצאי שבת. על כך מגיב רב פפא באומרו: "והא שלח רבין באגרתיה אשה לא תחוף בערב שבת ותבטול במוצ"ש".9 הווי אומר, גם כשרבין שהה בארץ ישראל, היו עיניו נשואות לבבל, והוא טרח לספק תשובות הלכתיות לבני בבל באמצעות איגרות מארץ ישראל בנושאים שעמדו על הפרק בבבל.

השלישי במין הנחותי המרכזיים הוא רב דימי. אף הוא בבלי במוצאו, שעלה לארץ ישראל ושימש אחר כך בתור אחד מהנחותי. כמו עולא ורבין הוא מרבה להביא מדברי רבי יוחנן, אך מוסר גם את דבריהם של ריש לקיש, רבי אלעזר בן פדת ואחרים. יש גם שהוא מוסר דברים בלשון הסתמית "אמרי במערבא".10 האופן שבו מופיעים בסוגיות שונות קטעים שתחילתם "כי אתא רב דימי" והמשכם "כי אתא רבין", יש בה כדי לתת מקום להשערה שנחותי אלההגיעו לבבל בסבב של תורנות מסוימת, כאשר אחד מהם מצוי תדיר בארץ ישראל ומשנהו בבבל. מענין כי ישנם מקרים שבהם הנחותי חלוקים בינם לבין עצמם לגבי מה שאמר רבי יוחנן או רבי אלעזר.11

סיכומו של דבר: אותם חכמים "דסלקין לעילא ודנחתין לתחתאה",12 פעילים בתקופה קצרה בלבד. הם כולם מבית מדרשו של רבי יוחנן, ובעיקרו של דבר הם מביאים לבבל את תורתו, המשוקעת לרוב בתלמוד הבבלי. כידוע, מצויים בקרב חוקרי התלמוד כאלה הסבורים כי התלמוד הבבלי מושתת כל כולו על הסוגיות של רבי יוחנן וריש לקיש. לכך אין ראיה מוצקה, אולם ברור לחלוטין שבימי רבי יוחנן וריש לקיש, היינו בזמן הדור השני של האמוראים, הייתה עדין הגמוניה מסוימת של ארץ ישראל על בבל. הגמוניה זו באה לידי ביטוי בין היתר במקומם הבולט של ראשי המדברים מבין חכמי ארץ ישראל בסוגיות שבתלמוד הבבלי ובקביעת ההלכה בבבל.13 חלק מהאחריות להביא את תורתם של רבי יוחנן וחבריו מארץ ישראל לבבל הייתה מוטלת על כתפיהם של הנחותי. משעה שהמלכות הפכה למינות והלך והתמעט הדרגתית כוחו של המרכז בארץ ישראל, והחל בזמן שישיבות בבל הלכו והתמסדו בימי הדור השלישי והרביעי של אמוראי בבל – לא נזקקה עוד בבל להעברה שוטפת של הילכות ארץ ישראל באמצעות הנחותי, והתבטלה פוקנציה זו של חכמים. זו היתה העת שבה התעצם כוחן של ישיבות בבל ונוצרה פתיחותן לקהילה, שהתבטאה בין היתר, כפי שהצביע על כך נכוחה גפני, ב"פירקא" ו"בכלה".14

הקשרים בין ארץ ישראל לבין בבל לא הצטמצמו לתחומי בבל היהודית המוגדרת באמצעות הגבולות לענייני יוחסין, 15 והם התקיימו גם באזורים הסמוכים לבבל. תחילתם של הקשרים קדמה לתקופת התלמוד, שורשיהם חוזרים לימי בית שני, והם מתעצמים לאחר בואם של גלי ההגירה לבבל בימים שאחרי מרד בר-כוכבא. על הקשרים העמוקים שבין האזורים הסמוכים לבבל לבין ארץ ישראל כבר בימי בית שני ניתן ללמוד לראשונה ממעשה הגיור של בית המלוכה של חדייב (אדיאבנה).16 יוספוס מספר שסוחר יהודהי ששמו חנניה, ששהה בכרך ספאסינו, העיר המרכזית במישן, לימד את נשי המלך את אורחות הדת היהודית, מתוודע לאיזאטס, יורש העצר מחדייב, ששהה במקום במעין מקלט פוליטי, ומשפיע באותה רוח גם עליו. אין אנו יודעים אם חנניה זה הגיע למישן מארץ ישראל. ובמקביל, וללא קשר, למדה הלני המלכה, אימו של איזאטס, בחדייב על היהדות. סופה של אותה פרשה הוא התגיירותם של בני בית המלוכה של חדייב, תחילה הלני ומאוחר יותר איזאטס – שחזר בינתיים לביתו בחדייב, תוך יצירת קשרים עם ארץ ישראל בכלל ועם ירושלים והמקדש בפרט.17

מישן, שבה נפגשו חנניה ויורש העצר מחדייב, שכנה מדרום לבבל והשתרעה עד למפרץ הפרסי.18 מתברר שקשריה עם ארץ ישראל התקיימו תוך עקיפת המרכז הסמוך שבבבל, והם העמיקו מן הסתם כתוצאה מיחסם השלילי של יהודי בבל לשכניהם בני עמם שבמישן, אשר נחשבה על ידם ל"מתה" בגין אי-שמירה ראויה על טהרת הייחוס.19 מספר האיזכורים של מישן בספרות התלמודית אינו רב במיוחד, וממילא גם העדויות על קשרי מישן וארץ ישראל אינן מרובות, אולם הן קיימות מסוף תקופת התנאים ועד סוף תקופת האמוראים. בני מישן פונים לרבי יהודה הנשיא בתקופה שבה הופסקה השליטה התדמורית על המסחר הימי מהודו למערב, שעבר במישן, ועברה לתושבי מישן ויהודיה בכללם. לרקע מציאותי זה יש לייחס את השאלה שהם מפנים לרבי – האם מותר להם, בניגוד למנהג אבותיהם, להפליג בים הגדול ולהיות פעילים באופן מלא גם בחלק של הסחר הימי, במסגרת תנועת המסחר הבינלאומית החולפת במישן:

