גישתם של מרבית ספרי הלימוד לתולדות עם ישראל לשאלה מיהו ומהו העם היהודי, יכולה להתמצות בקטע הבא:

"בעוד שיהדות אירופה נמצאה בתהליך של מהפכה סוערת, ומעבר לאוקינוס הלך ונוצר מרכז יהודי חדש, רב עוצמה וחשיבות, היו בארצות האיסלאם הנחלשות שבאסיה ובאפריקה– לפנים מבצרי עוז של תרבות ישראל– קיבוצי יהודים קפואים באורחות חייהם ושקועים בתרדמה היסטורית". (הורוביץ, א' 169– 170)

גם בסוגיית אופי הפעילות של העם היהודי בגלות, נוטים הספרים להסכים עם הקביעה הבאה:

"לאמיתו של דבר, אין דברי ימי היהודים בגלות היסטוריה של אובייקט (מושא) סביל, וכבר מאות רבות שנים שלפני התעוררותה של התנועה הלאומית היו הם הסובייקט (נושא) פעיל בה, בהיסטוריה... הערכת היהודים כיסוד סביל בלבד בדורות הגלות מקורה בהשקפה הנוצרית הקדומה על שיעבוד היהודים והוא הדין בפעילות המדינית המחודשת, שהיא, על צד האמת, המשך הפעילות היהודית העצמאית שבכל דורות הגלות היתה מלווה כיסופי גאולה לאומית ותקומה ממלכתית". (זיו/אטינגר, ד/א 289)

אלא, כפי שמתברר מהציטטה הקודמת, מיוחסת הגישה "האקטיביסטית" רק, וביחוד, לעדות אשכנז. וזו מסבירה את המקום הנרחב המוקצה בספרים לתיאור תולדות העמים, וביחוד בארופה. שילוב כזה אינו מעיד על עמדות של ידידות כלפי העמים, ובספרי התקופה, בפרקים שבהם ישנה התייחסות לעמים בקשר לתולדות עם ישראל, הגישה היא עויינת במובהק.

הייחוד של העם היהודי, אליבא הספרים, מתבטא ביכולת ההישרדות הנצחית שלו, שאפשרה לו את מימוש הנס הציוני בתש"ח, למרות הקטסטרופה של השואה. תכונה זו מתוארת לעיתים במונחים גנטיים ומיסטיים, ש"באורח חייהם של האוכלוסייה היהודית היה נבער מדעת, ושטוף – בדומה לשכניו – אמונות הבל שונות ומשונות". (הורביץ א' 170).

סבורתני, שכמעט בכל נושא בתולדות עם ישראל, בתקופה הנוכחית, ניכרת השפעת הלם השואה, המחריפה ומקצינה מגמות שכבר נמצאו בספרים של תקופת הגיבוש. מיון גס של "הסברים" לתופעת שנאת ישראל והאנטישמיות המודרנית מעיד אף הוא על הקביעה לעיל:

א. האנטישמיות היא מחלה, מסוגים שונים, שהשכיחה בכולן היא טרוף הדעת.

ב. האנטישמיות נושאת יסודות מיסטיים ודמיוניים השאולים מעולם כוחות הרוע והאופל.

ג. האנטישמיות היא תולדה של תוכנות גנטיות שליליות, המאפיינות את "גזע" הגויים.

ד. האנטישמיות היא "חייתית" ומעידה על ה"חייתיות" של העמים, שלא זו בלבד שאינם אנושיים, אלא שהם נושאים תכונות חיות שליליות וטורפניות.

לעתים קרובות משתמשים המחברים בכל היסודות הללו בעת ובעונה אחת, "ההאשמות" האנטישמיות כנגד היהודים מופרכות בספרים בדרכים שונות, כמו ההגדרה הבאה הצמודה לנושא "ההלוואה בריבית של היהודים" – "פעולה בנקאית זו נראית בעינינו טבעית ורגילה, הכרחית וחיונית למסחר ולתעשייה" ( לוי, ה/א 220- 224, הדגשות של המחברת).

הפעילות הברוכה המתוארת מחריפה, אם כן, את השאלה: מדוע שנאו העמים את היהודים? הספרים מציעים, כפי הנראה, את התשובה הגנטית – מיסטית. לדעתי, השואה משפיעה גם על המגמה בתיאור הפוגרומים שקדמו לה: הללו מתקצרים בהשוואה לספרים עד 1948, והם כפופים לשאלת "הקלון/ כבוד", הניכרת גם בתיאור השואה בספרים של עשרים השנים הראשונות למדינת ישראל, בנוסח:

"בעמידה הגבורה של יהודי הגיטו היה משום פיצוי לכניעה המבישה של המובילים למחנות ההשמדה".

(קירשנבאום 1965 ב' 278).

על-פי הספרים, " הכניעה המבישה" היתה,בדרך- כלל, של יהודים, זקנים, נשים וילדים, בעוד שההתקוממות היתה של ישראלים, צעירים וחלוצים. מרד גיטו ורשה, שאמור לאפיין את המרידות והמורדים כולם, זוכה למקום הרחב ביותר ביחס לגזירות אחרות מתולדות השואה.

כשם שתיאור הייסורים וההשמדה אינם מפורטים בספרים, כן גם תיאור העמידה היהודית והמאבק לשמירת צלם אדם, ובהכרח כך, שהרי לזו יש משמעות אמת רק על רקע נוראות השואה, בעוד שאין תלות כזאת בין הלחימה לבין הנסיבות, כיוון שמרד מזויין, מעצם טבעו יכול לעורר הערצה בקרב התלמידים.

הקטסרופה של השואה, נושאת לקח ציוני ברור, שרכיביו בספרים הם:

א. חקל מהעם היהודי לא הבין, או סרב לקבל את הפירוש ההיסטורי הנכון של הציונות למצב הגלות, בגלל אשליות של שוויון זכויות ואמנציפציה.

ב. הפתרון הסופי בשואה הרס את האשליות והעניש את קשי העורף.

ג. המסקנות והתוצאות של הלקח התבטאו בחזרה ללאום, בהכרה בציונות ובעליה לארץ ישראל.

ד. הנסיון ההיסטורי הנורא נגמר במערכה האחרונה בנצחון, בנוסח "משואה לתקומה" של מדינת ישראל.

הקישור בין האפוקליפסה לבין התקומה יכול ליצור רושם, שהספרים מצדיקים בדיעבד את "מחיר השואה", ושדמם של הנטבחים שימן את גלגלי המהפכה הציונית.

כל אלו יכולים להוביל גם למסקנה נוספת והיא : שהשואה היתה אשכנזית, והלקח ממנה היה כזה, ממש כמו "התוצאה" שלה,היינו מימוש הציונות. בעוד שבספרים של תקופת הגיבוש נשען הלקח על שלילת הגולה, הרי שבספרים של תקופת ההקצנה הוא נובע מתיאור ומהערכת השואה, ואילו לגבי הגלות, נמצאה עמדה חדשה:

"עם הקמת מדינת- ישראל בא הקץ לגלות עם ישראל שארכה כאלפיים שנה".

(קירשנבאום, 1965, ב' 375).

כתוצאה מביטול הגלות, הפכו יהודי הגולה ל"תפוצות" ש:
"אמנם חיים מחוץ לארצם, אבל בית להם ועם שאליו הם משתייכים".

(תבון, 138).

וכך, לצד עמדות מוכרות של שלילת הגלות, הולכים ומתרבים בספרים ההתייחסויות ל"תפוצות" בנוסח אחד העם, והמרכז הרוחני שלו, מדינת ישראל, והתוצאת היא שבספרים שהתקופה מתגלות עמדות הפוכות ונוגדות, זו בצד זו.

כאמור, הלקח הוא גם מקור לזכות אנושית קיומית של עם ישראל בארץ- ישראל, והשואה היא הוכחה העיקרית לכך, כשבצידה יש לעם היהודי זכויות ממקורות נוספים. בנושאים של רציפות הכמיהה והעלייה וההתיישבות אין הספרים של התקופה הנוכחית מחדשים בעמדות ובאמצעי הובלה ושידול, בהשוואה לקודמיהם.

בניגוד לזכויות הללו, ראויים הטיעונים של העמים האחרים לקטע הבא":
"הנסיון האחד לייחד לארץ- ישראל גורל מדיני שנעשה לא על- ידי עם ישראל", היה של "החברה הפראנקית נשארה חברה קולוניאלית" ועל- כן נכשלה, בעוד אשר "שממות חוף הארץ היו הפתח להתיישבות ציונית, אשר החלה מן המסד ביצירת עובדי אדמה וחרושת. על- כן איננה חברה קולוניאלית". ומה נותר מהנסיון הצלבני?

"לאחר הכחדת הפראנקים נשארת בארץ יישוב אשכנזי פורה, שהשפיע על גורל הישוב, לנוצרים נשארו רק זכרונות". (נאמן/ כשר, 407, הדגשים של המחברת). ספר זה אמור לתאר את ימי הביניים. ברוח דומה מפרטים מחברים אחרים רשימות של "כובשים", שכוללות גם את הערבים, שתכונותיהם השליליות ניכרות ב"תיאבונם וחוצפתם של הערבים", (קירשנבאום, א' 156).

הלאומנות שלהם היא כלי הסתה בידי המנהיגים בעלי האינטרסים החומדנים. ובניגוד לעמים בכלל, ולערבים בפרט, מממשים החלוצים את זכויותיהם בדרך לאומית קונסטרוקטיבית, היוצרת מתוך עצמה זכות נוספת של העם על ארצו הנגאלת והגואלת.

למרות יסודות"הרציפות בעלייה ובהתיישבות", ניכר הייחוד של החלוצים בעליות הראשונות, השנייה והשלישית. הם מתוארים בשפה חילונית יותר מהמקובל בספרים הקודמים, ללא יסודות של תיאורי סבל, שירה וריקודים. במקומם בולטים שני יסודות. הראשון- " התרומה למדינה ישראל", והשני- "טוב למות בעד ארצנו", בנוסח:

"בני הנעורים, שעלו ארצה להחיותה משממתה ביגיע כפיהם, כולם לוהטים באש קודש, נכונים להקריב את חלבם ודמם על מזבח העם והמולדת, הלא הם הביל"ויים".

(שמואלי, ד' 166)

כקודמיהם, גם המחברים של תקופה זו מקצרים מאד באיזכור כשלונות ומדגישים הצלחות, כשהם משתמשים בשיטות שפורטו לעיל, ומעמעמים את הביקורת ע"י הערכות משבחות. רק העלייה הרביעית אינה זוכה ליחס דומה, והיא מסוכמת בקביעה:

"נתברר שוב ללא ספק, שאי אפשר לבנות את ארץ- ישראל בידי עולים, הרודפים את טובת הנאתם בלבד, מבלי שים לב לטובת הציבור כולו".

(שמואלי ו' 234).

ברוח הנימה הכללית המיליטנטית של הספרים מודגשת מאד התרומה של מסגרת ההגנה הפועלית להקמת צה"ל, ואין קשר כזה עם מסגרות לוחמות אחרות.

"חוק הגאולה הציונית" שנתגבש בספרי הלימוד בתקופה הקודמת, זוכה בספרים של עשרים השנים הראשונות למדינת ישראל, לשלושה יסודות נוספים:

1. השואה שולבה בתהליך "הכרח היסטורי".

2. הקמת המדינה בתש"ח מאמתת ומממשת את "חוק הגאוחה הציונית".

3. מתש"ח ואילך פועל "חוק הגאולה" כמנוף לשיפור איכות חיים, לשאיפה לשלום ולקיבוץ גלויות

למרות שבניסוחו החוק הוא לאומי כללי,הריהו מודגם ומגולם בתולדות העדות האשכנזית בתפוצות ובארץ.

הערכה

המגמות האקטיביסטיות והמיליטנטיות בספרי הלימוד לתולדות עם ישראל בתקופה האמורה, מבטאות את מאפייני המאבק המתמיד של המדינה הצעירה נגד האויבים בגבולות והמסתננים לתוך הארץ. פרץ האקטיביות בולט כניגוד מהפכני להיסטוריה של העם היהודי בגלותו במציאות וגם בספרי הלימוד. הישרדות הלאום לאחר השואה, ותחייתו במדינת ישראל המקבצת גלויות בעלייה המונית גרמו לכך, שבספרים מודגשת תכונת "עוף החול" של היהודים, שהיא גנטית ומיסטית בעת ובעונה אחת. השואה הוכיחה לנאצים שקבעו שהיהודים הם גזע תת-אנושי, מדגישים ספרי הלימוד שלאחר בשואה את התכונות הגנטיות העל-אנושיות של העם, עד כי "הגענו לסקלריזציה שלא מודעת של רעיון הבחירה בהדגשת הנימה האתנוצנטרית של חשבון החיות הרוחני שבתורה".

(סימון, 48).

הייחוד הזה מלווה, כלפיי חוץ, בהתנשאות ובעויינות כלפי עמים אחרים, וכלפי פנים בהבדל שבהתייחסות לעדות האשכנזיות ולעדות שאינן כאלו. הפלישות הרגשית של המחברים לתוך ההסברים ההיסטוריים של תופעת השנאה כלפי העם היהודי והשואה, מעידות על חוסר האונים של החברה הישראלית להתמודד עם הלם השואה, והעמדות האמביוולנטיות שלה כלפי הקטסטרופה. הכאב הנורא המלווה בניכור, שמקורו בבושה של "כצאן לטבח יובל", והאשמת הנטבחים בסירוב לבשורה הציונית, שיכלה להצילם מהפתרון הסופי.הביטויים "מוזלמן", "סבון", שרווחו בחברה הישראלית בשנות החמישים, ושהיו כנויי גנאי מובהקים, מבטאים, במשהו את המתואר.

הדגשת "הגבורה" הלוחמת בספרי הלימוד היא תולדה של הנטייה בישראל "לאזן", או "לטשטש, את תחושת הקלון. ואכן, " חוק זכרון השואה והגבורה", (כנסת, אלול, תשי"ג), כולל 17 מילים המתקשרות לייסורים ולהשמדה, ו- 32 מילים המתקשרות למאבק גבורה ומלחמה, ורק 6 מילים בנושא שמירת צלם אדם.

הדגשת הגבורה בשואה משתלבת במגמה האקטיביסטית- מיליטנטית, המאפיינת את ספרי הלימוד והלכי הרוח של התקופה. המיונות מרדה בהיסטוריה הגלותית וניצחה בנס הקמת המדינה בתש"ח. תפיסה כזו מחייבת, בהכרח, צמצום של תיאור העמידה היהודית בתנאי השואה, העשויה להתפרש גם כ"סתגלנות יהודית גלותית", שאותה הוקיעה הציונות, כאשר הרימה את דגל המרד והעלייה לארץ- ישראל.

האמביוולנטיות ביחס כלפי היהודים בגולה מתבטאת גם בשימוש התכוף במושג "תפוצות", לצד "גולה" ו"גלות, על ההקשרים שלהם. האם ניכר בשימוש זה הד ל"נצחון" ארץ- ישראל על הגלויות, וכתוצאה- נכונות ישראלית "להכיר" בפריפריות? או שמא דווקא האכזבה של הישראלים מאי התקבצות העם בארצו, סיגלה אותם למציאות "אחת- העמית"? ייתכן שגישות מעורבות השפיעו על המגמות המעורבות הניכרות בספרים.

בעוד שבנושא הלקח חלו שינויים בספרים, שהושפעו מהלכי רוח ומהמציאות של עשרים השנים הראשונות למדינת ישראל, הרי שבנושא האפופיאה החלוצית ניכרת הקצנה של מגמות ותיקות. הזכויות של עם ישראל על ארץ- ישראל מודגשות בספרים בדרכים המוכרות, ולצידם מבוטלים הטיעונים הלאומיים של הערבים. ייתכן, שההקצנה הניכרת בנושא האחרון היא ביטוי לפיחות שחל במעמד של ערביי ארץ- ישראל בסכסוך במזרח התיכון, שהתנהל בעיקרו בין מדינות. המשטר הצבאי שהוקם בישראל ב- 1948 ובוטל ב- 1966, אישר והעמיק את ההפרדה החבתית והתרבותית בין הסקטור היהודי לערבי, ואת הבורות של הישראלים בנושא הפלשתינאי. שאיפה שבלב, בורות, וכלי התקשורת, עודדו בקרב הציבור היהודי בארץ תחושה שלערבים המקומיים אין זהות לאומית ושהם בתהליך התאזרחות ישראלית (מרכז ההסברה).

היציבות במגמות המתוארות והקצנתן בולטת במיוחד במיתוס החלוצי, שהגיע לשיאו בספרים של התקופה דווא שהוגשם חזונם של החלוצים ומדינת ישראל קמה. ההנהגה הפוליטית של המדינה הישראלית הריבונית היתה, ברובה, מאנשי העלייה השנייה והשלישית, שהיתה פועלית וחלוצית באופיה ובשאיפותיה. ברוח האמונה בתהליך של "ממעמד לעם, קבע דוד בן- גוריון, שחוק החינוך הממלכתי (1953), הנושא ערכים חלוציים, מבטא את "נשמת המהפכה ההיסטורית שהתחוללה בדור זה" (בן- גוריון). המנהיגים והמורים האמינו, שהאידיאולוגיה החלוצית תסייע להם להתמודד עם הבעיות של התקופה, שביניהן היו גם אלו:

א. הצורך לקלוט ילדי העולים החדשים וליצור שפה משותפת עימם, במטרה להקנות להם את הערכים הציוניים-חלוציים הזרים להם. צורך זה חוזק על-ידי תחושת החרדה של היישוב מפני העלייה ההומנית של שנות החמישים, העלולה לשנות את האופי ואת הערכים של החברה הישראלית, כפי שנתגבשו בתקופת המנדט.

ב. הקושי בהצבת אתגרים חינוכיים- ציוניים לאחר הקמת המדינה, שהגשימה בכך את המטרה הציונית: כאשר נוצרה תחושה בקרב הציבור הישראלי, שדרך אחת הגיעה לשיאה ולסיומה ושאולי ראוי לקפל את "הדגלים הישנים", התברר, שדווקא לאחר ההישג הגדול החלה ירידה מהארץ והנוער הישראלי גילה התעניינות גוברת והולכת באפשרויות החיים והקידום בחוץ לארץ. (זהרוני, 311- 315).

היישוב הוותיק של מוריו ומנהיגיו האמין, שהערכים "הוותיקים": שנבחרו על- ידי ההיסטוריה, והוכיחו את אמינותם ועוצמתם בקרב דור לוחמי מלחמת השחרור, יפים גם לתהליך קיבוץ הגלויות וחינוך דור ההמשך.(עמית, 355). סוכני החיברות לא מנעו את תהליך "הדהייה" של הערכים הציוניים/ חלוציים בעיני הצעירים, עד כדי התנכרות וציניות. תופעה זו מילכדה את ההנהגה הפוליטית: מחד, היא נטתה לחזק את ההגמוניה הפוליטית שלה בכוח האידיאולוגיה החלוצית, כשבשמה היא שלטה על תהליכי איחוד ופיתוח לאומיים. מאידך, נצטרכה להתפשר עם אינטרסים שונים, שבהכרח גרמו ל"דהייה" של האידיאולוגיה המנהגת. בתהליך של האיחוד הממלכתי התייצבו קבוצות איליתאריות, שהצדיקו את זכותן "ההיסטורית" לשלטון, בכוח ההשתייכות ל"מועדון החלוצי", וצמצמו את הנועות החברתית, שהיא אחד מהעקרונות המרכזיים של האידיאולוגיה השוויונית, שעליה התבססו הקבוצות הללו. העולים החדשים, ובעיקר ילדיהם, בייחוד מעדות המזרח, החלו לראות במידניות ההנהגה מגמה שעיקרה שמירת עמדות כוח, ועל- כן התייחסו לערכים החלוציים המצדיקים אותה כל אמצעים מוניפולטוריים. בתהליכים אלו הבחינו גם הבנים של ותיקי היישוב, שסירבו להאמין בתוקף המוסרי של האידיאולוגיות שהצדיקו טובות הנאה למיניהן (איזנשטדט י"ב- י"ט).

למרות שהמורים ואנשי החינוך מכירים בהשפעת הבעיות החברתיות והכלכליות על העמדות הערכיות של הדור הצעיר,הריהם, לעיתים קרובות, מפנימים את "הצלב" שהעמיס הציבור הישראלי על שכמם ומאשימים את עצמם, ואת ספרי הלימוד, בהתרופפות הערכים הציוניים- חלוציים בקרב הצעירים (ריגר, 18-28). סבורני, שדווקא הפער שנוצר בין הריאליה החברתית והפוליטית לבין הפאתוס החלוצי בספרים ובהוראה, העמיק את אי- האמינות ואת הניכור כלפי הערכים, שדמויות המופת נשאו והגשימו (מובהק לכך היחס הציני כלפי יוסף טרומפלדור בקרב התלמידים של התקופה).

"חוק הגאולה הציונית" קיבל לגיטימציה ממלכתית בהכרזת העצמאות המפרטת, בלי לומר מפורשות, את מהלכיו מהעבר ההיסטורי עד להגשמה החלוצית ולהקמת מדינת ישראל. בספרי הלימוד מקבל החוק הזה הטייה אשכנזית, ובכך הוא מבטא מציאות של קיבוץ גלויות בשנות החמישים, שהיתה מלווה בקשיי הסתגלות הדדיים רבים.

ספרי לימוד אינם יכולים להיות בבואה יחידה או עיקרית של הלכי הרוח שבתקופתם, אך כסוכני חיברות ואקולטריזציה, הם משדרים עמדות, שאיפות ובעיות של המחנכים והמתחנכים ובכך תורמים להבנתן.

לחלקים נוספים של המאמר:

בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: מבוא
בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: תקופת ההססנות בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: תקופת ההתגבשות
בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: תקופת ההקצנה (חלק זה)
בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: תקופת התפנית