מאגר מידע
מאגר מידע > שואה > חיים יהודיים באירופה בין שתי מלחמות העולם

תמונה משפחתית בברלין | מחברת: רות עוזרד

כנרת, זמורה ביתן, דביר - מוציאים לאור

אבא יוסף, יוסל בפי המשפחה, נולד בדוקלה, עיירה פולנית קטנה בהרי הקרפטים, סמוך לגבול פולין-סלובקיה של היום. על ילדותו סיפר מעט. הוא היה צעיר הבנים מנישואים שניים של אביו. במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא הקיסר פרנץ יוזף ועם התמוטטות הקיסרות האוסטרו-הונגרית הגיע בגפו לגרמניה. קטן קומה היה אבי, בעל פנים נעימות ולאו דווקא יהודיות אופייניות, עם עיניים חומות יפות ועצמות לחיים גבוהות. לימים, כאשר קראתי על עם הכוזרים שהתגייר בחצי האי קרים, דימיתי שאבא הוא מצאצאי העם הזה.

בלבושו הקפיד אבא מאוד: אל בין הבריות יצא תמיד במגבעת, מקל טיולים וחליפת שלושה חלקים מצמר אנגלי משובח, תפורה אצל חייט. בקפדנותו מירר לא מעט את חייה של אמא – כל סימן אבק על רהיט וכל שריטה קטנה הפריעו לו. לפני גיוסו לצבא למד בישיבה וידע היטב עברית וארמית. גרמנית כתב, באותיות גותיות, אבל על הדקדוק שלה לא השתלט.

שומר מצוות היה אבי, מאמין בכל לבו. בל בוקר הניח תפילין, התגלח במשחה מיוחדת, נטל ידיים ובירך לפני כל ארוחה. הוא נהג לומר לי: "כאשר כל יהודי העולם כולו ישמרו שבת אחת, המשיח בוא יבוא". זה הביך אותי. קטונתי מלהבין למה באמת לא ישמרו כל היהודים לפחות פעם אחת את השבת הקדושה.

את גרמניה העריץ אבי מאוד – על הסדר, הניקיון והדייקנות שלה. אני זוכרת שקיבלנו גלויות דואר מפולין, ואבא אמר, "את רואה, רות, הנה חותמת הדואר הפולנית. אי אפשר להבחין בכלום. ותראי את חותמת הדואר הגרמנית: הכול ברור. התאריך, השעה, המקום, זאת גרמניה!"

* * *

אמי באה לעולם בעיירה קורשינה, לא רחוק מהמקום שבו נולד אבי. בגיל שלוש-עשרה התייתמה מאמה: סבתי מתה ממגפת טיפוס שפקדה את העיירה בזמן מלחמת העולם הראשונה. אמא נאלצה אז להפסיק את לימודיה כדי לטפל באחיה התאומים בני השנתיים ולדאוג להליכות הבית. ללא צער עזבה את בית הספר, כי הילדות הפולניות שם הציקו לה בגלל יהדותה.

כשהסתיימה מלחמת העולם החליט אביה, סבי, לעבור לגרמניה בעקבות בנו, הוא דודי מרכוס, אחי אמי. באישון לילה גנבו סבי, אחי ואחיה הקטנים מקס ובטי, שעדיין היו ילדים, את גבול פולין-גרמניה. המשפחה השתקעה בברלין, ברחוב גרנאדיר, לב לבה של שכונה שרוב תושביה היו יהודים מהגרים מפולין. ההווי היהודי נשמר בשכונה ענייה זו, וסבי מצא פרנסה כמלמד באחד מבתי המדרש הרבים שהיו בה. אני משערת שהיכרותם של הורי ונישואיהם היו תוצאת שידוך, כמו שהיה נהוג אז בחוגם. בת עשרים ושתיים היתה אמי בחתונתה, עלמה נאה, ואבי מבוגר ממנה בחמש שנים. החתונה נערכה בעיירת הנופש הצ'כית הידועה קרלסבד, והרב שמצאו שם גם דאג, תמורת תשלום נאות, להשיג לזוג הצעיר תעודת נישואים רשמית.

* * *

נולדתי ב- 1925, שנה לאחר נישואי הורי. אמי המשיכה לנהל את בית סבי גם אז, וכולנו גרנו יחד בדירת שני חדרים בקומה רביעית מתחת לגג. סבי ישן במטבח, ולצדו על מיטה מתקפלת ישן דודי מקס; חדר המגורים כלל שולחן אוכל גדול, ארון ספרים וספה שעליה ישנה דודתי בטי; סמוך לחדר המגורים היה החדר של הורי, שפנה לרחוב – בחדר זה עמדה מיטה זוגית ענקית וגם המיטה שלי.

גרנו בדוחק ובצפיפות אבל נהניתי מבית חם, אוהב ומלא חיים. דודי ודודתי, מקס ובטי, הין מבוגרים ממני באחת-עשרה שנים.מקס הרכיב אותי על אופניים, לקח אותי לראינוע ופינק אותי בסוכריות דביקות. אחותו וחברותיה השתעשעו איתי ושיתפו אותי במשחקי לוטו ורביעיות. בגיל ארבע כבר ידעתי לזהות את הקלפים של הרביעיות לפי תמונות המשוררים והסופרים הגרמנים – גתה, שילר, לסינג ועוד. סבא היה מושיב אותי על ברכיו ומלמד אותי את האלף-בית העברי לפי המנהג היהודי. קמץ אלף – אוֹ, חיריק אלף – אי. אבא היה יוצא מוקדם וחוזר מאוחר. לא רציתי להירדם לפני שאבא היה חוזר אבל עיני נעצמו לפני כן.

גם הסביבה, רחוב גרנאדיר, שקקה חיים; חנות ליד ובית מדרש ליד בית מדרש. אני זוכרת בית מסחר לספרים ותשמישי קדושה ליד חנות דגים ובה בריכה גדולה עם קרפיונים חיים. אני זוכרת גם מאפייה שהפיצה ריחות מגרים של לחם קימל טרי ולחמניות פרג, ונחרתו בזיכרוני גם קרקור תרנגולות בכלובים ונשים צדקניות שבודקות אם התרנגולות שמנות די הצורך למרק של שבת. בתוך כל ההמולה נשמעו קולות תלמידים מבתי המדרש וקולות יהודים מבוגרים הלומדים בדבקות. בחג הסוכות הקימו ידיים זריזות סוכות מקושטות בחצרות הבתים, ובהן סעדו הנערים והגברים. אמא היתה יורדת ארבע קומות עם סירי מזון בידיה, להביא לסוכה. לתומי שאלתי אז מדוע שתינו, היא ואני, איננו שותפות בסעודת החג.

בהיותי כבת חמש נולדה אחותי וגם לה קראו בטי, כשמה של דודתנו. הורי עזבו אז את רחוב גרנאדיר ושכרו דירה אחרת, מרווחת, בבית מידות שבו היתה החנות של אבא. גרנו בקומה הראשונה, מעל החנות. חיי השתנו מאוד, מבת יחידה מפונקת הייתי ל"אחות גדולה", שמוטלות עליה חובות. עזבנו הווי של משפחה מורחבת וגרנו כמשפחה גרעינית, זוג ושני בנותיו. מאזור אורבני רועש ומלוכלך עברנו לסביבה שקטה ובה פארקים מטופחים, שדרות ערמונים ומגרשי משחקים מסודרים. משכונה שרוב רובה יהודים מהגרים מפולין לסביבה שכל תושביה גרמנים נוצרים.

הדירה שלנו היתה דירת שלושה חדרים גדולים מאוד וחדר קטן לעוזרת. חדר השינה של הורי ו"החדר הטוב" השקיפו על הרחוב. חדר הילדים, השירותים, המטבח והחדרון של העוזרת פנו אל החצר. מהכניסה התמשך מסדרון ארוך שהפריד בין החדרים ובו הוצב מתקן התעמלות ששילב נדנדה, טבעות ומוט, מתנה מהדוד מקס. ב"חדר הטוב" סעדנו בימי שבת וחג וגם בימי ראשון, כאשר באו אורחים, בשאר ימי השבוע עמד חדר זה ללא שימוש. בימי הקיץ בילינו שעות רבות על הגזוזטרה הסמוכה לו ובערבי קיץ חמים אכלנו שם את ארוחת הערב.

אמא עזרה עכשיו לאבא בחנות, והעוזרת הצמודה עסקה בעבודות הבית ובהשגחה עלינו. זו היתה נערה כפרית צעירה, שאהבה לקחת אותנו לפארקים, לשחק איתנו במשחקי כדור, מחבואים, קפיצה בחבל ומשחקי מעגל עם ילדים אחרים. חיש מהר התחלתי לדבר בניב הברלינאי המיוחד. העוזרת שרה לנו בלדות על אהבה נכזבת ועל שודדים בעלי לב זהב, ועוד שירים עם בתים רבים ועם פעמון חוזר. גם לביקור בכנסייה הביאה אותי לראשונה בחיי. שמעתי מפיה על הצלחותיה אצל מחזריה כאשר יצאה לרקוד בימי ראשון. כל זה קירב אותי לעולם חדש ובלתי מוכר.

הסביבה החדשה השפיעה גם על אבא, על הגזוזטרה שלנו פרחו גרניום ופטוניות כמו אצל השכנים, בימי חול אכלנו תפוחי אדמה עם דג מלוח או לביבות תפוחי אדמה עם רסק תפוחי עץ, ולקינוח – פודינג שוקולד ברוטב וניל; במקום הבייגל ולחמניות הבצל שאכלנו ברחוב גרנאדיר עלה עכשיו על שולחננו לחם שחור גס ופשוט. מאכלים של גויים.

בימי חמישי היתה אמא נוסעת לרחוב גרנאדיר לקנות מצרכים לכבוד שבת, נסיעה ארוכה ומייגעת, וחוזרת לפנות ערב עמוסה סלי קניות מלאים דגי קרפיון, עופות כשרים, חלות טריות ומצרכים שאפשר היה לקנות רק שם. לקראת יום המנוחה מורקו רצפות העץ בדונג, וידיות הדלתות, סכו"ם הכסף ופמוט הכסף הגדול צוחצחו עד ברק. על הכיריים הענקיות שהוסקו בפחם עמדו סירים ובהם דגים, מרק עוף ועוד. עוגת שמרים טרייה הפיצה ניחוח מגרה. עם רדת הערב כוסה השולחן הארוך במפה לבנה צחה ומעומלנת ועליה הונחו שתי חלות פרג מכוסות במפית רקומה חוטי זהב. גביע כסף לקידוש עמד בראש השולחן לפני מקום מושבו של אבא. הייתי באה אל קבלת השבת רחוצה, לבושה בשמלה חגיגית.

ערב שבת היה גם שעתה היפה של אמא. כשראשה מכוסה צעיף היתה מרימה את ידיה במעגל כאילו רוצה לחבק את כל החדר, אחר כך מליטה פניה, שוטחת את תחנוניה ומשאלותיה לפני ריבון עולם ולפעמים אף מאריכה בתפילה. את הדלקת הנרות סיימה תמיד בפנים קורנות, בירכה "גוט שאבעס", ואנו היינו משיבים: "א גוטן שאבעס".

אבא קידש על היין ונתן לכל בני המשפחה לשתות מהגביע. אחר כך בצע את החלה, טבל כל פרוסה במלח, ובירכנו "המוציא לחם מן הארץ". רק אז התיישבנו, ואמא מיהרה למטבח להביא את הארוחה. תפריט לילות שבת היה קבוע והתמיד שנים: פתחנו בדג מבושל עם ציר, המשכנו במרק עוף עם אטריות דקות, אחר כך עוף מבושל עם גזר, ולקינוח – רסק תפוחי עץ או לפתן שזיפים ותפוחים מיובשים. לאחר הארוחה הנעים אבא בזמירות וסיפר מאגדות חז"ל.

בבוקרי שבת היה אבא הולך לבית הכנסת הקרוב, שהיה במרחק שעה הליכה מביתנו. לפעמים התלווינו אליו, אבא פוסע מהר ואני כמעט בריצה. בשעת התפילה עמדתי לצדו והוא תירגם לי את התפילות לגרמנית. בשורות הראשונות ישבו המכובדים, חבושי מגבעות צילינדר, בחליפות מהודרות, להם היו טליתות זעירות ואילו לאבא היתה טלית גדולה שעטפה את כולו. בשעת קריאת התורה הסתובבו כל הילדים בחצר בית הכנסת.

אהבתי במיוחד את שעות בין הערביים הארוכות של שבת, עד צאת הכוכבים הראשונים. כל הבית היה שרוי באפלולית מלטפת, רוגעת. עם צאת השבת בירך אבא "המבדיל בין קודש לחול", אני החזקתי את נר ההבדלה הקלוע, ואחותי בטי את קופסת הבשמים העשויה כסף. עם סיום הברכות שפך אבא מעט יין על צלוחית, כיבה את הנר, ובשירת "שבוע טוב" יצאה לה השבת. פג הקסם.

גם ליום ראשון היה צביון מיוחד. כמו הגויים נהגנו לצאת לגרינוואלד, יער עצי מחט ליד העיר. ליקטנו שם פטל אדום, קטפנו פרחי בר, לפעמים נכנסנו לבית קפה, ואבא היה מזמין לנו משקאות תוססים בשלל צבעים. מדי פעם גם עלינו על ספינת טיול ששטה באגמים היפים, ולאחר הבילוי ביער אכלנו בתיאבון רב את הכריכים הטובים של אמא. ימי ראשון נוצלו גם לביקור בגן החיות הנודע של ברלין או בגן הבוטני היפה. שם, בחממות, הצביע אבא על עצי לימון ושקדים ואמר בגאווה: "בארץ ישראל גדלים עצים כאלה בחוץ, לא כלואים בחממות".

מדי פעם ביקרנו את דודי מרכוס, האח הגדול של אמא, שגר עם משפחתו באזור יוקרתי במערב העיר. אלינו היו באים בעיקר דודתי, אחות אבא, בעלה ושלושת ילדיהם. אבל האמת היא שאנשים מיעטו לבוא אלינו, אולי בגלל המרחק ואולי בגלל אופיו המופנים של אבי, שסלד משיחה בטלה.

* * *

ביום סגריר, במרס 1931, הגיע יומי הראשון בבית הספר. אמא ליוותה אותי, נרגשת לא פחות ממני. על הגב נשאתי תרמיל שחור מעור קשיח ובתוכו קלמר עץ עם עפרונות וגירים צבעוניים, מחברות וספר מקרא ראשון, ועל הכתף, באלכסון – תרמיל ובו קופסת אלומיניום עם כריכים לארוחת הבוקר.

בית הספר שפגשתי היה מבנה אפור, קודר ומאיים. עוד במסדרון הארוך נפרדה אמא ממני ומצאתי את עצמי לבדי בכיתה עם עוד כארבעים בנות. הן היו רזות, בהירות, ובלטתי ביניהן בשערי השחור המתולתל ובגופי העגלגל. שמה של המורה היה גברת לברכט, בעברית – "ישרת דרך". כך גם נראתה: צחיחה, בגדיה נטולי צבע וחן, ושערה המכסיף אסוף בקפדנות לאחור. בשיעור הראשון למדנו לשבת בשקט, לא סתם שקט אלא שקט מוחלט – עד כדי כך שצליל סיכה שגברת לברכט הפילה על הרצפה יישמע בבירור. בגמר אותו יום ראשון ללימודים חיכתה לי אמא בחוץ ובידה הפתעה: שקית בצורת כובע ליצן הפוך, כמעט בגודל שלי, מלאה ממתקים.

מהר מאוד למדתי לקרוא גרמנית, ובשנת הלימודים השנייה החליט אבא שהגיע הזמן ללמוד גם את לשון הקודש, ונסעתי פעמיים בשבוע לשיעורי עברית. התוודעתי אז לסיפורי המקרא, מפיו של הרב, ובעיקר אהבתי את הסיפור על יוסף בעל החלומות ואת הסיפור על אברהם החכם שידע שאין רוח בתרפים ושבר אותם. לעומתם, סיפורי הניבלונגן על מעלליהם של זיגפריד והאל ווטאן, שלמדתי בבית הספר, הפחידו אותי באכזריותם ועוררו בי דחייה.

רחוב מילר, שבו גרנו, מתחיל בכל לבה של ברלין באזור מסחרי סואן וחוצה את רובע ודינג, שהיה מאוכלס בעיקר בפועלים קשי יום ומוכי אבטלה. בימים שלפני עליית היטלר לשלטון שימש הרובע מאחז של המפלגה הקומוניסטית וכינויו היה "ודינג האדום". בתים בני ארבע וחמש קומות היו שם, בנויים סביב חצר שוממה ללא עץ וירק. בפחי האשפה בחצר נברו חתולים עזובים, בחדרי המדרגות עמד ריח כבד של כרוב מתבשל בשומן חזיר. סביב פתחי הבתים התגודדו צעירים וצעירים פחות, חסרי מעש, לבושים מקטורן מרופט ללא כותונת תחתיו, מעשנים סיגריות זולות שגילגלו לעצמם. נערה או אישה צעירה שעברו לידם ספגו שריקות והערות חצופות מעליבות.

אבל בקצה הצפוני של רחוב מילר, שנמשך לאורך קילומטרים, היתה כבר הרגשה של מחוץ לעיר. פה צצו שכונות חדשות, צנועות אך מטופחות, בסגנון באוהאוס, וברחובות הצדדיים שלהן צריפי עץ קטנים עם גינות זעירות. בעליהן המאושרים גידלו בהן פרחים וירקות עונה לצורכי הבית.

ביתנו עמד על הגבול שבין הרובע הישן, המוזנח, ובין השכונה החדשה, וכאמור – גם החנות היתה באותו בית. אבא מכר עורות לתיקון נעליים, את כל הכלים והאבזרים הדרושים לסנדלרים וגם משחות ושרוכים, בקיצור – "כולבו לנעל". מתוך החנות ירדו מדרגות אחדות לתוך מרתף שבו נערמו עורות שלמים מכל סוג וטיב, ובחלק האחורי של החנות, מאחורי דלת, היתה גומחה קטנה ובה ברז וכיור. על מבער כוהל קטן היה אבא שופת תה. אינספור כוסות נהג לשתות בכל יום, עם קוביות סוכר בפיו.

לעבודה לבש אבא חלוק בצבע צהוב, ובכיס החזיק סכין עגולה מיוחדת לחיתוך עורות. הסנדלרים נהגו לקנות בהקפה ואיחרו לפרוע את החובות, כי רבים מלקוחותיהם היו מובטלים והתקשו לשלם להם."מייסטר", הם קראו לאבא, תואר שרכש אדם שעבר בהצלחה את שלבי ההתמחות במקצוע ומורשה להדריך מתלמדים חדשים. אבא היה אכן מדריך מובטלים רבים שלא היה בידם לשלם על תיקון נעליים אצל סנדלר ויעץ להם איזה סוג עור לבחור, לפי סוגי הסוליות, ואיך לבצע את המלאכה בעצמם. הייתי עדה כאשר אמר לאחד מהם: "בחרת עור מטיב ירוד, אל תקנה את הסחורה הזאת".

זמנם של הקונים לא דחק, בדרך כלל, וכאשר באו לקנות עוד היו משתהים, משוחחים על בעיות היומיום ועל נושאים ברומו של עולם. פעמים הפכה החנות לבמת דיונים של אנרכיסטים, טרוצקיסטים וקומוניסטים. ביליתי בה הרבה, עזרתי להחזיק את העורות כשאבי חתך מהם ריבועים, ספגתי את ריחם והתמצאתי בסוגי הסחורה. בעיקר הייתי קשובה לשיחות עם הלקוחות.

* * *

כעבור חמישים שנה, כשביקרתי בברלין, מצאתי את החנות של אבא, שהפכה בינתיים לחנות לתכשיטי זהב. דלת הכניסה לבניין היתה אותה דלת שזכרתי, חומה, כבדה ומרשימה, הבית נצבע מחדש ועל הגזוזטראות פרח גרניום כמו אז. לבניין עצמו לא נכנסתי. עברו עוד שנים, בפברואר 2003 ביקרתי בברלין פעם נוספת, יחד עם בני הבכור ואשתו. חזרתי פעם נוספת לבניין שהיה פעם ביתי. עלינו במדינות ובהיסוס דפקנו על דלת הדירה, לאחר כמה דקות, משלא שמענו תגובה, פנינו ללכת. במדרגות הופיע איש צעיר והציע לנו לפתוח את הדלת כדי שנוכל לראות את הדירה, שהיתה עכשיו ריקה ומיועדת להשכרה. בהתרגשות רבה נכנסתי לתוך הדירה שעזבתי כילדה לפני שישים וארבע שנים. היתה לי הרגשה שהזמן קפא במקומו, דבר לא השתנה בדירה. התקרה הגבוהה המעוטרת בפרחי גבס, האח המיוחד המצופה אריחי חרסינה, אפילו החלון הקטן שבו הייתי יושבת שקוע בספר, מנצלת את האור האחרון לקריאה עד כניסת השבת. הלכתי לגינה שנקראת על שם המשורר שילר, ובעיקול הדרך מצאתי את אותה עגלה לממכר פירות, באותו מקום ממש. כאן היתה אמא רגילה לקנות בננות ותפוזים, צידה לדרך. בגינה גיליתי שוב אותן פינות חבויות רומנטיות וסוכות מכוסות שושני בר לבנות וורודות. כמו לפני שנים רבות.

ביקרתי שוב בפארק הגדול ששמו "רייבֶּרגן" ("גבעות האיילות"), ובדרך לשם פגשתי את אותם צריפי עץ קטנים שבחזיתותיהם פורחות דליות. סנאים חומים קיפצו בפארק ופיצחו בלוטים של אלונים, איילות מפוחדות דילגו בעשב. רק העצים גדלו בינתיים וצלם היה עכשיו רחב ועמוק יותר. לא השתנה גם האגם שבו השתעשענו בקיץ, ושבו עשיתי בחורף את ניסיונותי הראשונים בהחלקה על קרח. החידוש היחיד: מעגן סירות.

עולם שלם נחרב. האמונה באדם, בתרבות ובקדמה התערערה. שליש מעמנו עלה בעשן, צלקות עמוקות נטבעו אצל השורדים והשפעתן ניכרת גם בבני הדור השני. וכאן, בברלין, כאילו דבר לא השתנה.

* * *

הנאצים עלו לשלטון בינואר 1933, בבחירות דמוקרטיות; נשיא גרמניה, המרשל הזקן הינדנבורג, הזמין את היטלר להקים את הממשלה החדשה. שלושה שבועות אחר כך, בפברואר, עלה הרייכסטאג (בית הנבחרים) הגרמני בלהבות. השריפה, שיש משערים שהנאצים עצמם יזמו אותה, שימשה עילה לפיזור בית הנבחרים, הוצאת כל המפלגות אל מחוץ לחוק וחקיקת חוקי חירום שהגבילו את חופש הביטוי. כבר באפריל הכריזו חרם על חנויות בבעלות יהודית. על המדרכה לפני חנותו של אבא באותיות ענקיות חרוז נאצה: "אדם גרמני, אל תקנה אצל חזיר יהודי!" מחוסרי העבודה גויסו לעבודות יזומות מחוץ לעיר ונעלמו מהרחובות. בגאווה לבשו את המדים החומים, נעלו את המגפיים המבריקים, ענדו את צלב הקרס על השרוול וצעדו בסך. בימי ראשון עברו עם שחר ברחובנו נחשולי אדם במדים חומים ובפיהם שירי לכת: "היום לנו גרמניה, מחר העולם כולו!"

היה בכך משהו מן הכישוף, מאיים וגם מהפנט. היה מפחיד לראות את המוני לובשי המדים החומים הצועדים בקצב אחיד, בשורות מסודרות, בנפנוף דגלים והלמות תופים. בבית הספר, בבוקר, לפני הכניסה לכיתות, התאספו כל הילדות בחצר ודגל צלב הקרס הועלה אל ראש התורן. המנהל היה צועק במועל יד "הייל היטלר!" והילדות חוזרות בקול גדול: "הייל היטלר!" רק אני, ילדה בת שמונה, הייתי עומדת ללא נוע, מחרישה, מצפה לסיום הטקס.

בשיעורי גרמנית נוספו נושאים חדשים לכתיבת חיבורים, כגון: "עם היטלר – לגרמניה חזקה", או "כולנו מקשיבים לנאומו של היטלר". גם אני כתבתי חיבור כזה, לפי נוסח הנאום שהופיע בעיתון. המורה שלי התלהבה, קראה את חיבורי לפני הכיתה וגם הראתה אותו למנהל. אולי שכחה שאת החיבור המצטיין הזה כתבה יהודייה קטנה. העניין נגמר בשקט.

לעתים קרובות בצאתי מבית הספר נטפלו אלי נערים, נתנו לי מכות ושרו חרוזים בגנות היהודים. קיוויתי שמישהו מעוברי האורח יתערב, ינזוף בפרחחים ויבוא לעזרתי. דבר לא קרה. אזרחי גרמניה לא ראו, לא שמעו ולא ידעו על המתרחש סביבם. רצתי הביתה, לחנות של אבא, והוא אמר: "כל זה יחלוף. העם הגרמני לא יסבול הרבה זמן את שלטונו של המשוגע הזה". אבא טעה. אולי תרמה אז לאופטימיות שלו העובדה שהסנדלרים שמרו לו אמונים והמשיכו לקנות אצלו, חלקם מתוך חיבה וחלקם מחוסר ברירה – לא היתה חנות דומה בכל הסביבה. מצבנו הכלכלי לא היה מזהיר, אבל נשאר יציב.

בקיץ, כמו בשנים קודמות, נסענו לשבועות אחדים לחוף הים הבלטי. אמא לקחה איתה כלי בישול, כדי לשמור על כשרות, ושכרנו חדר באחד מכפרי הדייגים. אבא היה בא אלינו רק בסופי השבוע. מבוקר עד ערב בילינו על שפת הים, טבלנו במים ושיחקנו בחול. לעתים נהגתי לעזור לקטוף פרי – בחצרו של האיכר היו עצי שזיף, תפוח ומיני תותים שגדלו על שיחים. לפעמים הייתי יוצאת איתו לשדה וחוזרת על עגלה עמוסה קציר ריחני. לעת ערב היתה אמא קונה דגים מעושנים בעלי ריח מושך ולחם כפרי טרי, מאפה איכרים. כך התנהלו להם שבועות של אושר פשוט שהשכיחו את הפחדים שהקדירו את שמינו בברלין.


ביבליוגרפיה:
כותר: תמונה משפחתית בברלין
שם ספר: נערה ושמה רנה
מחברת: עוזרד, רות
תאריך: 2006
הוצאה לאור : כנרת, זמורה ביתן, דביר - מוציאים לאור
בעלי זכויות: כנרת, זמורה ביתן, דביר - מוציאים לאור
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית