| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ב- 1 באוגוסט החל החיסול הסופי בבנדין. למחתרת החלוצית היו חמישה בונקרים בזמן האקציה, שהיו ערוכים רק להתגוננות עצמית. אלא שעיקר הנשק נמצא באותו זמן בבונקר מספר 5, בונקר "המכבסה" בקיבוץ דרור. מנהיגי התנועות הופתעו, והחברים לא הספיקו להעביר את הנשק המועט לבונקרים האחרים.190 בבונקר "המכבסה", שנחשב הבטוח ביותר, היו שבעה מחברי קיבוץ דרור, וביניהם פרומקה וברוך גפטק, המדריך הצבאי של דרור. איש מבין השבעה לא נותר בחיים, כדי לספר על השעות האחרונות בבונקר המפקדה. תיאור המשקף לפחות מה חשו חברי הארגון בבנדין שהתרחש שם, מביאה חייקה קלינגר ביומנה:
גבוהה משכמה ומעלה, נוקשה, קרה, ובעיניה ניצוץ אירוני – כך נחרתה דמותה של פרומקה בזכרונה של חייקה. בונקר ה"מכבסה" נתגלה ביום השלישי לאקציה על ידי שני שוטרים גרמנים שסרקו את המקום, כנראה בעקבות הלשנה. בחילופי היריות שנמשכו כחצי שעה נהרגו שני שוטרים גרמנים, והבית, שהחל לבעור, נשרף על יושביו. הגרמנים הזעיקו מכבי אש והציפו את הבונקר הבוער במים. אברהם פוטאש, שהיה ב"קומנדו הקברנים", נצטווה לרדת לבונקר המוצף ולהוציא את גוויות הלוחמים. את פרומקה מצא עם אקדח בידיה המכווצות. כשהוציאו את שבע הגוויות החוצה, נחרד לגלות שפרומקה עדיין בחיים. היא הרימה את ראשה ופתחה את פיה, כאילו לומר משהו, במבט עיניה אימה ותוגה. אחד מאנשי הגסטאפו ניגש ובעט בפניה בנעלו הכבדה, ואחר כך ירו הגרמנים בגוויות הלוחמים וניקבון ככברה. למחרת הובלו הגוויות לאושוויץ.192 בניסיון ההתנגדות בבונקר "המכבסה" בבנדין תמה פרשת חייה של פרומקה, פרשת חיים קשה, הירואית, של אשה מגויסת, שהכינה עצמה לעלייה, התגעגעה, ולא הפסיקה לקוות שתגיע לארץ-ישראל. היא ידעה שהבחירה בשליחות למען ארץ-ישראל בימי הכליון של העם היהודי מרחיקה את היום המיוחל – את המפגש עם נופי הארץ ועם החברים הממתינים לה. הנערה השתקנית, המכונסת, מפינסק התבגרה והיתה לחברת תנועה הממזגת בפעילותה שיקול דעת נוקב עם לב אוהב ודאגה אמהית. משהו סגפני היה באחריות היתרה שחשה כלפי עבודת התנועה: הכל היה מונח על כתפיה הדלות. אחרי כל מאמץ וכל מפעל תנועתי שהתמסרה לו עד כלות הכוחות היתה באה תגובה של שפל ודכאון, כאילו התרוקנו כל המצברים. ואחרי כל משבר כזה באה באורח פלא התחדשות – כוחות שנדלו מאיזה מעיין נסתר. במרכז כל הפעילות והעשייה עמדה חוויית ארץ-ישראל. התשוקה לארץ-ישראל עמדה בסתירה מוחלטת עם ההחלטה שעליה להישאר בפולין למען אותו חלום. ערב המלחמה ובמהלכה העמיקו כאבי הגעגועים לארץ-ישראל, אך התחזקה גם תודעת השליחות בשם ארץ-ישראל ולמענה. פעילותה של פרומקה בימים הקשים בוורשה ובגיטו ורשה התרחבה מעבר למעגל של חברי התנועה ותחומי הפעילות התנועתית. הדאגה האימהית שאפיינה אותה מבית אבא ומשנות הפעילות שלפני המלחמה, היתה כעת מקור סיוע ותמיכה להמוני פליטים יהודים. בהנהגת התנועה בוורשה היתה פרומקה ראשונה לנסיעות ולשליחות הקשר בין המקומות המנותקים והמסוגרים. היא הגיעה למקומות המרוחקים ביותר והיתה השליח הנודד של התנועה ברחבי פולין, בניגוד לכל הגיון: פניה לא היו מהטיפוס הארי, האף יהודי, הפולנית בפיה לא רהוטה. כמו בימים שלפני המלחמה, מקור הכוח לא נראה לעין, אלא היה כוחות נפש אדירים שגייסה מתוכה כדי לסגל לעצמה בטחון עצמי ושקט פנימי. אלה גוננו עליה ואיפשרו לה להסתכן ולעמוד במשימות. בשליחות האחרונה, בהנהלת הקיבוץ בבנדין, גייסה פרומקה כוחות נפש אחרונים כדי להנהיג את הקיבוץ מתוך סמכות ואחריות מלאה להמשך התנועה ולחיי החברים. היא היתה מעורבת בכל ענייני היום-יום וקשייהם האישיים של החברים, ודאגה לפרטי הקיום הקטנים ביותר. שוב פעל הרגש האמהי, ובעוצמת יתר. היא היתה קרובה לחברים, אך גם מרוחקת ובודדה, ומתחת לאיפוק ולשיקול הדעת הקר פעם לב חם ושביר. גם ברגעי המשבר הקשים ביותר, כשהלב חישב להישבר, המשיך שיקול הדעת הנוקב להניע את מעשיה עד הסוף, ללא ויתורים. בימים של דכאון עמוק התמוטט הכל בפנים, אך פרומקה אספה כוחות אחרונים והגיעה להתנגדות בבונקר בבנדין. פרשת חייה ומותה של פרומקה חושפת מתח מתמיד, שעלה לה במאמץ אדיר, בין כוחות גוף דלים וספקות ביחס לכוחה לשאת בנטל השליחות, ובין חובת השליחות הגדולה.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
