מאגר מידע
מאגר מידע > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה חמישית


העלייה החמישית ותרומתה לזיקת התרבות הישראלית לתרבות המרכז אירופית | מחברת: דנה שטרמן

מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכיתארגון יוצאי מרכז אירופה

מבוא

התרבות הישראלית הנה תוצאה ייחודית של סך המרכיבים וההשפעות השונים אשר זרמו למערכות התרבות במהלך השנים, באמצעים מגוונים והשאירו את חותמם על אופן עיצובן.

על אף המסורת בת אלפי השנים של העם היהודי היושב במדינת ישראל, מערכות התרבות הישראליות נחשבות צעירות מאחר והן אינן מהוות המשך ישיר לתרבותו של עם ישראל המקראי. הגלות הארוכה של העם היהודי אומנם לא גרמה לעזיבת המקורות אך, יהודי התפוצות אמצו להם מנהגים ומאפיינים חדשים בהתאם לאזרחותם ומידת הרצון להיקלט במדינה לה השתייכו. כך שהעולים שהגיעו למדינת ישראל, הגיעו כשהם מחד בעלי מסורת ותרבות יהודיות משותפות ומאידך גם בעלי רקע תרבותי נבדל עקב האזרחויות הלאומיות השונות. בעבודה זו אצא מנקודת הראות של חוקר התרבות איתמר אבן-זוהר (אבן-זוהר, 1980) ואטען כי מערכות התרבות העבריות החדשות בארץ ישראל, עליהן מבוססות המערכות הקיימות כיום, התגבשו בעיקרן מתקופת העלייה הראשונה ועד הקמת המדינה. שלוש העליות הראשונות ליישוב הישראלי המתחדש, על אף ההבדלים הניכרים ביניהם, היו בעלות מכנה משותף מבחינת תרבות המוצא, האידיאולוגיה והסטטוס החברתי. בני עליות אלו מהגוש המזרח-אירופי, ברובם היו ציונים נלהבים, צעירים ללא משפחות, כשרק חלקם בעלי השכלה גבוהה פורמלית (גלבר, 1990). על אפיונים אלו, ישנו אלמנט נוסף שחשיבותו גדולה לחקר התפתחות מערכות התרבות בארץ: בניגוד להתנהגויות שכיחות הנצפות לאורך ההיסטוריה, כשמהגרים נוטים להחזיק בתרבות המקור על אף ההגירה מארץ זו, בני העליות עלו ארצה במטרה לזנוח את מנהגי התרבות של ארץ מוצאם ולהחליפם במנהגים חדשים אשר יאפיינו את הארץ החדשה שהם באו במטרה לבנות (אבן-זוהר, 1980).

בעבודה זו אתמקד בגורם מרכזי המבדיל בין העלייה החמישית לקודמותיה והוא ארץ המוצא. בעלייה זו עלו ארצה בתקופה קצובה, המספר הרב ביותר של יהודים ממרכז אירופה והייתה לכך השפעה רבה על עיצוב החברה והתרבות המתפתחות. מהות עלייתם ואפיונם הלאומי של יהודי מרכז אירופה הייתה שונה מדמותם של יהודי מזרח אירופה שעלו ארצה לפני כן. בעוד האחרונים זיהו עצמם בראש ובראשונה כיהודים בני ארץ מסוימת (רוסיה, פולין) ראו עצמם יהודי מרכז אירופה כאזרחים שווים במדינות בהם התגוררו ושאפו להיטמע על אף דתם (וייס, 2000). עובדה זו השפיעה גם על ההתייחסות של העליות השונות להתיישבות בארץ. אם בני העליות הראשונות שעלו ארצה ברוח ציונית בכדי לבנות יישוב יהודי חדש, שיהיה שונה ובהכרח טוב יותר מהדגם אותו הכירו באירופה, יהודי מרכז אירופה הרגישו זיקה גדולה לתרבות ארץ מוצאם ולא נטו להחליפה בתרבות הארץ-ישראלית, שבעיניהם הייתה שילוב של תרבויות הלבנט ומזרח אירופה. העלייה החמישית נחשבת שונה גם מבחינת הרכבה הסוציו-אקונומי מאחר וכללה אחוז גבוה של אנשים מבוגרים בעלי משפחות כשרובם נמנה עם המעמד הבינוני, בעלי השכלה גבוהה ומקצועות חופשיים וכששליש מהם הגיעו כאשר הם בעלי הון. (אליאב, 1985 גלבר, 1990).

בעבודתי ארצה לבדוק כיצד השפיעה תרבות מרכז אירופה, אותה ייצגו חברי העלייה החמישית, בדפוסי החיים השונים שהביאו עמם, על עיצובן הראשוני של מערכות התרבות הישראליות. אבדוק לאלו מערכות בתרבות הישראלית ישנה זיקה מיוחדת לתרבות המרכז אירופית ומהם הגורמים אשר קידמו אותה. במיוחד ארצה לברר האם ההשפעות על מערכות התרבות הצליחו לחדור לחברה הישראלית, על אף או שמא בזכות, השוני הגדול בין העליות הראשונות לעלייה החמישית. ארצה להתמקד גם בסיבות אשר מנעו את השפעתה של תרבות מרכז אירופה במערכות השונות.

בכדי לעשות זאת אסתייע בתורת הרב מערכת (Polysystem Theory) של איתמר אבן זהר (Even-Zohar, 1990). הנחת היסוד היא כי התרבות האנושית פועלת כמכלול של מערכות דינמיות מאחר ובאופן תמידי ישנן השפעות והתערבות מצד מערכות ותרבויות זרות. מערכות תרבות אינן יוצרות מודלים ראשוניים יש מאין, אלא משתמשות ברפרטואר קיים של אלמנטים אפשריים. את מידת זיקתן של מערכות התרבות הישראליות למקבילות המרכז אירופאיות, אבדוק כאמור בעיקר לגבי שנותיה הראשונות של המדינה אז התעצבו היסודות של התרבות העברית בהנחה שבתקופה זו נוצר הבסיס הראשוני לרפרטואר שקיים במידות שונות עד היום ברבות מן מערכות התרבות הישראליות. .

פרק 1 : ההתנגדות ביישוב החדש לתרבות המרכז אירופית והמערכת הפוליטית הישראלית כמקרה מבחן.

בהשערתו הראשונה לגבי התערבות מניח אבן זוהר (Even-Zohar, 1990) כי מערכות או תרבויות אינן יכולות להתפתח ללא התערבות או השפעה חיצונית וסביר להניח כי בכל תרבות ישנם אלמנטים שאינם שייכים למערכת המקורית והם מועתקים ממערכת אחרת. יחד עם זאת, כפי שציינתי כבר במבוא, לא כל המגעים, גם אם מדובר במערכות צעירות ותלויות כמו המערכות הישראליות לפני הקמת המדינה, מולידים התערבות. בהשערתו הרביעית של אבן זוהר, הוא מסייג את האפשרות להתערבות על ידי מגעים, בכך שלא תהיה התנגדות במערכת המטרה להתערבות מצד מערכת או תרבות המוצא המסוימת. אך אבן זוהר מוסיף, כי גם כאשר ישנה התנגדות, לעיתים שבעוד מערכות מסוימות או רבדים מהן מתנגדות להתערבות, ייתכנו מערכות או רבדים ממערכות באותה התרבות שבהן המגעים יולידו התערבות.

בפרק זה אעסוק בסיבות ובמקורות להתנגדות שהיו קיימות ביישוב העברי לתרבות המרכז אירופית ובמיוחד לגרמנית, אשר השפיעו על מניעת התערבות של תרבות זו במערכות מסוימות של התרבות הישראלית. כמקרה מבחן אעסוק במערכת הפוליטית הישראלית, בכדי לבדוק כיצד השפיעה ההתנגדות ביישוב, על אי השפעתה. את המבוא לספרה "אתניות ואזרחות: יהודי גרמניה ויהודי פולין, 1933 – 1940", פותחת יפעת וייס: "עוד בשליש הראשון של המאה העשרים היו יהודי פולין ויהודי גרמניה ישויות שונות לחלוטין, ודגמים מרכזיים והפוכים של חיים יהודיים…הדגם היהודי-גרמני כאב טיפוס של יהדות מערב אירופה…והיהודי פולני כמייצג את התפיסה היהודית המזרח אירופית." (וייס, 2000, עמ' 9). וייס מסבירה את מקור ההבדלים בין שתי קהילות יהודיות אלו, בגורמים חברתיים פוליטיים ובעיקר ביחס של השלטונות המקומיים ליהודים. בעוד בגרמניה בתקופת ההשכלה, התקבלו היהודים כאזרחים שווי זכויות באופן חוקי והם החלו להשתלב בחברה ובתרבות הגרמנית, בפולין היהודים נחשבו אזרחים בעלי זכויות מעוטות והם חיו בסביבה מבודלת. כך קרה שיהדות מזרח אירופה הייתה חסרת מעמד חוקי, דבר המנע את ביסוסה התרבותי והכלכלי בארצות המקור, ואילו יהדות מרכז אירופה נחשבה חזקה מבחינה מדינית, חברתית וכלכלית, בזכות החוקים השוויוניים שאפשרו את התערותם. וייס מניחה כי ייתכן וזו הסיבה שנוצר ריחוק בין הקהילות במהלך השנים.

יואב גלבר (1990) מציע כי ניגודים והבדלים אלו, בין שתי הקהילות השונות הן אלו שהביאו לקשיי הקליטה של עולי מרכז אירופה בארץ מלכתחילה. ארצה להרחיב טענה זאת ואומר כי ייתכן והבדלים אלו והעמדות המסורתיות שנקטו כל קהילה כלפי השנייה עוד באירופה, הן אלו שהשפיעו לא רק על הקליטה הפיזית אלא גם על מידת הקליטה של התרבות המרכז אירופית ביישוב הארץ ישראלי בשנות השלושים. יש לזכור כי ותיקי היישוב היהודי באותן שנים היו בני העליות הראשונות, שמקורן במזרח אירופה. בני עליות אלו, הם שעצבו עד אז את דמותה של החברה הישראלית, גיבשו את המערכות החברתיות והתרבותיות והחזיקו בתפקידי המפתח החברתיים והפוליטיים. כותיקים בארץ הם אלו אשר קלטו את העולים ממרכז אירופה ובכך למעשה התהפכו היוצרות: אותם יהודי מזרח אירופה לשעבר, גילו פטרונות של אזרחים מבוססים יותר כלפי העולים החדשים חסרי המעמד (שטחל, 1995). המטענים של הקהילות השונות מאירופה הוסיפו לשאת תפקיד ראשי גם בארץ ישראל. עקב ההבדלים החברתיים והאידיאולוגיים, מידת ההתאמה בין העולים ממרכז אירופה לבין הותיקים בארץ, בעלי המסורת המזרח אירופית, הייתה מינימלית. מסיבה זו לא יכלו אנשי היישוב להזדהות עם העולים החדשים ובכך לגרום לפתיחות חברתית ותרבותית (גטר, 1979), אשר תוליד פתח לאפשרות להתערבות בעקבות המגעים החדשים עם תרבות מרכז אירופה. גם יהודי מרכז אירופה אשר חשו כי הם בעלי תרבות גבוהה יותר לא נטו בקלות לקלוט את דפוסי החיים בארץ שהזכירו להם את אלו של ה – "ostjuden", יהודי המזרח ולא תרבות עברית חדשה. הם סרבו בתוקף "להתבולל" בחברה העברית וקיוו לתרום לעיצוב החברה המתגבשת ממורשתם ותרבותם (שטחל, 1995).

עדות לכך ניתן למצוא בספר "Wir Sind die Letzten. Fragt uns Aus: Gesparche mit Emigranten der Dreissiger Jahre in Israel" (בתרגום עברי: אנו האחרונים. שאלו אותנו: שיחות עם עולים בשנות השלושים לישראל). בספר זה אשר יצא לאור בגרמנית בשנת 1995, החוקרות אן בטן ומרים דה-נור (Betten & Du-Nour, 1995), מביאות ראיונות שערכו עם עולי מרכז אירופה משנות השלושים, לגבי חייהם לפני העלייה לארץ ולאחריה. לאורך הספר, עם מספר רב של מרואיינים אשר חיים כבר שנים רבות בארץ, ניתן לראות כיצד התרבות המרכז אירופית והגרמנית בפרט, מהווה מרכיב חשוב באישיותם, עליו לא יכלו לוותר, במיוחד לנוכח התרבות העברית ששלטה בתקופה שעלו ארצה, שלדעתם הושפעה רבות מהתרבות המזרח אירופית הנחותה יותר. הנה כמה דוגמאות מרכזיות (התרגום בעברית של רעיה הרניק לא יצא לאור עדיין בעברית והוא מצוטט כאן באדיבות מכון ליאו-בק): "הסיבה שהורי לא רצו לעלות ארצה הייתה, כי אבי ידע שכאן לא יוכל לתת לילדיו חינוך הגון כמו באירופה…כאן האפשרות היחידה… חינוך של מזרח אירופה…" (עמ' 19). "התייחסו אלינו כזרים בעלי תכונות מוזרות, שאומנם הביאו תרבות לארץ אבל…לא התאימו לאווירה הרוסית-פולנית…ניסינו להיות כמו הצברים…לאחר לפגישות, להיות מוזנחים.." (עמ' 122). (עמ' 134). "…בדרך כלל שאומרים "עלייה" מתכוונים, שעלו ממשהו נמוך לגבוה יותר. אבל באופן תרבותי לגבי היהודים שבאו מגרמניה…הם ירדו מתרבות גבוהה לנמוכה יותר…זה היה מכאיב מאוד" (עמ' 134).

השערתו החמישית של איתמר אבן זוהר לגבי התערבות בין תרבויות (Even-Zohar, 1990), מציעה כי פעמים רבות תרבות המקור נבחרת על פי יוקרתה. אך למרות כי את יוקרתה של התרבות הגרמנית והמרכז אירופית העריכו גם ותיקי היישוב, שעלו זה מכבר מארצות מזרח אירופה (שטחל, 1995), הייתה קיימת התנגדות לאימוץ מודלים מתרבות זו למערכות התרבות והחברה הצעירות של היישוב. ותיקי היישוב לא הצליחו לקבל את המצב בו יהודים מגיעים ארצה ואינם מוכנים להשיל מהם את התרבות של ארץ מוצאם (מרים גטר, 1979). הם טענו כנגד עולי מרכז אירופה, כי הם חסרי אידיאלים חלוציים, שסגנון חייהם כצרכני מותרות ובעלי הון אינו הולם את מטרות היישוב ומעל לכל התקשו להבין מדוע אותם עולים אינם מאמצים את השפה העברית והתרבות היהודית. ניתן לומר כי המלחמה באירופה רק החריפה את המתחים החברתיים בין העולים המתבדלים בתרבותם האירופית לבין החברה היישובית בעלת אידיאל ההגשמה של תרבות חדשה בארץ ישראל. היתה תפיסה כי העולים מארצות מרכז אירופה מזלזלים בבניית הישוב החדש ואינם רואים עצמם חלק הומוגני ממנו, כפי שניתן לזהות בדברי דוד בן גוריון בנושא: "יש הרבה יהודים בארץ, שלאחר שגרמניה תיפטר מהיטלר, יחזרו לגרמניה אם אפשר יהיה לחזור" (גלבר, 1990 עמ' 227).

כמקרה מבחן, לאותן הסתייגויות שהיו קיימות בארץ לגבי העולים ממרכז אירופה ותרבותם, אעסוק במערכת הפוליטית ביישוב בארץ באותן השנים. המספרים מראים כי הייצוג של עולי מרכז אירופה בעמדות הכוח או באליטות הפוליטיות של היישוב לפני קום המדינה וגם לאחריה הוא מצומצם ביותר (שטחל, 1995). היסטוריונים אשר חקרו את תרומותיה והשפעותיה של העלייה החמישית, טוענים כי לא היה ניתן למצוא פוליטיקאים יוצאי מרכז אירופה במנגנונים הישראליים, מאחר ולא היה להם ניסיון של השתתפות פוליטית מאירופה ולכן הם לא חיפשו את דרכם לפוליטיקה המקומית. גדעון שטחל (1995) מציע כי המקור לכך הוא בחשדנות של המערכת הפוליטית הגרמנית, לגבי כניסתם של יהודים אליה, אשר למרות הכל, נחשבו זרים ולכן היהודים בגרמניה ובמרכז אירופה נזהרו מהשתתפות רבה מדי בפוליטיקה בכדי לא לעורר עליהם את זעם הרוב הנוצרי. מרים גטר(1979) מציעה כי בנוסף, "המרחק הנפשי" (עמ' 18) של העולים ממרכז אירופה מהמפלגות ביישוב בעלות האוריינטציה הבירוקרטית של מזרח אירופה היא זו שמנעה את כניסתם למערכת הפוליטית.

אך ניתן להסביר את חוסר ההשפעה של התרבות הפוליטית של מרכז אירופה, לא רק עקב חוסר מגעים של היהודים ממרכז אירופה עם מערכות הפוליטיקה בארצות מוצאם, אלא גם על ידי ההתנגדות בקרב הותיקים להשפעה של העולים על המערכת הפוליטית ביישוב. נראה כי בעלי הכוח ביישוב לא ששו לקבל לתוך המערכת את העולים שתרבותם ושפתם זרה להם, המתהדרים בהשכלה גבוהה יותר ובמצב כלכלי טוב יותר וגרוע מכך אינם מזדהים עם רעיונות התנועה ובעיקר עם מחנה העבודה, הגוף הפוליטי המרכזי. התנגדות נוספת, יצרה עמדתם של העולים ממרכז אירופה לשלטון המנדט הבריטי ולערבים בארץ (שטחל, 1995). העולים אשר הגיעו עם תרבות בה נהוג לכבד את השלטונות ואת מערכת החוק ולא למרוד בו, התנגדו לפעולות המאבק והמרי האלימים בבריטים ובנוסף הביעו עמדות פייסניות לגבי הסוגייה הערבית. שתי עמדות אלו לגבי נושאים קריטיים ביישוב היהודי, נחשבו מחוץ לקונצנזוס וייתכן והאליטה הפוליטית חששה כי שילובם של העולים במערכת הפוליטית יעורר חילוקי דעות בציבור, דבר שנמנעו ממנו לנוכח מטרתם לגיבוש החברה הצעירה והרצון בעצמאות. גם הראיונות שערכו בטן ודה-נור (Betten & Du-Nour, 1995) מעידים כי בציבור העולים דווקא היה הרצון להתארגנות פוליטית ואילו המערכת הקיימת התנגדה לכניסתם: "היתה התנגדות חזקה ביישוב נגד התארגנות לאומית בצורה פוליטית…הנטייה הייתה להתמזג ביישוב. היהודים הגרמנים הגיעו במספרים גדולים ועם המנהיגים הציונים שלהם… (אלו) לא התקבלו על ידי מנהיגי היישוב, פחות בגלל בעיות שפה אלא משום שהיה להם רקע שונה לגמרי… הם היו "פוסט – התבוללות", בעוד שיהודי מזרח אירופה היו כמובן "טרום-התבוללות". עכשיו החל מאבק של מנהיגי יהדות גרמניה למעמדם, גם הפוליטי ביישוב…" (עמ' 120). "בשנת 1942 נוסד בחיפה עיתון ושמו "אוריינט היקים ברובם, הרגישו כאן מדוכאים והעיתון הזה.. חיזק את חוט השדרה שלהם. באותו זמן התקיימו הבחירות לעיריית חיפה ובפעם הראשונה השתתפה מפלגת "עלייה חדשה" (ארגון פוליטי וחברתי של יהודי מרכז אירופה, ד.ש) ואז קרה משהו שאיש בארץ לא האמין: "עלייה חדשה" קיבלה אחוז עצום של קולות. היא הייתה המפלגה השלטת בעיריית חיפה" (עמ' 120). עדויות אלו מצביעות כי בכל זאת היה רצון בקרב עולי מרכז אירופה להשפיע על המערכת הפוליטית של היישוב, אך נראה כי הקנון של המערכת הפוליטית בארץ יצר מערך התנגדות אשר הקשה זאת עליהם וכך המודלים הפוליטיים של עולי מרכז אירופה נדחקו לשולי המערכת.

בנוסף יש לזכור, כי המערכת הפוליטית ביישוב הייתה מבוססת על ארגונים ומוסדות ציוניים שהחלו לפעול עוד במזרח אירופה ולכן מערכת זו הייתה פחות תלויה בגורמים חיצוניים בכדי להתפתח, והיה בכוח חבריה להתנגד להשפעות מתרבויות שונות.

לא כך היה הדבר בשאר המערכות של היישוב העברי. למעשה, החברה המתגבשת על מערכותיה הצעירות, הייתה תלויה במודלים זרים לחיקוי בכדי להתקיים ומשום כך כן ניתן לראות את השפעתה של התרבות המרכז אירופית במערכות ישראליות אחרות. בפרקים הבאים אעסוק בהרחבה במספר דוגמאות למערכות מרכזיות בחברה הישראלית אשר בניגוד למערכת הפוליטית המבוססת יותר, היו פתוחות יותר להשפעות מן התרבות המרכז אירופית.

פרק 2 : זיקתה של מערכת המשפט הישראלית למערכת המשפט הויימארית

מערכת המשפט הישראלית ידועה בשיטת המשפט האקלקטית שלה, אשר מושפעת מתרבויות משפט שונות החל ממסורת המשפט העברי ועד לשיטה האנגלו-אמריקנית. למעשה, עם קום המדינה לא נוצרה מערכת המשפט יש מאין. השלטונות הזרים אשר שלטו בארץ לפני הכרזת העצמאות ובעיקר המנדט הבריטי והשלטון העות'מאני, השאירו את חותמם על המערכת המשפטית (גלבר, 1995). עם זאת לאחר הכרזת העצמאות נטו ראשי היישוב, אשר הכירו בחשיבותה של המערכת המשפטית לעיצוב אופיה המוסרי של החברה, לכונן מנגנון משפט ישראלי ייחודי בכדי לשקף את ערכי המשטר הישראלי המתהווה.

ראייה זו, של ראשי היישוב, מיישמת את ההנחה השישית שהציב אבן זוהר (Even-Zohar, 1990), כי ייתכן ובשלב מסוים תתפתח התנגדות למודלים הנכפים ולבסוף כוחות במערכת יוציאו את האלמנטים מן הרפרטואר הנכפה ואלה יחשבו זמניים בלבד. נראה כי זהו המקרה גם לגבי מערכת המשפט הישראלית, שאומנם חוסר ניסיונה חייב השארת אלמנטים מסוימים מן הרפרטוארים הנכפים של השלטונות הזרים (בעיקר חוקים ומושגים ספציפיים), אך בו בזמן חתרה ליצירת מודלים ייחודים לתרבות העברית.

בפרק זה אנסה להאיר את ההשפעות של מערכת המשפט המרכז אירופית ובעיקר הויימארית על שיטת המשפט הישראלית, בעקבות העלייה הגדולה ממרכז אירופה בשנות השלושים. את השפעתם של העולים ממרכז אירופה, כשהם בעלי השכלה משפטית כחניכי מערכת החינוך המשפטית הגרמנית או אף כבעלי ניסיון משפטי בפועל בארצות המוצא, אבחן במיוחד על ידי מידת השתלבותם בתחום הציבורי של המערכת המשפטית הישראלית ומידת ההשפעה של תרבות המשפט הגרמנית אותם הביאו עמם, על תחום זה. נקודת המוצא שלי היא כי במערכת המשפטית באופן כללי, התחום הציבורי הוא זה אשר נמצא במרכז המערכת המשפטית וקובע את היחסים בינה לבין מערכות אחרות, את האופן שבו שהיא מצטיירת בעיני הציבור ואף בעיני רבדים שונים במערכת, אשר פועלים ביחס לסטנדרטים אותם מציב.

בכדי לבחון את השפעת המערכת הגרמנית על התחום הציבורי בישראל, יש לבחון ראשית את מידת המגעים ביניהם. במאמרם "גרמניותו הנסתרת של בית המשפט העליון בישראל", מציינים עלי זלצברגר ופניה עוז-זלצברגר (1999) כי ידוע שלפני עליית הנאצים לשלטון, מעל ל – 40% מעורכי הדין בערים הגדולות של גרמניה היו יהודים. כשאלו עלו ארצה בשנות השלושים העמידה בפניהם ממשלת המנדט הבריטי מכשולים בקבלת רשיון לעסוק במקצוע וסגרה בפניהם את הכניסה למשרדיה. עם זאת כאשר הוכרזה העצמאות בלטו ילידי מרכז אירופה בתפקידים המרכזיים שלקחו במערכת המשפט המתגבשת. משקלם הורגש במיוחד במגזר הציבורי בתפקידי שיפוט, תביעה, ייעוץ והוראה ופחות במיגזר הפרטי שבו היו רוב המשרדים הגדולים שייכים לעורכי דין מארצות אחרות (גלבר, 1990). למעשה שר המשפטים הראשון של מדינת ישראל, פנחס רוזן, אשר עיצב באופן מהותי את אופייה של המערכת בשלביה הראשונים, הנו בוגר אוניברסיטת ברלין. רוזן אשר פעל למען כינונה של מערכת משפטית בלתי תלויה בהנהגת המדינה ובמוסדותיה, מינה לתפקידים בכירים את חניכי האסכולה המשפטית הגרמנית. בין המינויים החשובים: הנשיא הראשון של בית המשפט העליון, משה זמורה בעל תואר דוקטור במשפטים מאוניברסיטת ברלין; פרקליט המדינה הראשון, חיים כהן בוגר אוניברסיטאות מינכן ופרנקפורט; ראש מחלקת החקיקה, אורי ידין, חניך אוניברסיטת ברלין. סביר להניח כי לאותם אישים, כמכונני המערכת המשפטית הייתה השפעה מכרעת על עיצוב דמותה הראשונית ובכך גם נוצרו מגעים אינטנסיביים בין המערכת המשפטית הישראלית לבין הגרמנית. אכן, בניגוד למערכות ישראליות רבות אשר הושפעו במידה רבה מהתרבות המזרח אירופית, כמעט ולא ניתן למצוא השפעה של תרבות זו במערכת המשפטית, וייתכן כי הסיבה היא כי התרבות המשפטית של מזרח אירופה לא הייתה כה מפותחת כמו זה של שכנתה הויימארית.

על אף שבין אנשי העלייה החמישית היו משפטנים בעלי ניסיון מקצועי רב אשר תרמו תרומה גדולה למערכת המשפטית בארץ מוצאם, כמו לדוגמא השופט פרופ' אלפרד פריימן, רוב ילידי מרכז אירופה אשר תפסו תפקידים מרכזיים במערכת המשפטית הישראלית עם כינונה, הגיעו כאשר הם בעלי השכלה משפטית, אך בעלי ניסיון מקצועי מועט, כך שהם מושפעים ביותר מהלימודים בפקולטות למשפט (שטחל, 1995). בתקופה שבה למדו רוב האישים, נחשבו הפקולטות למשפטים ברפובליקת וייאמר לשמרניות במיוחד. לפי זלצברגר ועוז-זלצברגר (1999) זו הייתה התקופה בה הפורמליזם המשפטי הגרמני היה בשיאו, דהיינו התפיסה המשפטית הרווחת הייתה כי תפקידם של בתי המשפט הנו ליישם את החוק במלואו כשאין מקום לגמישות או פרשניות שונות. כפונקציה לכך באוניברסיטאות למדו לפי אסכולת "מדע המשפט", לפיו המשפט הנו מדע מדויק שכל נתוניו ידועים בכל רגע, ושיישומו הנו תהליך טכני. ואכן, ניתן לזהות במערכת המשפט הישראלית ובעיקר בתחום השיפוטי שבה, את הזיקה לשיטת המשפט הויימארית. מערכת המשפט הישראלית, בעיקר בשנותיה הראשונות נחשבה כבעלת אופי פורמליסטי מובהק, בו לממד הערכי ישנה חשיבות משנית לעומת הפרוצדורות הקבועות בכתב. למעשה גם כיום ראשי המערכת המשפטית דואגים להזכיר כי הם מחויבים לאתיקה מקצועית בלבד וכי אין בה מקום לערכים אידיאולוגיים פרטיים. ייתכן כי לרבים בציבור הישראלי, השאיפה להבדיל בין מקצועיות לאידיאולוגיה נראית מובנת מאליה אך חשוב לזכור כי זו היא מורשת משפטית אירופית (זלצברגר, עוז-זלצברגר, 1999). אך עם הפורמליזם, ידועה גם המחויבות הלאומית שיש למערכת המשפטית הישראלית לחשיבות בניית בית לעם היהודי ובקידום מטרות לאומיות. מובן שלא ניתן לומר כי למאפיינים אלו של מערכת המשפט ישנה זיקה למערכת המשפט הויימארית באופן בלעדי, וייתכן כי הם שייכים גם לרפרטוארים ממערכות משפט אחרות, אך הסתירות בין השיטה הפורמליסטית לבין הדגשת חשיבות הלאומיות אפיינה במיוחד את מערכת המשפט של הרפובליקה הויימארית. לכן ניתן להניח כי לאותם חניכי אסכולת המשפט הויימארית אשר עלו ארצה וגיבשו את המערכת המשפטית, סתירות אלו נראו כחלק קוהרנטי מן המערכת המשפטית המחויבת הן לשלטון החוק והן לחיזוק הלאום וכך ערכים אלו נשתמרו גם במערכת המשפט הישראלית.

גם ברמת החקיקה הייתה השפעה רבה של המשפטנים מגרמניה. ממחקר של יורם שחר (זלצברגר, עוז-זלצברגר, 1999) עולה כי ראש מחלקת החקיקה, ידין, בתמיכתו של שר המשפטים, רוזן, ניסו להרחיק את השיטה המשפטית המתגבשת מהמשפט האנגלי. יחד עם זאת שניהם הכירו בהתנגדות הקשה בארץ לייבוא מערכת כללים מגרמניה הן עקב הרגישות שהייתה קיימת בחברה הצעירה בעקבות מלחמת העולם שרק הסתיימה לא מכבר, והן מאחר והשפה הגרמנית לא הייתה נגישה לרוב האוכלוסייה. לכן על אף כי חוקים ישראלים רבים נחקקו בהשראת מערכת המשפט הגרמנית, בעיקר בתחום החקיקה האזרחית בנושאי דיני ראיות, עקרון תום והלב וכדומה, העדיפו רוזן, ידין וראשי המשפט האחרים לכנות את השיטה המתגבשת "השיטה הקונטיננטלית" ולא להתייחס למוצאה הגרמני. ייתכן כי ההתנגדות והרגישות בחברה לייבוא ערכים גרמנים, הן הסיבות למיעוט ההפניות הישירות לערכי המשפט הגרמניים בפסקי הדין ובמאמרים האקדמיים של המשפטנים יוצאי מרכז אירופה. מעניין לציין כי גם כאשר יש התייחסות למשפט הגרמני היא נעשת זאת כהערת אגב, בקיצור רב ופעמים רבות אף לאחר התנצלות.

על אף הקשיים וההתנגדות הרבה בקרב הציבור להתערבות של מערכות חברתיות ותרבותיות גרמניות בשפתן, בגיבוש המערכות הישראליות, נראה כי לא ניתן להטיל ספק כי למערכת המשפט הגרמנית הייתה השפעה על הישראלית. במחקרו, על עולי מרכז אירופה, טוען גלבר (1990), כי המשפטנים שעלו מגרמניה לא הצליחו להחדיר את מורשתם המשפטית הגרמנית למערכת המשפטית הישראלית שהתבססה על המשפט היהודי, האנגלי והעות'מאני, על אף עמדות המפתח שלקחו וכי היה עליהם להסתגל לעקרונות שהיו נהוגים בארץ. מחקרם החלוצי והמאוחר יותר של זלצברגר ועוז-זלצברגר (1999), מעיד כי ייתכן ויש צורך לחקור מתחת לפני השטח בכדי לגלות את מידת ההשפעה האמיתית. בהחלט ברור כי אותם מייסדי מערכת המשפט הישראלי היוו סוכנים ישירים למערכת המשפט הויימארית ותרמו לאימוץ מודלים גרמניים רבים לעקרונות הישראלים המתהווים. כך שאפשר כי טענתו של גלבר אינה מדויקת והיא מסתמכת על הניסיונות, מצד המערכת עצמה, להסוות את מידת ההשפעה. על אף השימוש הרב שעשו המשפטנים יוצאי גרמניה במסורת המשפט היהודי והאנגלי (שטחל, 1995), סביר להניח כי כאשר היו נתקלים בחלל ריק מבחינת המערכת הישראלית הצעירה הם היו פונים למקורותיהם הגרמניים אם בגלוי ואם בנסתר. משום כך אין ספק כי לנוכחות הרבה של חניכי המערכת המשפטית הגרמנית, במרכז המערכת המשפטית הציבורית הישראלית בשנותיה הראשונות, הייתה תרומה רבה, כנראה אף מעל הנחקר, לאימוץ של אלמנטים מן הרפרטואר הגרמני ולביסוסם כחלק ממערכת המשפט והחוק בישראל.

פרק 3: השפעת העולים ממרכז אירופה על המערכת הרפואית בארץ

יואב גלבר (1990) טוען כי לגבי המערכת הרפואית בארץ השפעתה של העלייה ממרכז אירופה הורגשה יותר מבכל תחום אחר. בכדי להבין את גודל ההשפעה, יש להכיר מספר נתונים לגבי המערכת הרפואית ביישוב לפני העלייה החמישית. ראשית, מספר הרופאים היהודים ובכלל בארץ היה מזערי למדי, כך שערב העלייה החמישית היחס בין רופא לחולים היה 1:380. בנוסף יש לזכור כי עד שנות השלושים לא הייתה קיימת פקולטה לרפואה בארץ, כך שאת השכלתם רכשו כל הרופאים במערכות רפואיות זרות ובעיקר במערכת המזרח אירופית משם הגיעו רוב העולים, עד עלייתם הגדולה של יוצאי מרכז אירופה. לכן, מלבד הכמות הרבה של הרופאים שעלו בשנות השלושים ממרכז אירופה, אשר הורידה את היחס בין מספר החולים לרופא, עיקר התרומה הייתה ייבוא של מודלים רפואיים מודרניים מן המערכות הרפואיות המתקדמות של ארצות מרכז אירופה, למערכת הקיימת, שהתבססה עד אז על מודלים מן הרפואה המזרח אירופית, הנכשלת באופן יחסי (שטחל, 1995).

בניגוד למערכת המשפטית, בה לא נערך מחקר מעמיק לגבי תרומתה של העלייה ממרכז אירופה על עיצובה, כנראה עקב הרגישות להשפעות גרמניות בתחום ספציפי זה, ההשפעה הגרמנית המתקדמת על המערכת הרפואית בארץ, אשר שיפרה את רמת החיים הייתה מבורכת ולכן תועדה ונחקרה. רוב האזכורים לגבי ההשפעה על מערכת זו מתבססים על מחקר מקיף שכתב אהרון נידרלנד מהאוניברסיטה העברית, בשם "השפעת הרופאים-העולים מגרמניה על התפתחות הרפואה בארץ ישראל 1933 – 1948" (נידרלנד, 1983). המחקר מאיר את השינויים הרבים אשר התרחשו במערכת הרפואית הישראלית המתפתחת, בעקבות העלייה בשנות השלושים והוא מבוסס על ראיונות ושאלונים שנכתבו במיוחד לחקר נושא זה והופנו לראשי המערכת הרפואית ורופאים שפעלו בשנותיה הראשונות של המדינה ועל תיעודים היסטוריים.

עד עלייתם של הרופאים ממרכז אירופה (על אף שמחקרו של נידרלנד עוסק ברופאים הגרמנים ניתן ליישם את תובנותיו גם לגבי ארצות מרכז אירופה האחרות כמו אוסטריה וצ'כיה, מאחר והמערכות הרפואיות בהן היו מפותחות במידה דומה), הייתה המערכת הרפואית ביישוב מצומצמת והתבססה בעיקרה על שני ארגונים: הסתדרות הנשים הציוניות "הדסה" וקופות החולים של הסתדרות העובדים. שני ארגונים אלו היו מבוססים על עקרונות סוציאליסטים קולקטיביסטים והם הונהגו בשיטה בירוקרטית בה הרופאים עובדים תחת מרותה של הנהלה פקידותית ולא רפואית, אשר איישה את הרופאים במרפאות ובבתי החולים השונים לפי הצורך, כאשר על הרופאים נאסר לקבל חולים באופן פרטי במקביל. האידיאל שעמד אז במרכז המערכת הרפואית הוא שוויון ברמת השירות, כך שהחולים לא יכלו לבחור את הרופא אלא פקיד הסניף היה מפנה אותם לפי חלוקת עבודה מסוימת. שיטת רפואה זו והאידיאולוגיה היו שונות לגמרי מדרך העבודה שהייתה נהוגה בארצות מרכז אירופה ושבה דגלו הרופאים שהגיעו לארץ. בגרמניה היה קיים חוק ביטוח הבריאות אשר לפיו פעלו קופות החולים כסוכנים המכסים הוצאות טיפול, תרופות ואשפוז, הניתנים על ידי כל גורם רפואי החתום עמן על הסכם. שיטת העבודה נקראה "הבחירה החופשית של הרופא", בה כל חולה יכול לפנות ישירות לטיפול אצל כל מרפאה, מעבדה ובית חולים.

בדוגמא זו של מערכת הקולטת מודלים ממערכת מתרבות זרה, ניתן לזהות כי שילוב של שתיים מהשערותיו של אבן זוהר הביאו לתרומתם המיוחדת של הרופאים העולים מארצות מרכז אירופה (Even – Zohar, 1990). לגבי המערכת הרפואית המתעצבת, התקיימה השערה השביעית מאחר ורפרטואר המערכת הישראלית היה חסר והמגעים עם הרופאים בעלי ההשכלה המודרנית הובילו לייבוא וייצור מקומי אשר היו חיוניים ביותר. מתקיימת גם השערתו החמישית של אבן זוהר, כי מאחר והמערכת הרפואית הייתה תלויה עוד יותר משאר המערכות הצעירות בארץ בייבוא מודלים זרים, וזאת מאחר ולא הייתה מערכת רפואית מבוססת, עדיפה הייתה קליטת מודלים ממערכת יוקרתית, כפי שנחשבה המערכת הרפואית הגרמנית בכל העולם. בזכות ההכרה ביוקרתה המקצועית וחשיבותה לחיי אדם בארץ, לא הסתמנה ביישוב התנגדות חריפה להתערבות ספציפית זו, כפי שהייתה קיימת לגבי התערבות גרמנית למערכות ישראליות אחרות. אנקדוטה מעניינת שניתן להסיק ממחקרו של נידרלנד לגבי התערבות של מערכות מתרבויות שונות, היא כי בעוד ההשפעה של הרופאים מגרמניה על המערכת הישראלית הייתה גדולה, הרופאים היהודים שהיגרו מגרמניה לארצות הברית השתלבו במערכת האמריקנית המתקדמת ואימצו את השיטות הנהוגות שם. עובדה זו מחזקת את ההשערה כי ההתערבות במערכת הרפואה הישראלית, נעשתה החסכים הרבים שהיו למערכת הישראלית לעומת המרכז אירופית המתקדמת יותר. וזאת לעומת המערכת האמריקנית המבוססת, שלא ראתה במערכת הגרמנית כיוקרתית ומקצועית ממנה.

נידרלנד מסווג את העלייה מארצות מרכז אירופה כ"הגירה שמרנית נכפית", מאחר והתרחשה רק בעקבות הרעה בתנאים בארץ המוצא ולא מתוך אידיאולוגיה. הגירה זו מתאפיינת בניסיונם של החברים בה לשמור על מנהגם ודפוסי החיים הישנים, ולכן ניתן להניח כי לסוג הגירה זה ישנו פוטנציאל רב יותר להשפעה על מערכת המטרה. אכן, תוך זמן קצר עם קליטתם של עשרות הרופאים שהגיעו ארצה, לארגוני ההסתדרות והדסה, עד כי בשנת 1939 כמעט 75% מהרופאים של קופת חולים כללית היו יוצאי גרמניה ואוסטריה, נכרה ההשפעה של העקרונות המקצועיים והידע הרב של הרופאים שהגיעו ברובם כשהם בעלי ניסיון של כמה שנים לכל הפחות בתחומם.

אין ספק כי הרופאים העולים ממרכז אירופה הצליחו לפתח את המערכת הרפואית מבחינה קלינית, מחקרית ומקצועית. אך עם זאת, כפי שציינתי בתחילת הפרק, הם לא הצליחו באותה המידה לייבא ארצה את המודל של הרופא העצמאי שאינו תלוי בארגון בירוקרטי שמתנה את העסקתו במספר חולים מסוים ליום עבודה, הכולל מספר שעות עבודה מוגדרות. בנוסף, אסרה ההסתדרות על רופאיה לעסוק בפרקטיקה פרטית מעבר לשעות העבודה. רבים מאותם רופאים לא הצליחו להתרגל לשיטה הסגורה אותה הנהיגה קופת חולים כללית, אשר שלטה במרכז המערכת הרפואית עוד שנים רבות לאחר הכרזת העצמאות, אך לא היה בכוחם לעמוד מול פקידי הבירוקרטיה בהסתדרות הסוציאליסטית ולהנהיג את שיטת הבחירה החופשית גם במערכת בארץ. את מודל ארגוני זה, לא הסכימו ראשי המערכת הרפואית לאמץ מאחר והיא לא התאימה לאידיאולוגיה הסוציאליסטית ולכן רבים מאותם רופאים שהורגלו לראות בתפקיד הרופא כבעל מקצוע חופשי, עזבו את ההסתדרות עם הקמת המדינה, לטובת בתי החולים הממשלתיים, שאינם בחסותה הבלעדית של קופת חולים כללית.

חוסר ההזדהות עם השיטה בה נהג מרכזה של המערכת הרפואית בארץ, הובילה קבוצה של רופאים יוצאי מרכז אירופה, אשר דגלו בשיטה הליברלית להקים קופת חולים חלופית לקופת חולים כללית. קופת חולים "מכבי", אשר הוקמה בתחילת שנות הארבעים על ידי אותה קבוצה, העתיקה את מודל קופות החולים המרכז אירופיות. למעשה, "מכבי" תיווכה בין החברים המבוטחים אצלה לבין רופאים פרטיים העובדים למענה, בדיוק כמו הדגמים הגרמניים והאוסטרים. בכך טענו ראשיה, כי הם מחזירים לרופא את חופש הפעולה וכבודו אשר נשללו ממנו בקופת חולים כללית, שם מעמדם היה פחות מזה של הפקידים ואילו החולה יכול גם הוא לבחור ללא התערבות היכן ומתי הוא מעדיף להיבדק. במשך שנים קופת חולים "מכבי" ומרפאות ובתי אשפוז פרטיים כדוגמתה מוקמו בשולי המערכת הרפואית הישראלית, בעיקר בשל העוינות האידיאולוגית מצד מרכז המערכת וקופת חולים כללית, אשר הערימו קשיים על התפתחותם. כיום, בעקבות נפילת כוחן של המפלגות והאידיאולוגיה אותן הן מייצגות, המצב השתנה וחלה ליברליזציה גם במרכזה של המערכת הרפואית בארץ, כפי שייחלו כבר לפני שבעים שנה הרופאים ממרכז אירופה.

מערכת הרפואה בארץ אשר אימצה מודלים רבים מן מערכות הרפואה המתקדמות ביותר באירופה, בזכות העלייה של בכירים ממומחיה, נחשבת אחת מן המערכות המבוססות כיום בחברה הישראלית. בזכות עלייה התרגל הציבור הישראלי לפנות לרופא מומחה, דבר שקיים רק בארצות המפותחות ביותר, לעומת בארצות שונות בהן רוב החולים פונים לרופא כללי המטפל בהכל ללא התמחות (שטחל, 1995).

כך שבסופו של דבר על אף החיכוכים האידיאולוגיים לגבי שיטות העבודה הליברליות מול הסוציאליסטיות, הצליחו הרופאים ממרכז אירופה להקים עבור מערכת הרפואה הישראלית בסיס איתן כמעט מאפס ולהביא אותה לעמוד בשורה הראשונה עם מיטב המערכות בעולם. זאת בזכות הרפרטואר העשיר והמתקדם שהביאו מארצות המקור ודאגו להעתיק באופן הטוב ביותר, על אף המגבלות, למערכת הישראלית.

פרק 4: ההשפעה של העולים מגרמניה על הארכיטקטורה ודפוסי היישוב העירוניים בישראל

אחת התרומות המרכזיות של התרבות המרכז אירופית והגרמנית, היא אימוץ סגנונות הבנייה האירופאים. בשנים הראשונות של היישוב, כמו גם מערכות צעירות אחרות בחברה הישראלית, אופיין סגנון הבנייה מהשפעות שונות, החל מהסגנון המזרח תיכוני והמוסלמי בעקבות ההשפעה של התושבים הערבים והשלטון העות'מאני בארץ ועד הסגנון של העיירות המזרח אירופיות, שהביאו עמם העולים מארצות אלו. הרצון לבנות יישובים ישראליים בעלי קווים ייחודיים התואמים הן את רוח היישוב העברי המתחדש והן את הסביבה הגיאוגרפית והאקלימית של ארץ ישראל, דרשה ייבוא מומחים מיוחדים לעניין זה (שטחל, 1995).

עם עליית היטלר לשלטון, עלו ארצה בעלי מקצוע רבים בתחום הבנייה והם החלו להשתלב באופן טבעי בפיתוח היישוב. בעקבות עלייה גדולה זו אשר מנתה כ – 250,000 איש והעליות הקודמות לה ובעיקר הרביעית אשר סימנה את תחילתו של עידן העיור בארץ, לעומת ההתיישבות חקלאית עד כה, הייתה דרישה רבה לאותם בעלי מקצוע בכדי להקצות מקום לכל העולים הרבים ובעזרתם החלה בנייה אינטנסיבית של בנייני מגורים. ההשתלבות המיידית והמוצלחת של העולים בבנייה, הייתה קשורה בעובדה כי בניגוד לתחומים אחרים, ידיעת השפה העברית לא היוותה מגבלה עבור האדריכלים, ומשום כך הצליחו להפיק תועלת ממקצועם באופן רב יותר מאקדמאים אחרים, שהיו מחויבים ללמידת השפה עם הגיעם ארצה. אותם אדריכלים הביאו עמם מגרמניה את הרצון ליצור סגנון בנייה אסתטי ואחיד, אשר אינו מושפע מעירוב סגנונות ללא כל סדר, כפי שהיה קיים עד אז בארץ, דבר המנוגד לעקרונות האסתטיקה האדריכלית המודרנית. לכן כאשר הגיעו ארצה החלו לבנות לפי האסכולות האירופיות אך בהתאם לתנאים הדמוגרפיים והכלכליים ששרו בארץ, בכדי ליצור סגנון ארץ- ישראלי אחיד (גלבר, 1990).

אחד מסגנוני הבנייה הבולטים ביותר, שהביאו ארצה האדריכלים ממרכז אירופה, הוא סגנון הבאוהאוז (Bauhaus), שנחשב בגרמניה כאסכולה המודרנית ביותר בשנות העשרים. סגנון בנייה זה מקורו במוסד לאדריכלות אשר נקרא באוהאוז בעיר דסאו שבגרמניה, ששילב טכניקות אומנותיות בבניה. הסגנון מאופיין בקווים מאונכים ומאוזנים פשוטים, שטחים נקיים, בנייה מודולרית ויישום פונקציונאלי. רבים מחניכי מוסד זה הגיעו ארצה ועמם עקרונות בנייה אלו והם החלו לבנות בשלושת הערים הגדולות בניינים ציבוריים ובתים פרטיים לפי המודל הגרמני (גלבר, 1990). בין המודלים לבנייה בארץ באותן שנים, שנבנו בעקבות אימוץ האסכולה הגרמנית, הוא מודל בית הדירות הבנוי על עמודים, שפותח על ידי האדריכל הגרמני יהודי ראטנר. מודל זה, במהרה הועתק ונהפך דומיננטי בתל אביב ובגוש דן בזכות כך שתרם לשיפור תמונת הרחוב, על ידי הגדלת שטח הגינה החיצונית והרחקת הכניסה לבניין מן הרחוב. צורה נוספת שיוצרה בארץ בעקבות המגעים עם האסכולה הגרמנית, היא בניית מרפסות רחבות ומעליהן גגונים, בהן ניתן לשבת בקיץ ולהתאוורר מהרוח אחר הצהריים ובחורף הגגון מעניק הגנה מפני הגשם. מודל נוסף שיובא ממרכז אירופה ובעיקר מגרמניה והולנד, הוא בנייתן של שכונות מאורגנות. סגנונות אלו ניסו לענות גם על ההיבטים החברתיים של שכונות המגורים וליצור סביב המגורים תשתית קהילתית המתאימה לאופי החברה והאידיאולוגיה ביישוב (לוין, 1980 שטחל, 1995).

השפעותיה של האסכולה הגרמנית ניכרו גם על המשך תרבות הבנייה בארץ, בזכות הפקולטה לאדריכלות שנפתחה בטכניון בשנת 1925, אשר ראשיה הפקולטה והמוריםשלמדו בה בשנים הראשונות, היו כולם אדריכלים ותיקים יוצאי גרמניה והדבר התבטא בסגנון ההוראה שהיה מבוסס על הלימודים בפקולטות לאדריכלות הגרמניות (שחטל, 1995). משום כך ניתן להניח כי גם הבסיס של בוגריה הראשונים של הפקולטה לאדריכלות הראשונה בארץ, הושפע ברובו מן הרפרטואר של עקרונות האדריכלות הגרמניים של שנות העשרים והשלושים.

העלייה הגדולה בשנות השלושים השפיעה לא רק על סגנונות הבנייה אלא גם על התרבות העירונית באופן כללי. עלייה זו בססה את ההתיישבות של המעמד הבינוני בארץ על בסיס החיים העירוניים כפי שהכירו בערים האירופיות. הם הביאו עמם לא רק את הפונקציונליות של תרבות הבנייה אלא גם את הפונקציה האסתטית. עם עלייתם ביקשו העולים ממרכז אירופה ליצור, כפי שהדבר היה מקובל בערים האירופיות, מרחבים של גנים ציבוריים לרווחתם של תושבי הערים ולשיפור החזית העירונית. נראה כי אלמנט זה לא הצליח להקלט בתרבות הישראלית, מאחר והציבור הישראלי המשיך להעדיף גינות פרטיות גדולות יותר על פני גנים גדולים במרכזי הערים. גם תרבות הישיבה בבתי הקפה, כפי שאנו מכירים כיום, בו בכל רחוב מרכזי נמצאת שורה של בתי קפה, הינה העתק אירופאי. בילוי זה אשר היה מקובל וזמין בארצות מרכז אירופה עוד מהמאה ה – 19, לא היה נפוץ בתרבות המזרח אירופית ולכן גם נחסר מהתרבות של היישוב עד אז. ייתכן כי הסיבה לכך היא גם כלכלית, מאחר והעלייה החמישית הייתה האמידה ביותר מבין העליות ולכן יכלה להרשות לעצמה להמשיך במסורת בורגנית זו. המודל האירופי הועתק לתרבות העירונית הישראלית המתגבשת והפך להיות חלק מהיום יום של בני העיר הישראליים (גטר,1979, גלבר, 1990).

לסיכום, ביוני 2003 הכריזו חברי אונסק"ו, הארגון העולמי לחינוך מדע ותרבות, כי הם שוקלים להכיר בתל אביב כעיר מורשת עולמית של אדריכלות הבאוהאוז, בזכות מתחמי המגורים בסגנון אדריכלי זה, אשר נחשבים בכל העולם כיצירות אומנות. בכך תקבל ישראל הכרה עולמית למורשת האדריכלית שיש בה, וזאת בזכותם של הארכיטקטים שעלו ארצה ממרכז אירופה. אך התרומה הרבה שתרמו האדריכלים ליישובים הישראליים, מהווה רק חלק מן ההשפעה הגדולה של העלייה ממרכז אירופה על דפוסי החיים העירוניים בישראל. עלייה זו הביאה עמה דגמים להתיישבות עירונית, אשר היו חסרים ביישוב בארץ מאחר ורוב חברי העליות הקודמות העדיפו מתוך אידיאולוגיה לפתח את היישוב החקלאי ולא העירוני. גם כיום ניתן לזהות את מורשת התרבות המרכז אירופית ובעיקר בערים הגדולות. בחיפה על שורת בתי הקפה במרכז הכרמל, בשכונת רחביה בירושלים והגנים הציבוריים הרבים המקשטים אותה וכאמור, השדרות בסגנון הבאוהאוז בתל אביב "הלבנה"

סיכום

בעבודה זו ניסיתי לעמוד על התרומה של התרבות המרכז אירופית למערכות הישראליות המתפתחות לפני קום המדינה, בזכות המגעים עם העולים ממדינות אלו בשנות השלושים של המאה שעברה. בחרתי להתמקד בארבע מערכות חברתיות-תרבותיות מסוימות, בכדי להראות את קשת ההתערבות התרבותית. מחד המערכת הפוליטית, בה מידת ההשפעה של הרפרטואר המרכז אירופי היה מועט ביותר ומאידך מערכת הרפואה או דפוסי היישוב העירוניים אשר לגביהן המגעים הולידו ייצור מקומי של העתקים אירופיים בהצלחה רבה. מובן כי המערכות בהן עסקתי הן רק דוגמאות מייצגות לכלל המערכות הישראליות, אשר באו במגע עם התרבות המרכז אירופית. אומנם המערכת הפוליטית הישראלית לא אימצה אלמנטים מן המערכת המרכז אירופית, וכך גם מערכת הספרות, אך מאידך למערכות המוזיקה והאומנות המרכז אירופאיות הייתה השפעה לא מבוטלת על המקבילות הישראליות בזכות המגעים האינטנסיביים.

בהחלט ניתן לומר, בהסתמך על ראיונות ומחקרים, כי העולים ממרכז אירופה אשר הגיעו ליישוב המתפתח שברובו הושפע מאלמנטים מן הרפרטואר המזרח אירופי, היו נחושים להשפיע על המערכות הישראליות המתגבשות והשקיעו מאמצים רבים בשילוב הרפרטואר אותו הביאו ממולדתם לחברה הישראלית. על אף הסיבות הקשות אשר הביאום ארצה, מידת המרכזיות של ארץ מוצאם נשארה גבוהה בחייהם ומשום כך הם לא נטו להחליף את ההרגלים אותם הכירו בחדשים, ואף ניסו להביא אותם למרכז המערכות הישראליות. מסיבה זו היה ניתן להניח כי מידת ההשפעה שלהם על גיבוש היישוב תהיה גבוהה וייתכן אף גורפת לגבי כל המערכות. אך באותן השנים על אף כי למערכות רבות היו חוסרים אשר דרשו אימוץ של מודלים זרים הייתה רתיעה מן התרבות והשפה הגרמנית ולכן ההשפעה הייתה תלויה ברמת ההתנגדות בכל מערכת. להתנגדות היו סיבות רבות, החל בחשדנות ההדדית בין יוצאי מזרח למרכז אירופה, דרך האידיאולוגיות השונות לגבי אופיו של היישוב הציוני ועד הקישור שנעשה בישוב בין השפה והתרבות הגרמנית לשלטון הנאצי בגרמניה. מסיבות אלה על אף היוקרתיות של התרבות הגרמנית, ההשפעה של תרבות זו על עיצוב החברה והתרבות הישראלית לא היו שוות באותה המידה בכל מערכת.

בסקירה כללית על תרומת העלייה ממרכז אירופה, להתפתחות היישוב, נראה כי ייחודה היה ביצירת צרכים חדשים שלא היו קיימים לפני כן בחברה הצעירה. עלייה זו אשר נבדלה מן העליות הקודמות ומאופי היישוב, במאפיינים הסוציו-אקונומיים, הביאה עמה צרכים הייחודים למעמד הבינוני כפי שהיה קיים במרכז אירופה. בעוד מודרניזציה בתחומי הרפואה וההשכלה הגבוהה לדוגמא, היו צורך חיוני אשר היה קיים ביישוב עוד לפני העלייה לכן תהליך ההתערבות היה כה מוצלח, הצורך בבניית בתים באופן אסתטי חיצונית ופנימית, הקמת מוסדות תרבות, ישיבה בגנים ציבוריים ובילוי בבתי קפה, היו צרכים ייחודים אשר הביאו עמם העולים ממרכז אירופה. בעבודה זו רציתי להאיר את תרומתה של העלייה דוברת גרמנית על מערכות החברה והתרבות הישראליות מעבר לערכי היסוד המזוהים עם עלייה זו כמו אמינות, דיוק, נימוסים והחשיבות בהשכלה ובתרבות גבוהה. בבחינה כללית זו שערכתי לבדיקת מידת ההשפעה של התרבות המרכז אירופית לבניית המערכות הישראליות ניסיתי להדגים כיצד ערכים אלו הם רק קצה קצהו של החותם אותו הטביעה העלייה החמישית. למעשה, כפי שניתן להסיק מן הפרקים הקודמים, העלייה ממרכז אירופה האיצה את ההתפתחות של החברה והתרבות ביישוב ותרמה לאופייה המודרני, המערבי והליברלי של מדינת ישראל. בנוסף, מצאתי כי בניגוד לתרבויות אחרות, מספר המחקרים אשר בדקו את מידת ההשפעה של עולי מרכז אירופה על מערכות ספציפיות בחברה הישראלית, הוא נמוך בהרבה וכנראה הסיבה לכך טמונה ברגישות הקיימת בחברה הישראלית להזדהות עם האומה והתרבות הגרמנית בעקבות השואה. עם זאת, בהחלט יש מקום לחוקרי תרבות ישראליים בעתיד, לרדת לבסיסו של רפרטואר התרבות הישראלי בנושאים שונים, באופן אובייקטיבי וללא מטען רגשי היסטורי, בכדי לחקור את גודל התרומה של יהדות זו לחברה ותרבות הישראלית.

ביבליוגרפיה

אבן זהר, א. (1980). הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בארץ ישראל, 1882-1948. קתדרה, 16 (יולי), 165-189.
אליאב, מ. (1985). תרומתם של יהודי גרמניה לבניין היישוב: חמישים שנה לעלייה החמישית. כיוונים, 27, 115-124.
אראל, ש. (1989). "היקים": 50 שנות עליה. ירושלים: ר. מס.
גטר, מ. (1979). העלייה מגרמניה בשנים 1933-1939: קליטה חברתית-כלכלית מול קליטה חברתית-תרבותית. קתדרה, 12 (יולי), 125-147.
גלבר, י. (1990). מולדת חדשה: עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם, 1933-1948. ירושלים: יד יצחק בן-צבי.
וייס, י. (2000). אתניות ואזרחות: יהודי גרמניה ויהודי פולין, 1933-1940. ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש מאגנס, האוניברסיטה העברית.
זלצברגר, ע., עוז-זלצברגר, פ. (1999). גרמניותו הנסתרת של בית המשפט העליון בישראל. בתוך גוטוויין, ד., מאוטנר, מ. (עורכים), משפט והיסטוריה (עע' 357-394). ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
לוין, מ. (1980). ראשי פרקים למגמות הצמיחה וההתגבשות של אמנות ואדריכלות מקומית בארץ ישראל. קתדרה, 16 (יולי), 194-204.
נידרלנד, א. (1983). השפעת הרופאים-העולים מגרמניה על התפתחות הרפואה בארץ ישראל, 1933-1948. קתדרה, 30 (דצמבר), 111-153.

שטחל, ג. (1995). העלייה היהודית מגרמניה לארץ ישראל בשנים 1933-1939 ומפגשה עם החברה היישובית מנקודת מבטם של העולים (חיבור לשם קבלת התואר: "דוקטור לפילוסופיה"). ירושלים: האוניברסיטה העברית.

Betten, A., Du-Nour, M. (1995). Wir Sind die Letzten. Fragt Uns aus: Gesprache mit den Emigranten der Dreissiger Jahre in Israel. Auflage: Bleicher Verlag.

Even-Zohar, I. (1990). Polysystem Theory. In Even-Zohar, I. (Ed.), Polysystem Studies. (A special issue of) Poetics Today, 11(1), 9-26.

Even-Zohar, I. (1990). Laws of Literary Interference. In Even-Zohar, I. (Ed.), Polysystem Studies. (A special issue of) Poetics Today, 11(1), 53-72.

Even-Zohar, I. (1997). The Making of Culture Repertoire and the Role of Transfer. Target, 9(2), 373-381.


ביבליוגרפיה:
כותר: העלייה החמישית ותרומתה לזיקת התרבות הישראלית לתרבות המרכז אירופית
מחברת: שטרמן, דנה
שם פרסום מקורי: יקה : אנשים, מקומות, סיפורים
מחבר: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית. צוות היסטוריה
תאריך: 2009
הוצאה לאור : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; ארגון יוצאי מרכז אירופה
בעלי זכויות: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; ארגון יוצאי מרכז אירופה
הערות לפריט זה:

1. המאמר השתתף בתחרות כתיבה לציון 75 שנה לארגון יוצאי מרכז אירופה.

| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית