מאגר מידע
מאגר מידע > מיישוב למדינה > המאבק המדיני להקמת המדינה
מאגר מידע > ההיסטוריה של מדינת ישראל > מדיניות חוץ


בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: שאלה מורכבת ואישיות רבת פנים | מחבר: נתנאל לורך

מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי

בנושא של ירושלים כבירת ישראל אנו עומדים לפני בעיה שהיבטים רבים לה: מדיני ודיפלומטי, משפטי ודתי, כלכלי ודמוגרפי, ואחרון-אחרון – צבאי, נושא זה רבים מתעניינים ומעוניינים בו – יהודים, מוסלמים ונוצרים על כל פלגיהם, סיעותיהם וכוחותיהם, וגם מדינות ומעצמות – בריטניה וצרפת, איטליה וספרד, רוסיה בעבר וברית המועצות היום וגם ארצות הברית של אמריקה, כולם מגלים בה עניין ואינם מניחים לו לנושא זה במשך כל השנים.

בן גוריון היה איש מורכב ורב פנים, שמיזג בתוכו חזון רחב אופקים ולטווח ארוך יחד עם פרגמטיזם דקדקני המתמקד בכאן ובעכשיו, הוא ראה בהיסטוריה יריעה העשויה מגילות מגילות, כפי שכתב במכתב לרב הרצוג,1 או דרגות דרגות:2 "בכל יש דרגות...יש עצמאות סוברנית, עצמאות אוטונומית ועצמאות של ועד מושבה במשטר התורכי...ישוב בארץ קודם לישוב הארץ, בנין בארץ קודם לבנין הארץ והקמת מדינה בארץ קודמת למדינת הארץ", בן גוריון הבדיל בין משימות המוטלות על הדור הזה ובין אלה שהדור רשאי ואף חייב בכורח הנסיבות להשאירן לדורות הבאים. הוא הבחין היטב בין טקטיקה לאסטרטגיה, אך לא פעם כיסה על ההבחנה מטעמים של טקטיקה, כך שהמנסה לפענח את מחשבותיו לאמיתן מתקשה לעתים לדעת אם כוונה כאן או תכסיס, אם הדברים שנאמרו במעמד פלוני – לשיבור האוזן נאמרו או שהם משקפים כוונת מכוון, ואפילו המעיין ביומנו – שכתב מתוך מבט להיסטוריה – אינו פטור לפרקים מתמיהה מעין זו.

העוקב אחר עמדתו ופעולתו של בן גוריון בעניין ירושלים במשך עשרות שנים, מראשית שנות העשרים ועד ההכרזה ההיסטורית בכנסת, בדצמבר 1949, בדבר ירושלים כבירת ישראל, ימצא בה את כל הסממנים האמורים – את המנהיג הבונה והיוצר, את הסתירות והנסיגות, התקוות והחרדות, את היוזמות והתגובות, את סלידתו העקיבה מפני "המליצה הפטריוטית הנבובה" ואת דבקותו במעשה, דבקות מופלאה במטרה, למרות כל תהפוכות שבדרך, מטרה שאמנם גם הושגה.

בראשית שנות המנדט, בשנות ה- 20 בהיות בן גוריון מזכיר הסתדרות העובדים שאך זה הוקמה, הוא דגל בהקמת שתי עיריות נפרדות בירושלים, אחת ערבית ואחת יהודית. כעבור 15 שנה, כאשר עלתה בעיית ירושלים על הפרק בהקשר של תכנית החלוקה שהוצגה על ידי ועדת פיל, ראה בן גוריון באי קבלת הצעתו בכייה לדורות:

עד היום אני רואה אסון גדול באי חלוקת ירושלים לשתי עיריות נפרדות. מצבנו עכשיו בירושלים לגמרי אחר – ואולי גורלנו הפוליטי ועתידנו הקרוב היה משתנה ביסודו – אילו הבינונו והעזנו לחלק את ירושלים. לאסוננו גברה בירושלים המליצה הפטריוטית, המליצה העקרה, הנבובה, המטומטמת על היצירה הממלכתית המפרה, וירושלים היא היום "מאוחדת" תחת שלטונם של הנאשאשיבים והחאלדים, מפני שלאיזה מוז'יק ירושלמי דרוש היה השלטון על "הר הבית", על מסגד עומר.

ירושלים יהודית, משוחררת מהשותפות החומסת והסריסית של האפנדי הערבי והפקיד האנגלי, מנותקת מהעיר העתיקה שאין לה תקנה אלא בהיהפכה למוזיאון תרבותי רוחני דתי של כל הדתות, ופטורה מהשכונות הערביות הבולעות את חילנו – הייתה מדרבנת את כשרון היצירה האורבאני שלנו, מרכזת הוננו ואוננו...אולם גבוה המליצה הבטלנית...3

דברים כדרבנות – אך יש לזכור שנכתבו בשעה שבה היה קיים סיכוי רציני להקמת מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל בלי ירושלים, ומסתבר שבן גוריון כבר גמר אומר בלבו שבתנאים ידועים התלויים בגורלה של המדינה, בהיקף סמכויותיה – בעיקר בנושא העלייה – ובמועד הקמתה, הוא ימליץ לקבל הצעה כזאת ואף יברך עליה.

מעניין שבזיכרונותיו, המפורטים למדי, אין בן גוריון מזכיר המלצה זו בדבר חלוקה עירונית של ירושלים במועדה, בראשית שנות העשרים, אלא במועד סמוך לפרסום דו"ח הוועדה המלכותית הקרויה על שם הלורד פיל.

האזכור הפרוגרמטי המוקדם ביותר של ירושלים בזיכרונות מועדו סמוך לאחר מאורעות תרפ"ט, שהחלו כזכור בירושלים ובה התרחש חלק הארי שלהם. בשיחה עם מנחם אוסישקין עומד בן גוריון על הצורך לבצר במיוחד את ירושלים:

כמובן ידוע שקולה ירושלים כנגד א"י כולה, ערכה ההיסטורי של ירושלים, היותה בירת הארץ, מרכז התיירות – מחייבים שינוי פניה של ירושלים. לאשרנו יש לנו פה כבר רוב יהודי, ואולם אין זה מספיק. בירת הארץ צריכה להפוך לשרשרת של שכונות עבריות, המבנה הכלכלי של ישובה היהודי טעון תיקון והבראה. לא נוכל להיות תלויים בירושלים באמצעי מחיה שלא שלנו. טבעת של שכונות עובדים ויישובים חקלאיים צריכה להקיף את עירנו הראשית. כל אפיה של ירושלים, מבחינה לאומית, מבחינה פוליטית וגם מבחינה כלכלית צריך להשתנות. זו צריכה להיות יותר גדולה ויותר רבת אוכלוסין מת"א.

בן גוריון ממליץ "לא לבזבז כוחות, אנשים וכסף בחברון...", אלא לרכז "כל האמצעים לביצור ירושלים".4

הדברים נאמרו באוזני איש ירושלים מובהק – אוסישקין. ההתייחסות לאופייה הפוליטי והלאומי של ירושלים, לצורך בהבראתה – כמו גם הדברים שצוטטו קודם לכן בדבר העיר העתיקה – מסגירים טפח מיחסו הרגשי של בן גוריון לירושלים, שהיה אופייני לרבים מבני דורו, היא איננה איבר מאבריו של היישוב החדש, היישוב המאורגן, פרי המפעל הציוני, בן גוריון יודע להעריך את חשיבותה ההיסטורית והפוליטית, אך לא הרגיש בירושלים "בבית". רק בהיותו ראש הממשלה עקר אליה, ביתו – וספרייתו – נותרו בתל אביב, ממנה עברו לשדה בוקר, שניהם חלקים מן היצירה הציונית ומבין ראשי סמליה.

בעיית ירושלים עולה פעם אחר פעם בהקשר של העדויות בפני ועד פיל, גיבוש המלצותיה, פרסומן והדיון עליהן, לכאורה, עמדת בן גוריון בתקופה זו הפכפכה. בהרצאה בפני מרכז מפא"י בפברואר 1937 5, אחרי שנגמר שלב העדויות בוועדה, חודשים מספר לפני גיבוש המלצותיה ופרסומן, אמר בן גוריון שיש פתרון רדיקלי והוא הקמת שתי מדינות, "ולדעתי הוא הוא הפתרון". הוא עומד על הגבולות המינימאליים ההכרחיים למדינה יהודית – שפלת החוף, העמקים, הנגב, ומוסיף: "ברור שהעיר ירושלים ובית לחם מוכרחות לצאת מן החשבון, וזה צריך להיות שטח אינטרנציונאלי תחת שלטון עליון של אנגלים והנהלה (בירושלים) יהודית ערבית".

בן גוריון מעלה אפשרות, שבפנים "יכולים לומר שהתכנית הזאת היא בגירה, שהיא מוותרת על מחצית א"י ועל ירושלים..." ובכל זאת, הוא מוסיף: "אני מניח שהעם היהודי יקבל את הפתרון הזה בהתלהבות, כי זה מאפשר עלייה והתיישבות גדולה...", מן "הצד הפנימי" רואה בן גוריון קושי עצום בהגשמת התכנית הזו דווקא בתחום אחר: "אני מסופק אם היהודים מסוגלים לשלטון עצמי, חוששני שבמקום בניה גדולה נתחיל במלחמת אזרחים...וזהו בעיני הקושי העיקרי", חשש זה, שלא הרבה לחזור עליו, הוסיף לכרסם במוחו והוא מסביר החלטות שנתקבלו כתריסר שנים לאחר מכן.

הוויתור על ירושלים כעניין מובן מאליו (במקום אחר אף נאמר: לצמיתות), ולא רק בהכרח בל יגונה, וההנחה שהעם יקבל פתרון זה "בהתלהבות", תמוהים למדי, ובכל זאת אין הם בבחינת פליטת קולמוס, הם חלק מהרצאה סדורה היטב, בהמשכו של אותו דיון בן גוריון קובע:6

ליהודים לא הייתה כמעט אף פעם מדינה, מלבד התקופה הלגנדרית של ימי שלמה המלך, ומספר שנים בימי החשמונאים, שאז הייתה המדינה על שטח מצומצם. אבל עכשיו יש עם יהודי שהרגש שלו לא"י אינו מקושר רק עם ההיסטוריה ולא מעניין אותו רק זה שהיה לפני 2000 שנה, אלא הוא זקוק לארץ הזאת, והוא יכול לעשות בה הרבה, זה מעניין את העם היהודי החי, את רגשותיו ואת רצונו, בשביל אוסישקין קובעת ירושלים, בשבילו א"י בלי ירושלים אינה אלא גטו יהודי, אבל לא כך חושב העם...

ובהמשך: "אני רוחש כבוד רב לאוסישקין, אבל אינני נזקק לתורה הציונית שלו, ואם הוא אומר "אוגנדה" – לא מפיו אני חי, ואינני מאמין שהעם חי מפיו."7

כחודש ימים לאחר מכן, בדיון עם ראשי מפלגת הלייבור (24 במאי 1937) נשמעת נימה שונה לחלוטין: "אמרתי [לדלטון] שלפי השמועה עומדים להוציא ירושלים [בתכנית החלוקה] שיקרה לנו יותר משלונדון יקרה לאנגלים, וירושלים היא עיר של 70,000 יהודים, ועומדים להוציא את חיפה..."8

על פני הדברים – אם ירושלים יקרה מלונדון, אזי אין מוותרים עליה בשום תנאי, אולם הרושם המתקבל הוא שתכסיס כאן, לאמור: ראו מה גדול המחיר שאנו משלמים, כי על כן מגיע לנו פיצוי בדמות חיפה.

פתרון מעשי לסבך שנקלע אליו מצא בן גוריון בדרך ההפרדה בין ירושלים החדשה לעתיקה. זהו הפתרון שנמצא לבסוף ב-1949, בהסכם שביתת הנשק עם עבר הירקון. הוא נוסח לראשונה במכתב שכתב פינחס רוטנברג יחד עם בן גוריון לוועדת פיל:9

התנגדות לחלוקה מטעמים יהודים ובריטיים, אולם אם יוחלט לחלק לא יתקבל הדבר על דעת היהודים, אם לא יובטחו...סעיף ה': ירושלים החדשה מחוץ לחומה בתוך מדינת היהודים, וכל תושבי ירושלים אזרחי המדינה היהודית. השטח היהודי בירושלים יכלול את הר הצופים. סעיף ו': קורידור (פרוזדור) לירושלים על ראשי ההרים משני העברים לשם הגנה.

מעתה נהפכה התביעה להכללת ירושלים החדשה במדינה היהודית לחלק ממשנתו של בן גוריון.

בשיחה עם אורמסבי-גור, השר לענייני מושבות בממשלת בריטניה (28 ביוני 1937) מסביר בן גוריון (אחרי שפתח וייצמן ואמר, שהדבר החשוב ביותר בשביל היהודים הוא גורל ירושלים):

אנו מבינים שהמקומות הקדושים וכל העיר העתיקה צריכה לעמוד תחת שלטון בריטי, אולם יש השכונות היהודיות שבירושלים החדשה שצריכות להיות קשורות עם המדינה עברית. ...מבחינה נוצרית ומוסלמית שום קדושה מיוחדת לא חלה עליהן.10

ב- 3 ביולי 1937 כותב בן גוריון לשרתוק11: "השנסים מרובים שנכבוש ירושלים למדינה יהודית...", כלומר שוב אין כאן רק עניין של מיקוח, אלא יעד ממשי, לא רק רצוי, כי אם מצוי, בגדר הישג יד, סביר להניח, שעל ה"רצוי" השפיע ברל כצנלסון יותר מכל אדם אחר, הערכת ה"מצוי" היא הערכתו של בן גוריון, והוא הולך ומפרט, כאילו שרתוק הוא הזקוק לשכנוע:

לא הרי זכות הערבים על יפו, שאינה אלא זכות של עובדה אתנוגראפית מציאותית, כהרי זכות היהודים על ירושלים שמאחוריה עומדת לא רק מציאות אקטואלית של 70,000 יהודים אלא קדושת עבר ומסורת קדומים של אלפי שנים ורחשי לב של אומה עתיקה והרגשה אוניברסאלית של עמי התרבות...

ומכאן הוא עובר לטקטיקה: "דווקא מפני החשיבות העליונה והטרנסצנדנטלית המעשית והסמלית של ירושלים כבירת המדינה היהודית אין אנו צריכים להכביד על מלחמתנו על ירושלים בתביעות אחרות". אין זו הפעם הראשונה שירושלים מוזכרת כבירת המדינה. מסתבר, שבמשך חודשים אלה עבר בן גוריון כברת דרך והוא חוזר דווקא להיסטוריה בטיעוניו, נקודת המוצא: ראיית אפשרות למימוש, ראייה שהוכחה כמופרכת כעבור זמן מועט.

בן גוריון מתאר בהרחבה את הדיון בבית הלורדים בעקבות דו"ח הוועדה ועומד במיוחד על נאומו של הארכיבישוף מקנטרברי ("מעין כהן גדול של אנגליה", הוא מסביר במכתב לבנו עמוס בן ה-15), שעמד על הכללתה של ירושלים החדשה, היהודית במדינה היהודית.

לאחר נאומו של הארכיבישוף – בהרצאה שנשא בן גוריון במועצה העולמית של איחוד פועלי ציון (צ"ס) בציריך ב- 29 ביולי 1937 – הוא משמיע את הדברים הנלהבים ביותר בזכות ירושלים:12

אחת השאלות המרכזיות בכל תכנית החלוקה היא שאלת ירושלים. מקומה של עיר זו בעברנו הרחוק, בתקופת קוממיותינו הממלכתית, כמרכז הפוליטי והרוחני של העם וסמל יחודו וייעודו ההיסטורי, השרידים היקרים מהעבר הגדול העומדים על תלם בעיר זו, חריתת השם הקדוש והנערץ של ירושלים בלב האומה שהלכה בגולה ושבועת האמונים לעיר קדשנו שדור אחרי דור חזר עליה, בכל הנדודים, מעל נהרות בבל לפני יותר מאלפיים שנה ועד ימינו אלה על כל הנהרות שבעולם, הניסיונות המתמידים במשך כל ימי הגולה לשוב לעיר זו על אף כל התלאות והצרות שפגשו את מחונני ירושלים מכיבוש הרומאים ועד שלטון התורכים, הישוב היהודי העתיק המושרש בעיר זו מכמה דורות, ערכה של ירושלים החדשה שהפכה שוב להיות עיר עברית ברובה המכריע ומכילה יותר משישית של כל יהודי הארץ, המוסדות הלאומיים המרכזיים שהוקמו בעיר זו, האוניברסיטה העברית, בית הסוכנות היהודית, הספרייה הלאומית, מרכז כנסת ישראל וכדומה, קיבוץ הגלויות שנתרכז בירושלים כאשר לא נתרכז בשום מקום אחר בארץ – כל אלה הופכים את ירושלים לנקודת המוקד של האהבה, הגעגועים, השאיפות והתקוות של העם העברי. כמובן, אין אנו יכולים להתעלם מהעובדה ההיסטורית והמציאותית שמקומות ידועים בעיר זו קדושים גם לעולם הנוצרי והמוסלמי, ואין דבר רחוק מאיתנו ומתנגד לאינטרסים החיוניים ביותר של תקומתינו הלאומית מפגיעה כל-שהיא בקדשי עמים אחרים. אבל מקומות אלה מועטים ומצומצמים כמעט כולם בעיר העתיקה, והמנדט מחייב שגם לאחר ביטולו של המנדט יובטחו הזכויות והעמדות של המקומות הקדושים האלה. בעיר עתיקה זו מרוכזים גם המקומות היקרים ביותר לעם היהודי – ויש הכרח שהעיר העתיקה תישאר תחת משטר בין-לאומי עד עת קץ, ואין כאנגליה הראויה לקבל על עצמה את השליחות הבין-לאומית הזאת לשמור על קדשי כל הדתות כול עמי התרבות. אולם ירושלים החדשה והעברית כולה – אינה יכולה להיקרע מהמדינה היהודית – לכשתוקם מדינה כזאת בארץ. ואחד הליקויים הבולטים ביותר בהצעת הועדה – הוא בעקירת ירושלים החדשה מתכנית המדינה היהודית.

אחד מידידינו היהודים בקרב הבלתי-ציונים, כששמע שההנהלה עומדת לדרוש את כלילת ירושלים החדשה במדינה היהודית המוצעת, מיהר והתרה בנו שלמען השם לא נעשה את הדבר הזה, כי דרישה כזו עלולה חס ושלום לקומם נגדנו את כל העולם הנוצרי. עד שבא אחד הנציגים העליונים של העולם הנוצרי וטפח על פחדו של היהודי הבלתי ציוני הזה, ראש הכנסייה הנוצרית באנגליה, הארכיבישוף מקנטרבורי בכבודו ובעצמו תבע בבית הלורדים כלילת ירושלים החדשה במדינה היהודית. "יש נקודה אחת", אמר ראש הכהונה האנגליקנית בנאומו בבית הלורדים, "שבה נדמה לי, יש ליהודים קובלנה מוצדקת נגד הצעות הועדה המלכותית – וזהו בדבר ירושלים, אני רואה חובה לעצמי להגיד שנראה לי קשה מאד להצדיק את מילוי השאיפות הציוניות מבלי ציון. כיצד ייתכן הדבר שלא נרחש אהדה בעניין זה ליהודים? כולנו זוכרים את ערגתם וקינתם ומשאלתם מאות בשנים: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני", אין הם יכולים לשכוח את ירושלים בשום תכנית חלוקה: כבר צוין שהישוב הנוכחי של ירושלים הוא בן 76,000 [הכוונה ליישוב היהודי, נ"ל] מהם 72,000 יושבים באותו חלק של העיר שהוא מחוץ לחומה העתיקה. מחוץ לאותו שטח שממשלת המנדט חייבת לקבל עליו אחריות מיוחדת – אין להעלות על הדעת שחלק זה של ירושלים החדשה המונה 72,000 יהודים, והמכיל, כמדומני, את האוניברסיטה העברית לא יצורף למדינה היהודית.

למחרת הויכוח בבית נתקיים כידוע הויכוח בבית התחתון, ומדברי מיניסטר המושבות אורמסבי-גור נראה שתביעת ראש הכהונה האנגלית לא נתקלה באוזניים אטומות בקרב הממשלה. בהגיע אורמסבי-גור לדון על המקומות הקדושים אמר: "אלה הם ירושלים, בית לחם ונצרת יחד עם ים כנרת. קח את עיר הבירה, ירושלים. אין אני מתכוון לחלקה החדש, אלא לעיר הקדושה העתיקה, כפי שקוראים אותה כרגיל, בתוך החומות (ההדגשה שלי, נ"ל) – הכרחי שעיר זו תהיה עיר קדושה, ולא היהודים ולא הערבים וגם לא העדה הנוצרית שבמקום ישלטו בה וישמרו עליה".

אורמסבי-גור לא הבטיח במפורש לצרף את ירושלים החדשה למדינה היהודית, אבל לא במקרה הפריד בין העיר העתיקה ובין העיר החדשה, ואת ההכרח של שלטון אנגלי בירושלים יחד בדבריו לעיר העתיקה בלבד.

באותה שעה עדיין הניח בן גוריון שעל אף הדחייה (תרתי משמע) בפרלמנט הבריטי, החלוקה עודנה אפשרית (כמה שבועות קודם לכן קבע שהיא "עובדה").

בדיעבד ברור, שהיה זה רגע שיא של תכנית החלוקה. עקב לחץ הערבים, היסוסי היהודים והתקדרות העננים באופק הבינלאומי הלכו מעתה ונתמעטו סיכויי קבלתה והוצאתה מן הכוח אל הפועל. עוד קודם היעלמה מתגנבת שוב נימה ספקנית לעמדת בן גוריון13: "גם אם ירושלים החדשה תצורף למדינה היהודית לא יסולק הקושי העצום של הניתוק הגיאוגרפי של הבירה מהטריטוריה העיקרית של המדינה ולא יבוטלו הסידורים של שתי רשויות סוברניות בתחומי עיר אחת".

באותו שלב שוב לא הייתה תכנית החלוקה מעשית. ועדת החלוקה וועידת סנט ג'יימס היו התחנות בדך לגניזתה הסופית והחלפתה במדיניות הספר הלבן, שאמורה הייתה לסתום את הגולל על מכלול המאמצים להקמת הבית הלאומי. ממילא ירדה מן הפרק גם בעיית ירושלים כמשתייכת לחלק זה או אחר של מדינה מחולקת.

תנופת ההתיישבות היהודית – בעת הדיונים על המלצות ועדת פיל ועד לקבורתן הסופית של אלה עם פרסום הספר הלבן במאי 1939 – הייתה מכוונת בעיקר לביצור גבולותיה של המדינה העשויה לקום, בצפון (חניתה, מצובה, איילון) ובמזרח (תל עמל, טירת צבי).

גם כאשר שבה ועלתה בעיית ארץ ישראל על שולחן הדיונים, אחרי גמר מלחמת העולם השנייה, לא כוון עיקר מאמץ ההתיישבות לירושלים ולסביבתה. אלא לנגב. מאמץ זה הגיע לשיאו בעליית 11 נקודות יישוב על הקרקע במוצאי יום הכיפורים תש"ז. בפרוזדור ירושלים עלתה על הקרקע רק נקודת יישוב אחת, מעלה החמישה. מספר יישובים עלו על הקרקע בגוש עציון ובצפון ים המלח הוקמה בית הערבה.

לכאורה, קשה למצוא מכנה משותף בין בעמדות שנקט בן גוריון בנושא ירושלים, משעלה הנושא על הפרק מדי פעם בפעם, מנכונות לוותר – ואפילו לצמיתות – ועד הקביעה שירושלים יקרה ליהודים יותר משלונדון יקרה לאנגלים, האם יש לך ניגוד קוטבי יותר, תהומי יותר?

עיון מדוקדק יותר יעלה בכל זאת כמה קווים משותפים, הנכונות, נכון יותר לומר – הלהיטות להימנע מקבלת עול האחריות השלטונית לעיר העתיקה, על המקומות הקדושים לשלוש הדתות המונותיאיסטיות המצויים בה, הלהיטות להשתחרר מן האחריות לאוכלוסייה הערבית בירושלים, שאיננה אלא תלות בה, כאשר לחלק היהודי החדש של ירושלים, יעדו המוצהר משתנה על פי הערכתו את הסיכויים להשגת היעד, כאשר ירושלים עברית ופרוזדור אליה, כחלק ממדינה יהודית, נראים בעיניו כהישג יד, זו תביעתו והוא משמיע אותה בלהט, כאשר תביעה זו נתפסת כחלום באספמיה, הוא מוותר עליה מיד ומבטלה.

לחלקים אחרים של המאמר

בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: שאלה מורכבת ואישיות רבת פנים (פריט זה)
בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: תש"ח- מהשלמה עם בנאום להכללה בפועל
בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: 1949- מהכללה בפועל עד הכרזה כבירה
בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: אחרית דבר

הערות שוליים:

    1. מכתב לרב הרצוג, צוטט בידי נשיא המדינה חיים הרצוג, במעמד הכרזת שנת בן-גוריון בתיאטרון ירושלים ביום 20.10.86.
    2. מכתב למרכז מפא"י מ-/ ביולי 1937. ראה: ד' בן-גוריון, זכרונות, ד', תל-אביב תשל"ו, עמ' 260.
    3. שם, שם.
    4. זכרונות, כרך א', עמ' 364; זכרונות, כרך ד', עמ' 57.
    5. שם, עמ' 64.
    6. 10.4.37, שם, שם, עמ' 150.
    7. שם, עמ' 152.
    8. שם, עמ' 190.
    9. שם, עמ' 207.
    10. שם, עמ' 254.
    11. שם, עמ' 276.
    12. שם, שם, עמ' 360-358.
    13. ד' בן-גוריון, רישום ביומן מיום 3.12.37, זכרונות, כרך ד', עמ' 456.


ביבליוגרפיה:
כותר: בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: שאלה מורכבת ואישיות רבת פנים
מחבר: לורך, נתנאל
שם ספר: ירושלים בתודעה ובעשיה הציונית
עורכת הספר: לבסקי, חגית
תאריך: 1989
הוצאה לאור : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
בעלי זכויות: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית