חורף ראשון בצד הארי. מאז שעזבתי את הגטו אני חיה בשני עולמות. מסתדרת יפה כבר חודש ימים. יש לי חדר במרכז העיר, ועבודה כעוזרת בית אצל שלושה גרמנים. התבגרתי מעט. אני כבר כמעט בת עשרים. סומכת על עצמי. מריחה מיד כל ריח של סכנה. גבי מתקמר כמו קיפוד בכוננות לשלוח חיצים למטרה, ולפגוע. עיני חדה מאלף מצלמות. לשוני שנונה ועוקצנית, אם צריך. אני קוראת מחשבות, ומגיבה. לא מתגוננת, מסתכנת. קוראת לזאב ביער זאב. לא בורחת – מתמודדת בכוחות עצמי. האינטואיציה מכוונת כשהשכל מאכזב; להצליח או לא להצליח, בלי סימן שאלה, זה שם המשחק. לא המלֶט. אבל שקספיר בכל ההמצאות התיאטרליות.

קורה, שימים שלמים איני מחליפה עם איש אף מילה. שומרת על דיסטנס מלכותי. נמנעת משיחות, אפילו עם בעלת הבית, שותקת. מה כבר יכולתי לספר? איני אוהבת לשקר או לפנטז, והיא סקרנית לדעת. אני מניחה לה לנחש.

כבר ביום הראשון התעורר חשד אצל השכנות. אין זה מקובל שבחורה צעירה, הנראית הגונה, תעזוב את בית הוריה ותעבור לגור בגפה אצל זרים, ועוד בערב השנה החדשה. כנראה יהודייה. הן ניסו לבדוק. הרגשתי בכך. אך לא שיניתי ממנהגי. איני פוחדת משום מה. החשדות מעוררים בי רוגז. אולי מחוסר יכולת לדמיין אסונות, מאסרים, או עינויים. ואולי מעודף ביטחון עצמי. למזלי, בעלת הבית צעירה, יפה וטובת לב. אינה יורדת לחיי ומתעלמת מחשדותיהם של אחרים. כדי לרכוש את אמוני, היא מספרת לי על עצמה: התחתנה ערב פרוץ המלחמה, ב- 1939. בעלה גויס מיד לצבא הפולני, ומאז נעלמו עקבותיו. לא קיבלה ממנו כל אות חיים. נהרג, כנראה, והיא נשארה לבדה בלי מפרנס. משפחה אין לה. לא סיפרה מה עשתה בתקופה הסובייטית. עם בוא הגרמנים אימצה לה מאהב, את וילי, קצין גסטאפו; כבר זכיתי לראותו בערב הראשון בביתה. אלי היא מתייחסת בחיבהובכבוד. פה ושם אפילו מנסה לכבד אותי באי אלה מצרכי מזון, החסרים לי. אני מבינה שהיא היתה רוצה לדעת משהו על אודותי. משאלותיה ומשתיקתי היא הרכיבה לעצמה את הביוגרפיה שלי: "עזבת את הבית כי הורייך מסוכסכים ולאביך אהובות מהצד?" לא עניתי לשאלתה, מדוע עזבתי את הורי, ושתקתי גם כשהניחה מה שהניחה. שתיקה תמיד מתפרשת כהודאה. לפי דעתה, זאת הסיבה היחידה. הרי לא סטיתי מדרך הישר, לכן, זהו. סיפרתי לה שבאתי לביאליסטוק מן הכפר. אבל לא נראיתי ככפרית. "כנראה שהורייך בעלי אחוזה, מן האצולה הפולנית הזעירה?" ומכיוון ששוב שתקתי, קיבלה שאמת ניחשה. והרי לכם ביוגרפיה מושלמת המסבירה את הכול: את התנהגותי המסוייגת, את נימוסי ואת קריאת הספרים שלי. מאז, הביוגרפיה הזו מלווה אותי. רומנטי, וכל כך מתקבל על הדעת.

טמה נסעה לוארשה בשליחותו של מרדכי. העבירה לחברים שלנו בארגון היהודי הלוחם כסף, העתקי תעודות גרמניות ומתכונים להכנת חומר נפץ. למחרת נסיעתה קיבלתי ממנה מברק ממלקיניה. היא עברה בשלום את הגבול לגנרל גוברנמנט. מיד מיהרתי לגטו למסור את המברק למרדכי. יודעת כמה זה חשוב לו. זהו ביקורי הראשון בגטו מאז שעזבתי לפני שבועיים. סיכמנו על קשרים, על מציאת מקום מחוץ לגטו להצפנת החומר שהוא אוסף בארכיונו המחתרתי. זהו תפקידי הראשון.

אני נוסעת בעגלה לכפר לא הרחק מביאליסטוק. מקווה למצוא מקום מתאים להצפנת הארכיון. בדרך מעכבים אותנו. בדיקה קפדנית. להעביר חומר היסטורי בדרך כזו, נראה לי מסוכן למדי. צריך לחפש פתרון אחר. מדי יום ביומו אני הולכת לבית הדואר. אולי אמצא מכתב מטמה. לאחר שבועיים יש. גם הפקיד שמח להגיש לי אותו שלא יאכזב אותי שוב ושוב. ואני ממש טסה בדרך לעבודה. לא מרגישה את הכפור. מחייכת לעולם. קיבלתי מכתב. מכתב מוארשה. איני יודעת אם לפתוח אותו או להביא למרדכי סגור? אני בקושי מבינה. שפה חשאית. הרבה מילים עבריות: הכסף הגיע. החווה החלוצית בצ'רניאקוב חוסלה. החברים הועברו ל"צלינה", זאת אומרת, לגטו. בקרקוב התנקשו חברינו בממלא מקום ראש הגסטפו בבית הקפה "ציגנריה". הקשרית חווקה נעצרה. ועוד ידיעות על המצב בגוברינה. הכול ברמזים. אני נכנסת לגטו למסור את המכתב. זהו אות החיים האחרון מטמה.

במחצית השנייה של חודש ינואר שוב ידיעות על אקציות בגרודנה. הגטאות באזור חוסלו כולם סופית. יודנריין. לפי הפרסומים של א.ק. נבנו תאי גז נוספים בטרבלינקה. שמועות על אקציה קרובה גם בביאליסטוק. הכנות להגנה על הגטו. חופרים מקומות מחבוא. אוגרים מזון. מרדכי בחיפוש מתמיד אחרי מקורות לרכישת נשק. ישיבות עם תנועות אחרות. גיבוש תוכניות הגנה. חלוקת הגטו לאזורים. מינוי מפקדים. הקמת חמישיות. חלוקת חומצות ומנות ציאן- קאלי. רק לא ללכת מרצון. גביית עדויות מפי פליטים לארכיון החשאי של מרדכי. הכול עדיין בחיתוליו. חילוקי דעות בין התנועות. בסוף החודש מת מרסיק, מזכיר הקיבוץ, ממחלת טיפוס. נדבק תוך כדי גביית העדויות. ערכו לו לוויה מרשימה. שום ידיעות מטמה. חודש אכזרי, הינואר הזה. ידיעות על התקוממות ראשונה ואקציה גם בגטו וארשה. לפי הנחיות אני כותבת מכתבים לחברים בצד הארי של וארשה והסביבה. לסווידר, לאוטבוצק, וגם לבנדין. משגרת מברקים. מבקשת תשובה על גורלה של טמה. אין תשובה. שתיקה מוחלטת. אפילו של החברים הקרובים ביותר. מסקנה כולם נפלו. שוב אני הולכת יום יום לבית הדואר. ממתינה בתור בציפייה לתשובה, לאות חיים. לא כלום. רק כעבור חודשיים מגיע מכתב מוארשה. איני מצפה לטוב. ידיעה קצרה על נפילתן בגבורה של טמה ולאה בהגנה על הגטו, בינואר: "ואנדזיה (טמה) ויאדזיה (לאה) קיבלו הצעת עבודה אצל הדוד יוזף (נהרג בוארשה). הן קיבלו הכול ברוח טובה. ואנדה עמדה בגבורה בניתוח, ואילו יאדזיה היתה מטפלת מסורה." שאר החברים כנראה בחיים. אם כן, למה שתקו זמן רב כל כך? כך נפלה טמה. ודווקא בגטו.

טמה שניידרמן, אחת הקשריות הראשונות בוילנה מתחילת הכיבוש ב- 1941. מן הנועזות שבהן. ואנדה מאייבסקה בשמה הארי. היתה חברתו הקרובה של מרדכי עוד לפני המלחמה. אהבה הנוגעת לשורשי הקיום, מתעלה ומתחשלת עם הזמנים והסכנות. נפרדים לשבועות, נפגשים ליממה. היא הגיעה לכל מקום, לכל גטו ולכל מחנה. היתה עוברת עשרות פעמים את גבולות אוסטלאנד, הרייך, גנרל גוברנמנט ואוקראינה. הביאה ידיעות, חומר לעיתוני המחתרת, לארכיון החשאי. העבירה טפסים וחותמות לתעודות מזויפות, ותרשימים להכנת חומר נפץ; המריצה להתנגדות, עודדה. הבריחה בעזרתו של אנטון שמיר כעשרים חברי קיבוץ מוילנה לביאליסטוק. הביאה לוארשה ידיעות ראשונות על אקציות ועל הטבח בפונאר ובסלונים. סביבה נרקמו אגדות, על פולנייה אצילת נפש העוזרת ליהודים ומצילה אותם. עזרה גם לי לא מעט בראשית דרכי בצד הארי. היתה דוגמה ומופת לעוז נפש, לנאמנות ולאהבה. תמירה כברוש צעיר, בעלת צמות ערמוניות, ספורטיביות, נעלה נעליים גבוהות. קורנת אור פנימי. עיניה האפורות הביעו קונדסות עליזה ועצב. שמש וצל גם יחד. אולי הרגישה ששנותיה יהיו קצרות, עשרים וחמש בלבד. ואני חשבתי שהרע לא יוכל לה. בביקוריה הקצרים בגטו היתה מביאה עמה שמחה וניחוח של העולם הגדול. פעם, בבואה, קפצה על המיטה ובניתורים של ריקוד החלו לנשור ממנה לימונים שהסתירה בתחתוניה. התפקענו בצחוק. לימונים בגטו? ועכשיו נגמר הכול. איננה עוד. עולמו של מרדכי חשך עליו. הוא הקים לה מעין מזבח בחדרו, ותמיד הקפיד להניח מסביב לתמונתה פרחים. לפני טמה נעלמו עקבותיהן של הקשריות לונקה ובלה. עכשיו אני יחידה. חדשה. לא מנוסה. חיי נעים בין שני עולמות, הגטו והצד הארי. שם, מסלול הזמן הולך ומתקצר. מאקציה לאקציה, בגרודנה, בגטאות אשר באזור, בוארשה, בכל מקום. התמודדות מתמדת עם מות יקירים, עם היעלמן של קשריות. וכאן, חשדות, הלשנות וניסיונות להציל. הדברים קשורים אלה באלה. ואני בין לבין. לפעמים אני מתעוררת בהרגשה של ריחוף מעל העולמות.

באותם ימים חשבנו במונחים מוחלטים. אנו האחרונים. ביאליסטוק – הגטו האחרון שלא ידע עדיין אקציה. מרדכי הוא האחרון במנהיגי הארגון היהודי הלוחם. ואני הקשרית האחרונה. מרדכי מוכיח אותי לא פעם: "זכרי, את האחרונה. תהיי זהירה." לא טוב להיות האחרונים. סוף אין סופי. הרגשה מחייבת מדי. מחייבת ללכת עד הסוף. להתעלות על חולשות. לבצע את מה שמוטל לעשות. להסתיר עמוק עמוק את הרגשות. לשחק. להשלים עם האובדן. ולהמשיך. להמשיך! למרוד ולנקום!

השאלה, מי יקדים את מי, אנחנו להתכונן, או הם לחסל אותנו?

ובתוך מירוץ רצחני זה עם הזמן, ידיעה! האקציה מתחילה ב- 5 בפברואר. מרדכי מכנס את נציגי התנועות בגטו ומעביר אליהם את הידיעה. לפי דברי באראש, יו"ר היודנראט, הגרמנים התחייבו להוציא מן הגטו רק 6,500 איש מבין הלא עובדים: ילדים, זקנים, נשים, פושעים. הקזת דם שכזו. את כל בתי החרושת על עובדיהם ישאירו. לתנועות המחתרת אין עדיין נשק, חסרים חברים. ספק אם הגטו יתמוך בהתקוממות. שתביא עמה חיסול סופי. טננבוים מציע לא להתחיל, לשמור על הכוחות. לסדר את החברים בבתי החרושת או במחבואים. ורק אם הגרמנים לא יעמדו בהבטחותיהם וירחיבו את היקף האקציה, או אם הגטו יגיב, רק אז לצאת בגרזינים ובחומצות, ולמלא את חובתנו. הפגישה מסתיימת בלי החלטה מפורשת. כל אחד יפעל כטוב בעיניו, ועל אחריותו.

חייקה ביקרה אצלי. יצאה מהגטו. יש לה חדר בעיר. סיפרה על האווירה הקשה. כולם מכינים מחבואים, אוגרים מזון, מתרוצצים. לא מאמינים לגרמנים.

טוב שאיני לבד עוד. קיבלתי קשר אל רבקה'לה – מריסיה, קשרית של 'השומר הצעיר' בצד הארי. כמעט יום יום אני מבקרת אצלה. היא עובדת כמשרתת אצל רופא אס. אס., מומחה לתורת הגזע. היא מתגוררת אצלו בעליית הגג. מצב מכביד וגם העבודה קשה. ורבקה'לה קטנה ורזה, בעלת צמותיים מצומקות. רק עיניה התכולות ענקיות, פקוחות תמיד לרווחה ועמוקות כמו הים. אומרות תמימות וצניעות. קשה לה במיוחד בזמן ביקורי אשתו של הרופא. אז אין לה רגע מנוחה. עליה לטפל גם בכלב. לבשל בשבילו ולהוציא אותו. היא שונאת את הכלב, כי טוב לו יותר מלבני אדם. הכלב מרגיש בכך, ועושה לה צרות. הרופא מתלוצץ, היא כמו יהודייה, אינה אוהבת כלבים. אותי הוא משייך לגזע נורדי ארי טהור. מוכן להמליץ שיכירו בי כ'פולקס – דויטשה'. זה כדאי... רק זה חסר לי.

האקציה התחילה בתאריך שנקבע, ה- 5 בפברואר. כבר שבעה ימים אין לי קשר עם הגטו, אין לי קשר עם מרדכי. חומה בלתי חדירה. פלנטה אחרת. אנשים נהרגים בהמוניהם, ומוצאים להשמדה בטרבלינקה בקרונות משא חתומים. בעיר – החיים כהרגלם. ואני בין לבין. ובנוסף גם דאגות משלי. הגיעו אלי חמש בנות מגרודנה. הן נמלטו משם בתעודות לידה מזויפות של המחתרת. הגיעו לביאליסטוק למצוא מקלט בגטו. לרוע המזל, הגיעו בעיצומה של האקציה. היתה להן הכתובת שלי. מן החמש הכרתי רק אחת, את הגברת נירנברג, מורתי לספרות פולנית בגימנסיה בגרודנה לפני המלחמה. חמש בנות ואקציה זהו סיכון גדול. קיבלתי אותן. מזל שבעלת הבית שלי בבית חולים. וכי יכולתי לנהוג אחרת? אולי האקציה תסתיים במהרה, ואיכשהו הכול יסתדר. שבעלת הבית לא תחזור עד אז מבית החולים. אני מנסה לשמור על השגרה. יוצאת בבוקר לעבודה כהרגלי.

נועלת אותן בבית, ומבקשת להתנהג כאילו לא היו קיימות. השכנות חשדניות. שלא ירגישו בהן. אבל השכנות הרגישו. מיהרו לבית החולים. אל בעלת הבית שלי. והלשינו שאני נוהגת בהפקרות, מועלת באמונה. מסתירה יהודים בביתה בזמן האקציה בגטו. בעלת הבית מזדעקת. שולחת את מאהבה, קצין הגסטאפו, לבדוק מה קורה בביתה. הוא בא לפני הצהריים, בהיעדרי מן הבית. דפק בדלת, ובאין מענה, פתח במפתח שלו את הדלת, ולהפתעתו מצא חמש בנות. אחת מהן מבוגרת יותר, אדומת שיער, נראית כ'יהודיה'. הוא שוחח עמה ארוכות והתרשם מידיעתה את השפה הגרמנית. הקצין לא עצר אותן, אבל באותו הערב בא שוב. בקושי הספקתי להחביא שלוש בנות, ובהן את הגברת נירנברג. שתיים בין שמיכות ההאפלה על שני החלונות הווניציאניים שלי, ואחת מתחת למיטתי. נשארו אתי בחדר שתיים שלא נראו כיהודיות. לא מצאתי מקום להחביאן. הופתעתי מן הביקור, אבל לא חושדת בכלום. הבנות לא סיפרו לי כלל על הביקור של הבוקר. הוא שואל את הבנות לשמן ולכתובתן. אני מנסה לענות במקומן בנימוק שאינן שומעות גרמנית. אבל הוא ממשיך בעקשנות לפנות אליהן. רוצה שהן עצמן ישיבו. מתעוררים בי חשדות. הביקור אינו מוצא חן בעיני. חוששת פן יגידו משהו לא מתאים. הן בכלל לא מכירות את העיר ואת רחובותיה. איני מפסיקה לדבר. מסבירה שבהיותי לבד בבית הזמנתי את החברות. אין רע בדבר. אני בטוחה שלבעלת הבית אין כל התנגדות. אינני מבינה מדוע זה לא מוצא חן בעיניו.

ביקורו מתארך. אני נתקפת בחרדה. כבר שעת העוצר, והקצין מציע ללוות את הבנות לבתיהן. "לא כדאי שיישארו בהיעדר בעלת הבית." אני משחקת את הנפגעת. איך הוא מעז לגרש מחדרי חברות שהזמנתי? זה פוגע בכבודי. זו זכותי להזמין חברות. אין זה יאה מצדו לנהוג כך.

אך הוא ממשיך ומתעקש. לא יעשה להן כל רע. רק ילווה אותן לביתן. מה אעשה? אם יעמוד על שלו זה ייגמר בכי רע. יגלה שהן יהודיות. הוא חושד. וכמה זמן עוד יוכלו שלוש בנות להחזיק מעמד תחת השמיכות והמיטה בלי לנוע ובלי לנשום? בכל רגע רשרוש או שיעול עלולים להסגיר אותן. בעיני רוחי כבר ראיתי את האסון המתקרב. דמעות מילאו את עיני, ובהרגשה של עלבון וחוסר אונים התמסרתי לבכי ללא מעצורים. נעלמה כלא היתה שליטתי העצמית. נשאר בכי מר ילדותי. ואז.. קרה משהו שלא יכולתי אפילו לחלום עליו מראש. קצין הגסטאפו נרתע. ביקש להרגיעני. מדוע אני בוכה? לא צריך לבכות. אין לו כל כוונות רעות, רק ללוות את החברות הביתה. אינו רוצה לפגוע בי. אם חשוב לי כל כך, ישאיר אותן אצלי. קורא לי למטבח, ומגלה שהיה כאן בבוקר ומצא חמש בנות שלא פתחו לו את הדלת. הוא דיבר ארוכות עם אחת מהן, אדומת שיער. היכן היא והאחרות? אין בכוחי להתגבר על נחשול הדמעות, ומתוך הבכי השבתי שהן חזרו לביתן. אני היא שביקשתי מהן לא לפתוח את הדלת לאיש בהעדרי. תפקידו היה, כך אמר, לעצור את כולן ולהביאן לחקירה, אבל לא רצה לפגוע בי. לכן בא עכשיו לברר את העניין. לא צריך לבכות. עלי להבין שכעת אקציה בגטו. הרבה יהודים בורחים ומנסים למצוא מסתור אצל פולנים. אסור להסתיר אותם. "את צעירה נאיבית, והיהודים עלולים לנצל אותך." יש להיזהר מהם.

ובהזהרה 'אבהית' זו נפרד והלך. ניצלנו! האימה נשארה עוד תלויה באוויר ובין השמיכות שעל החלונות. רעדנו כולנו מקור. קשה להאמין שהוא ויתר. הקצין עשוי עוד לחזור מחר. מה עושים עם הבנות? אסור להן להישאר כאן. אין לי למי לפנות לעזרה.

מוקדם בבוקר אני ממהרת לכיוון הגטו. אולי נגמרה האקציה. הכול נראה שקט. אין יותר משמרות של גרמנים. עושה רושם שהאקציה אכן הסתיימה. חזרתי עם הבשורה המשמחת. אני מלווה שלוש מהבנות לגדר ועוזרת להן לעבור לגטו. יום ראשון רגיל ושקט.

חלק מהבעיה נפתר. ומה עם שתי הבנות הנותרות? הן ינסו להתנדב לעבודה בגרמניה. זאת אפשרות שיש עמה הצלה. מבחינה חיצונית יש להן סיכוי להצליח. צעירות, אמיצות, ואינן נראות כיהודיות. הן החליטו לנסות. אולי, אולי יצליחו, הלוואי!

אני מלווה אותן למשרד הרישום. תעודותיהן נבדקות והכול עובר כשורה. לא עוררו חשדות. הן נתקבלו, ונשלחו למחנה מעבר. משם יועברו לגרמניה בעוד כמה ימים. נפרדנו בחמימות. אבן נגולה מלבי. עכשיו מיהרתי לבית החולים לבקר את בעלת הבית, להרגיע אותה. הייתי עליזה ושמחה על שהכול נגמר בשלום, ושתי הבנות יינצלו בעבודה בגרמניה. היש שמחה גדולה מזו?

אבל, אסור לשמוח! עובר יום, והנה, שוב ביקור פתע. הפעם איש בלבוש אזרחי. פולני בגיל הביניים. פנים סימפטיים. הציג את עצמו כעובד גסטאפו. בא לברר כמה פרטים. "האם את מכירה את שתי הבנות שנרשמו לעבודה בגרמניה?" דקירה בלב. משהו קרה, השתבש. אבל אני שולטת בעצמי. אין טעם להכחיש. כן, אני מכירה. "הן מסרו שאת קרובתן. האם זה נכון?" כן. זה נכון. "האם ידוע לך שהן יהודיות?" לא. אני מכירה היטב את משפחותיהן, ועד כמה שידוע לי, אין להן שום קשר ליהודים. הוא החריש לרגע, נבוך כלשהו, התעורר במהירות ו... "אבקש את התעודות שלך."

כאן איבדתי את שליטתי העצמית והתפרצתי לעומתו בזעם. אם עלי להציג את תעודותי, בבקשה אדוני, קח אותי לגסטאפו. שם אציג אותן בפני איש גסטאפו אמיתי, ולא בפני פולני כמוך! תגובתי הפתיעה את האיש ושיתקה אותו. אולי שקל מה לעשות בי. אני מחכה. והוא.. קם ממקומו, ובלי מילה הלך לו, ואותי הניח לנפשי. אינני יודעת כמה זמן נשארתי בלי לנוע. כשחזרתי לעצמי, תהיתי איך עלי לנהוג. האם יבואו ויאסרו אותי? יבדקו את זהותי? הרי לא יקשה עליהם לגלות שהוצאתי תעודת זהות על סמך תעודת לידה מזויפת. אינני יודעת מה לעשות, ואיני עושה כלום. אומרים שבסביבה עוינת אי אפשר לדעת את תגובותיה, ואז מצליחים דווקא הרעיונות המטורפים ביותר. צריך לבלבל את האויב.

רגלי מוליכות אותי לאותו מחנה שבו שהו הבנות. לשם מה? הרי ידעתי כבר. אבל אולי דווקא. אולי יעקבו אחרי, ואולי לראות במקום מה קורה. אולי אפשר עוד להציל אותן? אותי. מי ידע. אני הולכת והולכת. המחנה מחוץ לעיר. נעמדתי לפני זקיף בשער. ביקשתי שייתן לי להיכנס. לא הספקתי להיפרד מקרובות משפחה. הוא מהסס קצת אבל לבסוף מסכים. רק לא להתעכב זמן רב. אני מבטיחה. בחצר רחבת ידיים, סגורה בשלושת הצדדים בצריפי עץ ארוכים, מבחינים בי מיד. בנות כפריות מסתערות עלי מכל עבר. סובבות אותי בסקרנות, וכולן יחד, "למי, למי את פאני? את מי את מחפשת?" אני אומרת את שמות הבנות. "אה, אלו? הרי הן יהודיות!" מה פתאום יהודיות? אני מכירה אותן. איך אתן יודעות שהן יהודיות? "מה זאת אומרת איך? מיד הכרנו. בבית המרחץ גילינו." בבית המרחץ? "כן. ביישניות כאלו, שונות מאתנו. אין ספק, יהודיות. מסרנו לגרמנים. לקחו אותן. כבר אינן."

עולמי חשך עלי. קיוויתי כל כך שבנות אלו יצליחו להימלט מן הגורל היהודי. הקדמתי לשמוח. אף אחד לא יימלט. לשווא, הכול לשווא. אני חוזרת לעיר. לבי נסער. אכנס לגטו. מכוונת את צעדי לעבר החומות. בודקת אם לא עוקבים אחרי. אני חייבת לראות את כולם, את מרדכי. את החורבן לאחר האקציה. שמחים לקראתי. הגטו טרם חזר לשגרת החיים. בכל מקום סימנים של הרס, של מוות ואימה. אנשים ברחובות מחפשים את יקיריהם. אומרים שדעתם השתבשה. גופותיהם של מלמד ואחרים עדיין מתנועעות על עמוד התלייה. לא הורידו אותן. שהיהודים יראו מה ייעשה לאיש... אינני אוזרת עוז לספר על הצרות שכפו עלי באותו הזמן. מספרת למרדכי רק על מאסרן של שתי הבנות. מבטיח שינסה לברר מה עלה בגורלן. אולי הביאו אותן לגטו? הגרמנים נהגו כך לפעמים עם יהודיות שתפסו מחוץ לגטו. אולם לא במקרה זה. עקבותיהן נעלמו. גם חברים שהגיעו אחריהן מגרודנה נאסרו. הגרמנים עלו על תעודות הלידה המזויפות שלנו מתוצרת עצמית. בכל פעם שנתקלים בתעודה עם חותמת מסקידל או דרוסקייניקי כבר יודעים שאלו תעודות של יהודים, ואוסרים אותם. בגסטאפו יושבים כבר תשעה אנשים שלנו – מחפשים את הקשר בין גרודנה לביאליסטוק. לאחר האקציה, מגבירים את המצוד אחרי יהודים. מרדכי מבקש שאעזוב מיד את דירתי ואת העיר. "זכרי, את האחרונה."

אינני שומעת בקולו. רק לא לברוח. לשמור על קור רוח. לא לעורר חדש ולא לאשר את החשדות נגדי. להתמודד! בינתיים מאריכים את חיי הגטו. לכמה זמן? לא לזמן רב כנראה. ובינתיים נמשיך לפעול עד הסוף. נמשיך להתכונן ביתר מרץ להתנגדות, למרד, לנקמה. נרשום דף בהיסטוריה. נחיה בזיכרון. כמו שקרא טננבוים בכרוז: "נתנגד לרוצחים, ואם נידרש, ניפול כגיבורים, ובמותנו – לא נמות!"

לפרקים נוספים בספר:

זכרי, את האחרונה!  (פרק זה)
חושדים ולא מאמינים
המרד
קשריות