כהדא דאמר רבי בא: בני מישא קיבלו עליהן שלא לפרש בים הגדול. אתון שאלון לרבי, אמרין ליה: אבותינו נהגו שלא לפרש בים הגדול, אנו מה אנו, אמר להן: מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש.20

בהמשכה של סוגיה זו מבקש רבי חנניה לתלות את פסקו של רבי יהודה הנשיא בדברי רבי יהודה בן אילעאי, המצויים במקום אחר בירושלמי,21 האוסר לפרש בים הגדול בשל איסור יציאה מארץ ישראל לחו"ל. אם כך, הרי יש מקום לזהות את מישא עם יישוב בארץ ישראל ולא עם מישן שמדרום לבבל.22 אולם בבבלי, פסחים (נ ע"ב) מצויה עדות על בני ביישן – ואילו על פי כתב יד מינכן העדות על בני מישן – אשר נמנעו מללכת בערב שבת מצור לצידון, ובניהם באו לפני רבי יוחנן על מנת שיתיר להם לשנות ממנהג אבותיהם. קליין, שהעדיף כאן את הגירסה מישן, ביקש לקבוע שמעשה זה הוא מקבילה למקור הנדון על ידינו בירושלמי פסחים, כאשר בשניהם השאלה המתעוררת קשורה בחשש מפני הגעה לידי הפלגה בים בשבת. קליין ביקש לזהות את מישא שבירושלמי עם מישן שבבבלי (היא ביישן בדפוס) בתור מקום השוכר בקירבת צור.23 דומה שפירושיהם של ליברמן וקליין משמיטים את הקרקע זה מתחת לטיעוניו של זה. שכן ממה נפשך – ההזדקקות של ליברמן לדברי רבי יהודה בר אילעאי בירושלמי מועד קטן מחייבת את זיהויה של מישא בארץ ישראל, ואילו ההקבלה בין הירושלמי לבין בבלי פסחים שעשה קליין מחייבת את זיהויה של מישא באזור צור וצידון.

המסקנה המתבקשת היא, שאין זיהוי זה יוצא מידי פשוטו, ומישא היא מישן שמדרום לבבל; זאת דרכם של המקורות הארץ ישראליים, להשתמש בצורה "מישא" עבור מישן.24 הווי אומר; בני מישן פנו לרבי יהודה הנשיא, ובעקבות פסקו המשיכו ליטול על עצמם הגבלות במסחר הימי, אשר סיבתן לא נתבררה כל צורכה.25

קשריה של מישן עם ארץ ישראל, תוך עקיפת בבל, באם לידי ביטוי אפילו בנושאים של כפיפות הילכתית. כך לדוגמה, רב עוקבא ממישן אומר לרב אשי כדברים הבאים:

אתון דמקרביתו לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל, אנן נעביד כרבי יוחנן".26 רב אשי, ראש ישיבת מתא מחסיא, ובני בבל קובעים הלכה על פי רב ושמואל, ואילו בני מישן מקבלים עליהם את דעת רבי יוחנן, שעמד בראש בית הועד בטבריה בדור השני של אמוראי ארץ ישראל.

מישן, בדומה לבבל, השתלבה גם בהבט נוסף של קשרים עם ארץ ישראל. המדובר בהבאת מתים לקבורה בארץ ישראל על מנת שיעמדו לגורלם בקץ הימים ללא הצורך בגלגול מחילות לארץ ישראל. אפשר שראיה לקשר זה עולה מכתובת הקבר היוונית מבית שערים של "שרה ממישן הקרויה (גם) מקסימה".27

בדומה לקשרים המיוחדים שהתקיימו בין ארץ ישראל לבין מישן, היו גם קשרים בין ארץ ישראל לבין אזורים נוספים שגבלו בבבל היהודית. כשם שלגבי מישן אין אותם קשרים בבחינת חידוש של תקופת האמוראים, אלא הם המשכם של קשרים שהיו קיימים כבר בימי הבית ובתקופת המשנה, כך הוא גם לגבי חבלים אחרים. לדוגמה, על קשרים הדדיים עם מדי לפני תקופת התלמוד אנו למדים מן הראיות הבאות: עוד בימי הבית היו שולחים לארץ ישראל את מחצית השקל ממדי, כשם שעשו זאת מבבל עצמה. המשנה מעידה על הפרק השלישי של תרומת הלשכה בפרוס חג הסוכות, שהיה "לשום בבל ולשום מדי ולשום מדינות הרחוקות" (שקלים ג, ד), ואין זה מן הסתם מקרה, שנתפרש שמה של מדי לצד בבל, ולא נתפרשו שמותיהן של שאר "מדינות". בדומה לכך, נזכר שמה של מדי לצד בבל באיגרות מסוף ימי הבית, המודיעות על עיבור השנה. במעשי השליחים מצוינים מדים בין יהודי התפוצה המצויים בירושלים. נחום המדי הוא אחד מדייני גזירות שהיו מצויים בירושלים. רבי יוחנן בן נורי מביא בעיות הילכתיות של בני בבל ושל בני מדי לפני חכמי יבנה.28 לעיל הזכרנו את פנייתם של בני מישן לרבי, ולהלן עוד נעסוק בהתייחסויותיו המיוחדות לבבל ולאזורים הסמוכים אליה. על כל פנים, מצויה גם מסורת הקושרת אותו בצורה מסוימת למדים. המדובר בעדות בשם רב עוירא על "רב הונא ציפוראה ורבי יוסי מדאה יושבין לפניו (של "רבי רבה"), ובאת לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד והפכה רבי ומצא עליה קורט דם וטרפה".29

קיים מספר לא קטן של עדויות על מסעות של רבי עקיבא לתפוצות בין במערב בין במזרח. קולמוסים רבים נשתברו על הנסיונות לפרש את המסורת הסתומה על רבי עקיבא, שמעיד על עצמו "כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה".30 במסעותיו הגיע רבי עקיבא לא רק לבבל, אלא גם לאזורים הסמוכים לה, והרחיק לכת עד Ganzaq, היא גינזק התלמודית, השוכנת בסמוך לימת אורמיה, בגרוזיה של היום.31 במסגרת ביקורו או ביקוריו של רבי עקיבא בגינזק' הוא דרש בציבור ונשאל בענייני הלכה.32 רבי עקיבא מעיד על יחסו למדים בברייתא "בשלשה דברים אוהב אני את המדיים".33

יישוב מרכזי בצפון מסופוטמיה, אשר היה לו קשר כזה או אחר עם ארץ ישראל, הוא העיר נציבין. עיר זו שכנה על הנהר חרמיש (Μυγδὁνιος) מיובלי הכ'אבור, כיום נסיבין במזרח תורכיה, על גבול סוריה. חשיבותה הרבה נעוצה בכך שהיא שוכנת על צומת דרכים מרכזי. זו גם הסיבה שהרומאים עשו מאמצים בלתי נלאים על מנת לכובשה, ובתקופה הפרתית-ססנית היא עברה שש פעמים מיד ליד. בימי ספטימיוס סוורוס נקראה העיר בשם Colonia Septimia Nisibis והייתה בירת הפרובינקיה מסופוטמיה.34 מצבה המיוחד של נציבין מתואר אל נכון בדרשתו של רבי יוחנן:

"ותלת עלעין בפומה בין שיניה' (דניאל ז, ה), אמר רבי יוחנן: זו חלזון הדייב ונציבין שפעמים בולעתן ופעמים פולטתן",35 ואצל פירקוי בן בבוי: "זו חרן, חדייב ונציבין... שפעמים פלטתן (צ"ל: בולעתן) רומי הרשעה שהן מולכין במדינות הללו, ופעמים פולטתן, שהן באין פרסיים וטורדין אותן ושולטין מלכי פרסיים על אדום".36

עוד בימי הבית שכן רבי יהודה בן בתירה בנציבין. ידוע מעשהו שהביא להכשלת נוכרי שהתגדר באכילת קורבן פסח, אשר בעקבותיו הוא מקבל מארץ ישראל את השדר: "שלם לך רבי יהודה בן בתירא דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים".37 בתקופת אושה עמד בראש בית המדרש בנציבין רבי יהודה בן בתירה – ככל הנראה נכדו38 – ולראשונה מצויים תלמידי חכמים מארץ ישראל המבקשים להגיע למקום של תורה שמחוצה לה. "מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה".39 רבי יהודה בן בתירה מתבקש על ידי חנניה, בן אחיו של רבי יהושע שעיבר את השנה בבבל, לשפוט בינו לבין שליחי ארץ ישראל. הנכד כסבו קשור לארץ ישראל ופוסק "אחריהם אחריהם", כלומר: לדעתו לעולם יש לקבוע את הלוח על דעת מוסדות ההנהגה בארץ ישראל.40 אולם במקורות אלה כמו גם באחרים המזכירים מעשים שאירעו בנציבין, אין לדעת אם מדובר בנציבין שבצפון מסופוטמיה, או במקום אחר שנשא אףהוא את השם נציבין, אשר שכן לפי עדותו של יוספוס "ליד אותו סיבוב של הנהר" בו נמצאת נהרדעא.41

מישן, מדי, חדייב וכללה של צפון מסופוטמיה בצורה זו או אחרת, אינם האזורים היחידים הסמוכים לבבל שקיימו קשרים ישירים עם ארץ ישראל. שתי עדויות בתלמוד הבבלי מזכירות את אבימי, מבי חוזאי – הוא חבל חוזיסטאן באיראן של היום – שעה שהוא מביא לישיבות בבל מסורות תנאיות שלא היו ידועות לבני בבל, אשר מן הסתם מוצאן מארץ ישראל: "והא כי אתא אבימי מבי חוזאי, אתא, ואייתי מתניתא בידיה...".42 ברייתות אלה נידונות על ידי רבא בעדות שבמסכת נידה, ועל ידי רב נחמן בר יצחק בעדות שבמסכת חולין; מכאן עולה שאבימי מבי חוזאי הביא את מסורותיו לישיבת מחוזא בימי הדור הרביעי לאמוראי בבל.

על עולא, שנמנה על הנחותי, מסופר כי באחד המקרים נתלוו אליו בדרכו לארץ ישראל שניים מאנשי בי חוזאי: "עולא במיסקיה לארעא דישראל איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה, קם חד שחטיה לחבריה".43 אומנם אין ראיה ממעשה זה כי עולא עצמו הגיע לבי חוזאי, ויתכן ששני בני בי חוזאי הצטרפו אליו בבבל כשפנה לחזור הימנה לארץ ישראל; אולם בכל מקרה יש בדברים אלה משום עדות על קשרים בין בי חוזאי לבין ארץ ישראל.

אם נשוב למקור הראשון שנדון לעיל בקשר למישן, הרי יש בו עדות מעניינת ואופיינית לשאלה ששאלו בני מישן את רבי יהודה הנשיא.44 הדיון הנזכר ביקש לקבוע כי מדובר במישן שמדרום לבבל, ולכך ניתן לצרף ראיה נוספת שיש בהם גם מרחב לדיון בפני עצמו. זה הוא רק אחד משורה של מקורות שבהם בא לידי ביטוי הקשר הבלתי אמצעי של רבי יהודה הנשיא עם אזורים שונים הסמוכים לבבל, בנוסף לבבל גופא.

הרקע לקשרים אלה הוא בייחודה של תקופת הסוורים וימי רבי יהודה הנשיא החלים בה לעומת תקופת אושה שקדמה לה ותקופת משבר הקיסרות במאה השלישית שבאה בעקבותיה. בתקופת אושה היו עסוקים העם והנהגתו בשיקום החברה ובחיזוקה בגין השבר הכלכלי והחברתי שנוצר בעקבות מרד בר-כוכבא. בעת המשבר של הקיסרות במאה השלישית היו עסוקים העם והנהגתו במציאת דרכים להתמודד עם המשבר הכלכלי ועם עול המסים שנגרם עקב אותו משבר. בשתי התקופות גברו, מטבע הדברים, גלי ירידה משמעותיים מארץ ישראל לבבל, ומן הסתם גם לאזורים הסמוכים לה, כאשר יהודים רבים הצטרפו לתפוצה הגדולה והמושרשת שעל נהרות בבל, תוך שעולה בידם לצאת אל מחוץ לתחומי האימפריה הרומית. נקל איפוא להבין מה טעם הן בתקופת אושה, הן בתקופת משבר הקיסרות, נתגלעו מתחים בין בבל לבין ארץ ישראל, תוך שהנהגת ארץ ישראל עושה מאמצים לשמור על מידה מסוימת של הגמוניה על בבל. הדוגמה הבולטת לכך בתקופת אושה היא השליחים שנשלחו, ככל הנראה מטעם רבן שמעון בן גמליאל, לבבל על מנת לשכנע את חנניה בן אחי רבי יהושע שיחזור בו מקביעת הלוח בבבל. ואילו הדוגמה הבולטת בתקופת משבר הקיסרות היא התהוותה של משרת הנחותי, שעיקרה הבאת תורתם והילכותיהם של אמוראי ארץ ישראל לבבל. בנוסף לכך, בשתי התקופות נקבעו תקנות לבלימת הירידה מן הארץ, להאחזות בקרקע ואי-מכירתה לנוכרי, וכן נאסרה מכירתם של עבדים ובהמה גסה, העושים במלאכת החקלאות, בין לנוכרי בין ליהודים המתגוררים בתפוצות, ובשתיהן הודגשה העדיפות של הקבורה בארץ ישראל על פני הקבורה מחוצה לה.45 בני בבל שעלו לארץ זכו לקבלת פנים חשדנית בראשית תקופת האמוראים. ריש לקיש, כשהיה רואם "מצמתין בשוקא", היה קורא לעומתם "בדרו גרמיכון", היינו התפזרו.46

שונים מן הקצה לקצה היו פני הדברים בימי רבי יהודה הנשיא. התנאים הכלכליים היו נוחים יחסית. רבי התקרב לשלטונות ולחוגי האריסטוקרטיה העירונית, והיו לו אדמות כמעט בכל חבלי ארץ ישראל. אין ספק שהיתה לרבי ראייה שהרחיקה מעבר לתחומי ארץ ישראל מתוך רצון להתקרב לתפוצות ישראל באשר הן ולהנהיגן.

ברוח זו יש לראות את יחסו של רבי יהודה הנשיא לעולים שהגיעו בתקופתו מבבל. כך מצינו: "רבנו הוה יתיב לעי באוריתא קומי כשניתא דבבלאי בציפורי".47 אין ספק שלרבי יהודה הנשיא, שמקום מושבו היה בציפורי, היו בית ובית מדרש במקום, שלא לדבר על בית הועד ועל בתי כנסת שעמדו שם לרשותו. ההדגשה על העיסוק בתורה לנוכח בית הכנסת של עולי בבל אומרת דורשני. לכך יש לצרף את המעשה, שבו רבי יהודה הנשיא מעניק את הסמיכה לשני קרובי משפחה של רבי חייא, רב ורבה בר בר חנה, לקראת צאתם לבבל.48 רבי, שלא היה מזדרז בהענקת הסמיכה, והיה בליבו על שלמדו מפי רבי חייא בשוק, מקבל ללא כל ביקורת או טרוניא את המלצתו של רבי חייא, שהוא עצמו בא מבבל, להעניק את הסמיכה לרב ולרבה בר בר חנה לקראת ירידתם בבלה. יש להניח, כי מאישיות בעלת עין פקוחה כרבי יהודה הנשיא לא נעלמה, לפחות בחלקה, המשמעות שתהיה לירידת רב לבבל; הן בהפצת המשנה, הן בהקמת הישיבות, שבהן החלה פעילות רוחנית בבלית, שהייתה תלויה הרבה פחות בהנהגה בארץ ישראל.

בנוסף לשאלה שהגיעה ממישן, שמדרום לבבל, פנו לרבי בשאלות גם מתפוצות אחרות, ויתכן שיש בידינו עדות גם על שאלה מנינוה, השוכנת מצפון לבבל, על הגדה המזרחית של החידקל, מול העיר מוצול של ימינו, על צומת דרכים המוביל בין היתר לחדייב (אדיבנה):49

שלחו ליה בני נינוה לרבי כגון אנן דאפילו בתקופת תמוז בעינן מיטרא, היכי נעביד? ביחידים דמינן או ברבים דמינן? כיחידים דמינן וב"שומע תפילה", או כרבים דמינן וב"ברכת השנים".50

קליין סבר כי ככל הנראה מדובר בנוה שבבשן, שפעמים נקראת במקורות נינוה.51 קליין מקשר את הפנייה אל רבי עם העדויות על אחוזותיו בנוה; בנינוה עצמה לא היתה, לדעת קליין, קהילה יהודית, שכן זו חרבה מכבר; בקשת גשמים בנוה בקיץ נראית הגיונית יותר לטעמו מאשר בנינוה. הטענה הראשונה אינה עומדת בפני הביקורת כי מהמקור לא מתבקש קשר בין השואלים לבין אחוזות רבי, ולא עוד אלא שהפניית שאלות לרבי מאזורים רחוקים היא, כפי שנוכחנו, מן המקובלות. הטענה השנייה אינה עומדת בפני הידוע מן המקורות ההיסטוריים ומהמימצא הארכיאולוגי המתייחסים לנינוה. טעם מסוים יש בטענה השלישית, אולם גם נוה שבבשן, הגשומה יותר מנינוה, אינה זוכה לגשמים בקיץ. סביר איפוא להניח, כי לפנינו מקרה נוסף של הפניית שאלה הישר לרבי יהודה הנשיא מאזור הגובל בבבל.

על גבי אי בנהר פרת, הנמצא בין איהי דקירא (היא חית) לבין אלוש, דהיינו מחוץ לבבל ומצפון לה, מצוי יישוב בשם נאוסה, המוכר ממקורות ערביים רבים.52 הוא מופיע גם בתלמוד במסגרת המעשה הבא: "כי אתא רב דימי אמר: שיגר בוניוס לרבי מודיא דקונדיס דמן נאוסא ושיער רבי מאתן ושבע עשרה ביעין".53 על קשריו האמיצים של רבי עם בוניוס אנו למדים ממעשה אחר,54 והימנו משתמע שמדובר באחד העשירים שרבי היה "מכבד". כאן אנו רואים כי בוניוס השיב לרבי כגמולו ושלח לו ארטישוקים. יש לציין שהמסורת כולה מועלית על ידי רב דימי שמן הנחותי בהגיעו מארץ ישראל לבבל.

בנושא אחד ניתן להבחין בנימה של ביקורת כלפי בני בבל, העולה מתוך דברים המיוחסים לרבי יהודה הנשיא שעה ששכב על ערש דווי:

כי הוה ניחא נפשיה דרבי אמר: הומניא איכא בבבל – כולא עמונאי היא; מסגריא איכא בבבל – כולה דממזירא היא; בירקא איכא בבבל – שני אחים יש שמחליפים נשותיהם זה לזה; בירתא דסטיא איכא בבבל – היום סרן מאחרי המקום...55

דברים אלה ניתנים להתפרש בשתי צורות: האחת – שהוא מתייחס בכובד ראש להקפדתם של הבבלים בטהרת הייחוס, וכשם שהם מחפשים מקומות שהם כטלית של תכלת, כלומר מתאפיינים ביוחסין משופרא דשופרא, ואחרים שהם מוקיעים בשל זלזול בכגון דא, כך גם רבי מגנה מקומות בבבל שלא הקפידו כראוי ביוחסין. השנייה – שהוא מתייחס בביקורת ובנימה של לעג ואירוניה להתגדרותם של בני בבל בטהרת הייחוס, העולה אף על זו של ארץ ישראל, בעוד שבתחומי בבל גופא מצויים מקומות שאינם מקפידים בכגון דא, ותושביהם ראויים לגינוי בכל פה. אין דרך חד-משמעית להכריע בין שתי הפרשנויות. האפשרות השנייה נראית מעט יותר סבירה, שכן באותה עת, בימי רב ושמואל, מותווים גבולות בבל ליוחסין. חלק מנקודות הגבול שנויות במחלוקת בין אמוראים בבליים וארץ ישראלים; הקו המאפיין של מחלוקות אלה הוא, שאמוראי ארץ ישראל מרחיבים את גבולה של בבל ליוחסין בעשרות ובמאות ק"מ לעומת אמוראי בבל. ושוב אחת מהשתיים – או שהפער נובע מחוסר התמצאות גיאוגרפית של אמוראי ארץ ישראל, ואם כך הוא, אין כל העניין רלבנטי לדיון זה; או שהפער נובע מכך שאמוראי ארץ ישראל לא ייחסו חשיבות יתר לשאלת טהרת הייחוס. אם כך הוא, מסתבר שרבי, אשר על פי המקורות דלעיל גילה עניין רב בנעשה בבבל, אמר את דבריו מתוך ביקורת על ההתגדרות וההתייפיפות הבבלית בענייני טהרת הייחוס.

סיכומו של דבר: במאמר נבחנו מאפיינים שונים של קשרי ארץ ישראל ובבל בסוף תקופת התנאים ובראשית תקופת האמוראים. בתקופה זו עולה בבל ומתחילה לתפוס את מקומה בהנהגת האומה בכללותה, אולם ארץ ישראל עדיין חזקה דיה על מנת לשמור על הגמוניה מסוימת כלפי בבל. שלוש תופעות מצביעות על תהליך זה: (א) הפניית שאלות לארץ ישראל מאזורים הגובלים בבבל תוך עקיפת בבל. (ב) זמן פעילותם של הנחותי, המעבירים את תורת הדורות הראשונים של אמוראי ארץ ישראל ובמיוחד את הילכותיהם של רבי יוחנן וריש לקיש לבבל, והפסקת פעילותם בהמשך תקופת האמוראים. (ג) גישתו המיוחדת של רבי יהודה הנשיא לתפוצת בבל, וההערכה הרבה שלה זכה הימנה, כמו גם מקהילות יהודיות באזורים הסמוכים לה. כל זאת בתקופת ביניים, המתייחדת בהעמקת קשרי ארץ ישראל ובבל, לעומת תקופת אושה שקדמה לה וימי משבר הקיסרות שבאו לאחר מכן, אשר בהם חולשתה של ארץ ישראל הביאה להגברת המתחים בין שני המרכזים. בכך יש הסבר נוסף לקבלתה של המשנה על ידי בני בבל ולהשתתתו של התלמוד הבבלי על המשנה הארץ ישראלית.

הערות שוליים:

  1. ראו לדוגמה דיוניו של גפני על התפתחותן של ישיבות בבל ובשאלה: ממתי קיימים המוסדות של ה"פירקא" וה"כלה"? (י' גפני, יהודי בבל בתקופת התלמוד, ירושלים תשנ"א, עמ' 226-177).
  2. אגרת רב שרירא גאון, מהדורת לוין, עמ' 61 (נוסח צרפתי).
  3. ירושלמי, כלאים פ"ט, לב ע"ג; בבלי, ברכות לח ע"ב.
  4. ירושלמי, כלאים פ"ט, לב ע"ג; שם, כתובות פי"ב, לה ע"ב.
  5. בבלי, כתובות קיא ע"א. דברי רבי אלעזר על עולא הם פרפרזה על דברי עמוס לאמציה כהן בית אל (עמוס ז, יז).
  6. בבלי, סוכה מג ע"ב ומקבילות. בחלק מהנוסחים: "רבין וכל נחותי ימא" (=רבין וכל יורדי הים), אך זו כמובן טעות סופר והגיהה כבר המהרש"ל (ראו בדקדוקי סופרים על אתר).
  7. לדוגמה: ירושלמי, פאה פ"ז, כ ע"א.
  8. בבלי, שבת כא ע"ב.
  9. בבלי, נידה סח ע"א.
  10. לדוגמה: בבלי, עירובין ג ע"א.
  11. לדוגמה: בבלי, סוכה יא ע"ב-יב ע"א.
  12. בבלי, בבא קמא כג ע"ב.
  13. ראו לדוגמה: G. Stemberger. Einleitung in Talmud und Midrasch, Munchen 1992 8. pp. 201-202
  14. ראו: לעיל, הערה מס' 1.
  15. על מהותם ומיקומם של גבולות אלה ראו: א' אופנהיימר ומ' לקר, 'גבולות בבל ליוחסין', ציון, נ (תשמ"ה: ספר היובל), עמ' 187-173.
  16. פלאוויוס יוסיפוס, קדמוניות היהודים, כ 96-17. לפרשה זו ראו: J. Neusner, A history of the Jews in Babylonia, I, Leiden 1965, pp. 54-68; L.H. Schiffman, 'The Conversion of the Royal House of Adiabene in Josephus and Rabbinic sources', L.H. Feldman & G. Hata (eds.), Josephus, Judaism, and Christianity, Leiden 1987, pp. 293-312; L.H. Feldman, Jew and Gentile in the Ancient World, Princeton 1993, pp. 328-331
  17. לאחר מותו של איזאטס עלה לשלטון אחיו, מונבז השני, שאף הוא התגייר. הוא הביא את עצמות אחיו ואימו לקבורה בירושלים, ונדיבותו ומעשיו הטביעו את חותמם בספרות התלמודית (ראו לדוגמה: משנה, יומא ג, י; בבלי, בבא בתרא יא ע"א). אין עדות מפורשת לכך שכלל בני חדייב התגיירו; ראו: פלדמן, שם, עמ' 330.
  18. על מישן (Mesene) ראו: H. Graetz, Das Konigreich Mesene und seine judische Bevolkerung, Breslau 1879, A. Oppenheimer (in collaboration with B. Isaac & M. Lecker), Babylonia Judaica in the Talmudic Period, Wiesbaden 1983, pp. 241-256; א' אופנהיימר, 'קשרי מישן וארץ-ישראל', ציון, מז (תשמ"ב), עמ' 341-335, וביבליוגרפיה שם.
  19. בבלי, קידושין עא ע"ב (בדפוס מופיע שמה בצורה "מישון", אבל בכתבי יד מינכן וואטיקאן 111: "מישן". חילופים אלה מופיעים גם במקורות אחרים המזכירים את שמו של אזור זה, ויתכן שהם צורות של ניבים שונים. במקורות ארצישראליים מופיעה גם הצורה מישא [ראו להלן]).
  20. ירושלמי, פסחים פ"ד, ל ע"ד (עיינו ב'אהבת ציון וירושלים' על אתר [עמ' 62-60]).
  21. מועד קטן פ"ג, פא ע"ג.
  22. זו דעתו של ש' ליברמן (הירושלמי כפשוטו, ירושלים תרצ"ה, עמ' 434), ובעקבותיו מ' בר (אמוראי בבל, רמת-גן תשל"ה, עמ' 157, הערה 3).
  23. ש' קליין, 'מכתבו של ר' מנחם החברוני', ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ו (תרצ"ט), עמ' 22-20; הנ"ל, ספר הישוב, א, ירושלים תרצ"ט, עמ' 107-106.
  24. ראו לדוגמה: ירושלמי, יבמות פ"א, ג ע"ב; שם, קידושין פ"ד, סה ע"ג; בראשית רבה לז, ח, מהדו' תיאודור-אלבק, עמ' 350.
  25. רחוק מן הדעת הוא פירושו של קרויס, הסבור כי בני מישן, כמו גם בני בבל בכללותה, התנגדו לעיסוק במסחר על מנת למנוע התבוללות (ש' קרויס, קדמוניות התלמוד, א/1, ברלין-וינה תרפ"ד, עמ' 22, 116). טענה זו מופרכת לגבי בבל, וכבר הוכח על ידי בר, ניוזנר ואחרים עד כמה מרכזי וחשוב היה המסחר בכלכלתם של יהודי בבל (מ' בר, [לעיל, הערה 22], עמ' 159-156; J. Neusner, 'Some Aspects of the Economic and Political Life of Babylonian Jewry ca. 160-220 C.E.', PAAJR, 31 [1963], pp. 165-196). על אחת כמה וכמה אין הדברים תואמים את המציאות השוררת במישן, שמחד גיסא כל המטבעות יוצאים אצל יהודיה (בבלי, בבא קמא צז ע"א-ע"ב), ומאידך גיסא בני בבל מזלזלים בה בעניין טהרת הייחוס עד כדי החשבתה למתה שאין לה תקומה לעניין זה.
  26. בבלי, שבת לז ע"ב (=אמר לו רב עוקבא ממישן לרב אשי: אתם שקרובים לרב ושמואל עשו [כשיטת] רב ושמואל, אנחנו נעשה [כשיטת] רבי יוחנן). על פי כתב יד מינכן פונה רב עוקבא ממישן לרב אסי, ונראה כי הוא טעות סופר (עיינו ב'דקדוקי סופרים' על אתר). רב עוקבא ממישן מופיע גם בבבלי, שבת מג ע"א-ע"ב (=בבלי, ביצה לו ע"א, שם בכתב יד מינכן במקום רב עוקבא ממישן מופיע רב עקיבא ממישן. גם במקרה זה סביר לדחות גירסה זו בטענה של טעות סופר [עיינו ב'דקדוקי סופרים' על אתר]). ראו דברי גרץ (לעיל, הערה 18), עמ' 38, והערה 1 שם.
  27. מ' שובה וב' ליפשית, בית שערים, ב, ירושלים תשכ"ז, מס' 101ב, עמ' 38, 100, 102. על הנוהג להביא מתים לקבורה מן התפוצות לארץ ישראל בכללותו, ראו: י' גפני, 'העלאת מתים לקבורה בארץ – קווים לראשיתו של המנהג והתפתחותו', קתדרה, 4 (תשל"ז), עמ' 120-113.
  28. לגבי האיגרות בקשר ללוח (תוספתא, סנהדרין ב, ו, ומקבילות); לגבי מדים בירושלים (מעשי השליחים, ב, ט); לגבי נחום המדי (תוספתא, בבא בתרא ט, א, מהדו' ליברמן, עמ' 159); לגבי הבאת שאלות בהלכה של מדיים לחכמי יבנה (בבלי, שבת כו ע"א).
  29. בבלי, חולין נא ע"א. התואר "רבה" (=הגדול), שמיתוסף כאן לכינוי רבי, מאשש את ההנחה שמדובר ברבי יהודה הנשיא.
  30. משנה, יבמות טז, ז. הבעיה היא כיצד מעבר רבי עקיבא את השנה בחו"ל, שעה שמקובל שהלוח נקבע ביבנה, והגושפנקא לקידוש החודש ולעיבור השנה ניתנת על ידי רבן גמליאל (ראו לדוגמה, משנה, עדויות ז, ז; שם, ראש השנה ב, ח-ט; בבלי, שם כה ע"א). אין מקום להנחה, שהמקרה אירע לאחר פטירת רבן גמליאל דיבנה, שכן המשנה ביבמות מעידה על רבי עקיבא שחזר מבבל לארץ ישראל ונתן דין וחשבון לפני רבן גמליאל. ראו: ג' אלון, תולדות היהודים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, א, תל-אביב תשי"ג, עמ' 156-151. A. Oppenheimer, 'The Attempt of Hananiah, Son of Rabbi Joshua's Brother to Intercalate the Year in Babylonia: A Comparison of the Traditions in the Jerusalem and Babylonian Talmuds', P. Schafer and C. Hezser (eds.), The Talmud Yerushalmi and Graeco-Roman Culture, II, Tubingen 2000, pp. 258-259, 262
  31. על גינזק (Ganzaq) ראו: אופנהיימר, בבל התלמודית (לעיל, הערה 18), עמ' 126-120, וביבליוגרפיה שם.
  32. בראשית רבה כג, ה, מהדו' תיאודור-אלבק, עמ' 310; בבלי, עבודה זרה לד ע"א, ועוד.
  33. בבלי, ברכות ח ע"ב.
  34. על נציבין (Nisibis) ראו: אופנהיימר, בבל היהודית (לעיל, הערה 18), עמ' 334-319, וביבליוגרפיה שם; הנ"ל, 'המרכז בנציבין בתקופת המשנה', מ' שטרן (עורך), אומה ותולדותיה, א, ירושלים תשמ"ג, עמ' 150-141; הנ"ל, 'נהרדעא ונציבין בתקופה הפרתית', בר-אילן, כו-כז (תשנ"ה), עמ' 130-117. E. Schurer, The History of the Jewish People in the Age of Jesus Christ, III: I, Revised and Edited by G. Vermes, F. Millar & M. Goodman, Edinburgh 2986, pp. 8-9
  35. בבלי, קידושין עב ע"א. חלזון ניתנת לזיהוי עם חלואן, השוכנת במרחק של כמאתיים ק"מ צפונית-מזרחית לבגדאד. ראו: אופנהיימר, בבל היהודית (לעיל, הערה 18), עמ' 149-146. בכ"י מינכן, במקום הדייב מופיע חדייב, וכן נראה. מערכות אלה התנהלו בחלקן בימי ר' יוחנן עצמו.
  36. גנזי שכטר, ב, עמ' 563; אוצר הגאונים על קידושין, התשובות, עמ' 178, וראו הערה א שם.
  37. בבלי, פסחים ג ע"ב.
  38. על קיומם של שני חכמים בשם זה עמדו כבר בעלי התוספות (בבלי, מנחות סה ע"ב, ד"ה "רבי יהודה בן בתירא אומר אינו צריך"). רב שרירא גאון מזכיר באיגרתו חכם אחד בשם רבי יהודה בן בתירא שהאריך ימים, אך מציין את זמנו מימי הבית ועד לימי רבי עקיבא בלבד (מהדו' לוין, עמ' 12). ראו: ז' פראנקל, דרכי המשנה, תל-אביב תשי"ט2, עמ' 102-99; א' היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, ירושלים תשכ"ד, עמ' 558-555; מ' בר, ראשות הגולה בימי המשנה והתלמוד, תל-אביב תש"ל, עמ' 21-20 והערות 22, 24 שם.
  39. ספרי דברים פ, מהדו' פינקלשטין, עמ' 146 (ראו הערת המהדיר על אתר). בראשיתה של אותה פיסקה מתוארת יציאתו מארץ ישראל של רבי יהודה בן בתירה עצמו. חכם נוסף מחכמי אושה המגיע אל רבי יהודה בן בתירה לנציבין הוא רבי יאשיה (ירושלמי, סנהדרין פ"ח, כו ע"ב; השוו: שם, סוטה פ"ד, יט ע"ג; ספרי דברים ריח, מהדו' פינקלשטין, עמ' 251). במקבילות שבבבלי "...וכשבאתי אצל חבירי שבדרום" (סוטה כה ע"א; סנהדרין פח ע"ב). לדעת הלוי, "חבירי שבדרום" הם תלמידי רבי עקיבא שנמלטו בעקבות מרד בר-כוכבא לנציבין (י"א הלוי, דורות הראשונים, ח"א, כרך ה, פרנקפורט ע"נ מיין תרע"ח, עמ' 674). אולם סביר יותר להניח כדעת גפני, שבירושלמי ובבבלי מצויות מסורות שונות לגבי המקום שאליו הגיע רבי יאשיה (י' גפני, הישיבה בבבל [חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים תשל"ט], עמ' 15, והערה 16 ש). השוו גם: י"נ אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, ירושלים תשי"ז, עמ' 570, הערה 179, הסבור כי המסורת בבבלי היא בגדר שיבוש.
  40. ירושלמי, נדרים פ"ו, מ ע"ג; שם, סנהדרין פ"א, יט ע"א; מקבילה מצויה בבבלי, ברכות סג ע"א-ע"ב בשינויים מסוימים, ונעדרת שם פנייתו של חנניה בן אחי רבי יהושע אל רבי יהודה בן בתירה בנציבין.
  41. פלאוויוס יוסיפוס, קדמוניות, יח 314-311, וראו בביבליוגרפיה שבהערה 34, לעיל. מקורות העוסקים בנציבין שבבבל גופא יש בהם כמובן עניין מרכזי בקשרי ארץ ישראל ובבל, אך במקרה זה אין הם מתייחסים כמובן לנושא של הקשרים שבין ארץ ישראל לבין אזורים סמוכים לבבל המועלה במאמר זה.
  42. בבלי, חולין סח ע"ב; שם, נידה ה ע"ב.
  43. בבלי, נדרים כב ע"א (=עולא בעלייתו לארץ ישראל, התלוו אליו שנים מבאי חוזאי, עמד אחד שחט את חברו).
  44. ראו לעיל, הערה 20.
  45. על כל אלה ראו: א' אופנהיימר, הגליל בתקופת המשנה, ירושלים תשנ"א, וביבליוגרפיה שם.
  46. שיר השירים רבה ח, יא. ליברמן היטיב לתאר ולהמחיש יחס זה בהרצאה שנשא באוניברסיטת תל-אביב בערב לזכר משה חביב, שנערך בשנת 1971, כאשר יחד עימו הופיע דוד בן-גוריון (ראו: ש' ליברמן, "וכך היה וכך יהיה" – יהודי ארץ-ישראל ויהדות העולם בתקופת המשנה והתלמוד', קתדרה, 17 [תשמ"א], עמ' 10-3).
  47. בראשית רבה לג, ג, מהדו' תיאודור-אלבק, עמ' 305.
  48. בבלי, סנהדרין ה ע"א; השוו: מועד קטן טז ע"א.
  49. על נינוה (Nineveh) ראו: אופנהיימר, בבל היהודית (לעיל, הערה 18), עמ' 315-310.
  50. בבלי, תענית יד ע"ב.
  51. S. Klein, 'The Estates of R. Judah ha-Nasi and the Jewish Communities in the Trans-Jordanic Region', JQR, n.s. 2 (1911-1912), pp. 545-556
  52. על נאוסה ראו: אופנהיימר, בבל היהודית (לעיל, הערה 18), עמ' 267-266.
  53. בבלי, עירובין פג ע"א (=כאשר בא רב דימי אמר: שיגר בוניוס לרבי מידה של ארטישוקים מנאוסא, ושיער רבי [שהיא מכילה] מאתיים ושבע עשרה ביצים). בכ"י מינכן מופיע במקום בוניוס בן בוניס, המופיע אף הוא במקורות אחרים (ראו להלן) בזיקה לרבי יהודה הנשיא (וראו ב'דקדוקי סופרים' על אתר). אשר לחילופי הגירסאות בשם המקום נאוסא עצמו, ראו: אופנהיימר, שם.
  54. מעשה זה מצוי בבבלי, עירובין פה ע"א; שם, גיטין נט ע"א.
  55. בבלי, קידושין עב ע"א. באשר לחילופי גירסאות וביחס ליישובים ראו: אופנהיימר, בבל היהודית (לעיל, הערה 18), בערכים: הומניא, בירתא ומסגריא (בנספח). וראו שם גם ביחס לעניין טהרת הייחוס (על פי המפתח: Babylonia of pure Lineage); גפני (לעיל, הערה 1), עמ' 125-121.

ביבליוגרפיה:
כותר: קשרי ארץ ישראל ובבל במיפנה תקופת התנאים והאמוראים
מחבר: אופנהיימר, אהרן
שם ספר: מרכז ותפוצה : ארץ ישראל והתפוצות בימי בית שני המשנה והתלמוד
עורך הספר: גפני, ישעיהו
תאריך: 2004
הוצאה לאור : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
בעלי זכויות: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית