מאגר מידע
מאגר מידע > דתות והגות דתית > אסלאם > עיקרי האמונה המוסלמית

ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: מוטיבציה וזיכרון קולקטיבי | מחבר: עמנואל סיון

עם עובד

התרומה העיקרית של הג'יהאד למעשה המלחמה האסלאמי נמצאת בתחום של יצירת מוטיבציה. תרבות הג'יהאד הייתה תמיד רבת השפעה, במיוחד בתחום של מטה-אסטרטגיה, יותר מאשר בתחום של הטקטיקה (שבה הן הדוקטרינה והן ההתנהגות בפועל עוצבו על ידי התנאים המקומיים, על ידי המסורת העברית של הנוודים ו/או על ידי ההשפעה של שליטים קודמים באותן ארצות שכבש האסלאם) ויותר מאשר בתחום האסטרטגי (תחום שבו לא קיימת דוקטרינה ולא ניתן לשרטט אפילו בקווים כלליים את המודוס אופרנדי הטיפוסי לאסלאם). העובדה שבמשך ארבע עשרה מאות אפשר היה לערוב לכך שהמלחמה כנגד אויב חיצוני (באויבים מבית נדון מאוחר יותר ובהקשר שונה) תיתפס כמעט תמיד, ולכל הפחות באותם החלקים היותר משמעותיים של המדיניות, כבעלת ממד טרנסצנדנטי וכארוגה אל תוך "מיתוסי היסוד" של התרבות האסלאמית – בעובדה זו יש משום הישג ייחודי. לממד הטרנסצנדנטי של המלחמה לא הייתה רק פונקציה קוגניטיבית אלא גם פונקציה ריגושית (של סולידריות עם בני הקיבוץ שלך ושל השחרת דימוי האויב) שחדרה אל הממד ההתנהגותי באופן שכמעט לא היה ניתן לעמוד בפניו, וביטויה – התגייסות, להט והתמדה, ונכונות להקרבה עצמית, אם כי ההקרבה העצמית אינה מתירה התאבדות. בניגוד לרעיון שחוזרים עליו לעתים קרובות במערב, התרבות המוסלמית נוקטת עמדה שלילית עקרונית כלפי פעולת ההתאבדות ומציבה נגדה גבולות נוקשים, גבולות שרק כמה כתות קיצוניות במיוחד, כמו ההשישיון, העז להפר. הכללה זו עומדת בתוקפה אפילו בימינו ביחס לתופעות כמו "שומרי המהפכה" האיראנים, חמאס, הג'יהאד האסלאמי או ארגון החזבאללה הלבנוני.

על חשיבות ממד זה של הג'יהאד מעידה בבירור העובדה שהספרות האסלאמית הנפיצה ביותר הדנה במלחמה הייתה תמיד, וכך גם עד ימינו, זו של דיבורים "בשבח מלחמת הקודש" (פדאיל אל ג'יהאד), שהם מין תערובת של ציוויים מן הקוראן על המלחמה כנגד הכופרים, מסורות שבעל פה אשר הרחיבו את דברי הקוראן ותיארו את מעללי הגבורה של הלוחמים המוסלמים מן המאות השביעית והשמינית, פולמוסים תיאולוגיים כנגד אויבים מסוימים והטפות מוסר המותאמות לצורכי הסיטואציה ההיסטורית הספציפית שבה נכתב חיבור כזה, וכן המלצות לשיטות התעמולה שאותן יש לנקוט.

עצם שיעור הפופולאריות של ז'אנר זה יש בו ללמדנו רבות, שכן גם אם עשויים כתבים כאלה להכיל עצות טקטיות, אלה הן מן הסוג השדוף ביותר. מה שיכול ללמדנו עוד יותר הן ההערות שהושמעו על ידי יריבי האסלאם במהלך המאות – מההיסטוריון ויליאם איש צור בתקופת מסעי הצלב ועד הגנרלים הצרפתים באמצע המאה התשע עשרה באלג'יריה., אלה התייחסו להשפעה העמוקה שהייתה לרעיון הג'יהאד בכל הנוגע לגיוס כוח אדם ומשאבים מוסלמיים אחרים, יכולת עמידה, כושר התאוששות ולהט המלחמה בקרב המאמינים.

ייתכן שהתרומה העיקרית של הג'יהאד מצויה בדיכוטומיה שהוא יוצר: בין המוסלמים לבין כל הקבוצות החיצוניות, המורכבות מכופרים, שהן רעות מיסודן, אין אפשרות לדרגות בעניין זה (מלבד עובדי האלילים הנחשבים לרעים ביותר מבין כל הכופרים). "כל הכופרים מהווים חבורה אחת" אומר החרית' (מסורת שבעל פה). לכן דו קיום לאורך זמן, בהחלט אינו בבחינת אופציה פוליטית הנמצאת בתוך תחום המתקבל על הדעת. אם נכונה טענתו של אוגוסט ניטשקה ש"קבוצות ניתן להבין בבהירות הגדולה ביותר כאשר נשאל: כיצד מביטה הקבוצה באויבה?" אזי יש בידינו מפתח למרכיב המרכזי בתפיסת העולם האסלאמית. אך ראיית העולם כללה תמיד מרכיב "ריאל-פוליטי" שמיתן את הג'יהאד אך אפשר את אימוצו דה פקטו לטווח הארוך. אלא שבכל פעם שמאזן הכוחות השתנה לטובת האסלאם, כפי שקרה עם הופעת האל-מוהדים במאה השתים עשרה באפריקה הצפונית, או עם הופעת העות'מנים במאה החמש עשרה במזרח התיכון, ניתן היה לגייס שוב לפעולה מדינה עייפה ממלחמות מבקשת להתרפק על עברה, על בסיס "הון סימבולי" קיים, בשם המאבק הנצחי שיש להחיותו בכל פעם שהתנאים מאפשרים זאת.

היבט ידוע הרבה פחות הקשור לאותה תופעה הוא ההשפעה שהייתה לחוויית הג'יהאד, במובחן מן הדוקטרינה של הג'יהאד, על הזיכרון הקולקטיבי, זאת באמצעות העיבוד וההנחלה של מיתוסים קולקטיביים, מיתוס יש להבין כאן במשמעות האנתרופולוגית שלו, כלומר, המיתוס הוא סיפור שמסופר על ידי קבוצת אנשים המספרת לעצמה על עצמה (ועל מי שרלוונטי מחוצה לה, בעיקר על אויביה). כסיפור – ועד סיפור דרמטי – למיתוס יש התחלה, אמצע וסוף (בדרך כלל, סוף משמח), יש לו גיבורים, רשעים, ולעיתים קרובות נשמרים אחדות הזמן, המקום והעלילה. מרבית המיתוסים עוסקים בעבר, אך לא בהכרח בעבר בדיוני. המיתוס יכול בהחלט להסתמך על אירוע היסטורי ממשי. ומה טוב מאירוע של קרב או מערכה צבאית כחומר דרמטי? הגרעין העובדתי המקורי מעובד, מורחב ומפורש, ובכך רוכש לעצמו ממד אפי, כלומר, הופך לסיפור שבו לגיבור יש חופש פעולה החורג מזה של בני אנוש רגילים.

הפונקציות של המיתוס הן כדלהלן:

א. פונקציה קוגניטיבית-פרשנית: ממקמת את ההווה של קבוצה מסוימת בתוך המשכיות היסטורית (מקורותיה של הקבוצה, תכונותיה המהותיות וכד') ו/או מציגה את הקבוצה בצירוף כלים להבנת העבר, ההווה והעתיד שלה (לדוגמא: תפיסת ההיסטוריה ככלי לניתוח מצב העניינים בהווה).

פונקציה אופרטיבית-התנהגותית: מניעה את חברי הקבוצה לפעול על פי תבנית התנהגותית מסוימת ומגייסת אותם למטרה זו, במסגרת מיתוס שמרני, תבנית ההתנהגות תשרת את ההגנה על הסטאטוס קוו, בעוד כמסגרת מיתוס רדיקלי תפעל התבנית לקראת דה-לגיטימציה וחתירה תחת המצב הקיים.

המיתוס ממלא את שתי הפונקציות לא על ידי יצירת אורח פעולה רציונאלי אלא באמצעים ריגושיים – דרך הממד ההבעתי של המצב האנושי. המיתוס כסיפור אלגורי מביע תפיסות המסוגלות ליצור הזדהות או דחייה, הערצה או ניכור. המיתוס, אם כן, פועל באמצעות "אקט של אמונה", ולא באמצעות תהליך לוגי מצטבר: אקט זה מציע לקבוצה דרך לפרש את המציאות וכן דרך פעולה.

עלילות מלחמות הג'יהאד הן חומר אידיאלי ליצירת מיתוס. טענה זו מובנה מאליה בכל הנוגע למלחמות ולכיבושים המוקדמים כפי שאלה הופיעו באפוסים העממיים כמו הפותוח, אלא סיפורים על ניצחון המעטים על הרבים, כחלק ממערכה שמניע אותה הלהט להפוך "את מילתו של אללה שליטה עלי אדמות", ולא כחלק ממדיניות התפשטות פוליטית-כלכלית מן הסוג שהניע את שאר המלחמות בהיסטוריה. אך מפני שמשוואת הכוח לא נטתה לטובת האסלאם בשבע מאות השנים האחרונות, סוג אחד של מיתוס ג'יהאד העיב אפילו על סיפורי מלחמות הכיבוש המוקדמים (למרות שאלה מופיעים עדיין באופן אירוני, במלחמות בין מוסלמים: כך נזקק סדאם חוסיין לקרב קאדיסייה משנת 637, קרב אשר הביא לכיבוש המוסלמי של עיראק, כקרב המהווה סמל מעודד במלחמתו עם איראן), המיתוס שהעיב על מיתוס הכיבוש הוא זה הקשור לצלבנים, או ליתר דיוק, המיתוס של הג'יהאד האנטי-צלבני, אשר יום השנה השמונה מאות להתרחשותו (או, ליתר דיוק, יום השנה לניצחון צלאח אל דין בקרב של קרני חטין וכיבוש ירושלים מחדש לאחר מכן) נחוג ברוב עם בקיץ 1987 בכל רחבי העולם המוסלמי, ובמיוחד במצרים, סוריה, ירדן ועיראק.

מיתוס זה, שנוכחותו הייתה ניכרת כבר בתקופת מסעי הצלב, ואשר המשיך להתפתח במאות השנים הבאות ככל שעוצמתו הצבאית של האסלאם הלכה והידרדרה, מציג את מסעות הצלב כתופעה סמלית – מטריצה שתפקידה לפרש את ההווה, בין שמדובר בסוריה של המאה הארבע עשרה שמרחפת מעליה סכנתה של קפריסין הנוצרית, במרוקו של המאה השש עשרה שאליה עומד לפלוש צבא פורטוגל, באלג'יריה במאה התשע עשרה שצרפת עומדת לכבוש אותה, או במצרים של המאה העשרים הניצבת מול האתגר של מלחמת סואץ. הרלוונטיות של המיתוס נובעת מן התפיסה שהן מסעי הצלב והן ההווה הם חלק בלתי נפרד מאותו תהליך היסטורי (שתחילתו, על פי כמה גרסאות, בימי אלכסנדר הגדול)., כלומר, הכול חלק מאותו מאבק ישן נושן בין המזרח (אסיה ואפריקה עם האסלאם בראשן) לבין המערב (אירופה, ומאוחר יותר גם אמריקה, ואף רוסיה בשל חדירת האתוס המודרניסטי אליה). בקווים כלליים, מה שעורר את המערב לפעולה הוא החיפוש אחר משאבים טבעיים, דרכי מסחר, שליטה אסטרטגית וכו'. המזרח הוא הקורבן הנצחי, רודף שלום, נאבק על הגנת עצמו ואף כאשר הוא עורך מתקפת נגד (למשל בימי העות'מנים), נעשה הדבר לשם יצירת חגורת מגן בפני פלישות עתידיות, וכמובן כדי להשיב בכוח את כל מה שנגזל קודם בכוח העוצמה המערבית. מה שמניע את המזרח הוא בעיקר תפיסת האיום החיצוני ולא ניצול הזדמנות.

האנלוגיה המהותית הקיימת בין העבר לבין ההווה מספקת לחברות המוסלמיות הערוכות לקרב לא רק תחושה של צידוק עצמו אלא דם - היות שמסעות הצלב הסתיימו בניצחון אסלאמי – הבטחה לעתיד טוב יורת, כלומר, יש דטרמיניזם היסטורי שערב לכך שאם ילכו המוסלמים בעקבותיו של צלאח אל דין וגיבורים אחרים של הג'יהאד במאות השתים עשרה והשלוש עשרה, סופם לגבור ולנצח. העמדה הדידקטית מובילה כאן לעתים קרובות לפרגמטיזם, היינו לחיפוש אחר הלקחים הספציפיים שניתן להפיק מן ההיסטוריה מעבר למופת לחיקוי שדגם בו יש כדי לרומם את הרוח. דוגמא ברורה לכך מצויה במקרה של צלאח אל דין, האסטרטגיה שלו כללה בשלב הראשון יצירה בשם הג'יהאד של בסיס כוח על ידי איחודן של סוריה, מצרים, תימן וחלקים מעיראק ורק אחר כך הפנה את העוצמה המשולבת ואת האמצעים הפיננסיים כנגד הצלבנים. דרך השימוש המיומנת של צלאח אל דין בתעמולת ג'יהאד, תעמולה שניזונה מהברית שכרת עם אנשי דת, ששימשו לו מעין פוליטרוקים, היא דוגמא נוספת לשימוש הפרגמאטי במיתוס. בעבר, וכך גם היום, נעשה במסגרת טקסים ציבוריים שימוש רטורי בקרבות ספציפיים כשאלה מתוארים בהרחבה כדי יסמנו את העובדה ש"ההיסטוריה חוזרת על עצמה". זאת כדי ליצור נכונות ריגושית שתוביל בשלב מאוחר יותר לג'יהאד. האינתיפאדה בשטחים, שהונהגה על ידי תנועה החמאס הפונדמנטליסטית, הנה רק האחרונה ברשימה ארוכה מאד של מערכות שאליהן חדרה מיתולוגיה שמרנית זו המכוונת אל העבר.

לחלקים נוספים של הפרק:

ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: מקורות 
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: החוק והמלחמה
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: מוטיבציה וזיכרון קולקטיבי (פריט זה)
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: דבקות גמישות ומבנה חברתי
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: הפנייה פנימה


ביבליוגרפיה:
כותר: ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: מוטיבציה וזיכרון קולקטיבי
שם ספר: התנגשות בתוך האסלאם
מחבר: סיון, עמנואל
תאריך: 2005
הוצאה לאור : עם עובד
בעלי זכויות: עם עובד
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית