| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
על רקע התמורות הרבות שעברו על החברה הישראלית בדור שאחרי מלחמת יום הכיפורים, שינתה גם מערכת בתי הספר הישראלית את דמותה ואת תכניותיה, ובין השאר עדכנה גם את תכניות הלימודים בתחומי ההיסטוריה הציונית והישראלית. אי-אפשר לקשור את השינויים הללו אך ורק להתערבות הפוליטית הגוברת של שרי חינוך המתחלפים חדשים- לבקרים בתכני תכנית הלימודים, התערבות שלא היו לה תקדימים בעשורים הקודמים. עוד לפני המהפך בשנת 1992 שהביא לעליית ממשלתו השנייה של יצחק רבין מינה משרד החינוך בשלהי ימיו של השר זבולון המר ועדת משנה להוראת מקצוע ההיסטוריה, והעמיד בראשה את פרופ' משה צימרמן מן האוניברסיטה העברית בירושלים. על ועדה זו הוטל להכין תכנית לימודים חלופית לזו שהתבססה על תכנית הליבה משנת תשל"ה, אך לחטיבת הביניים בלבד. צימרמן היה הראשון בשורה של היסטוריונים שהיו מעורבים בגיבוש מדיניות משרד החינוך בנושא הוראת ההיסטוריה, אם כיועצים קבועים ואם כחברי ועדות שהתמנו במיוחד כדי להתמודד עם סוגיות ספציפיות. כצפוי, בעקבות הפולמוסים באוניברסיטאות ובתקשורת, חדר הרביזיוניזם ההיסטורי הפוסט-ציוני גם לתוך מערכת בתי הספר, שלמוריה ולתלמידיה יש פחות כלים להתמודד אתו מאלה שיש בידי המרצים והסטודנטים באוניברסיטה. אנשי אקדמיה פוסט-ציוניים, המבקשים להרוס את "הזיכרון הקולקטיבי" הישראלי, תקפו מאז תחילת שנות התשעים את מערכת החינוך הממלכתית, שלטענתם (שאחרים היום מטילים בה ספק) מנחילה אותו לתלמידיה. אחד מהם, אורי דווידסון, קבל בכנס של האגודה הישראלית לסוציולוגיה על המונופול הציוני בחינוך, על בלעדיותה של השפה העברית ועל ההכרה ההיסטורית המדגישה בתכנית הלימודים את התקופה שלפני הגלות. הוא טען שהקיבעון הזה, הקיים מאז הקמת המדינה, הביא לקיפאונה של מערכת החינוך הלאומית והוביל אותה למבוי סתום. לדבריו, היא מסוגלת אמנם להעביר מידע, אך אין היא מסוגלת לעצב אישיות מתאימה לעולם הגלובלי והפוסט-מודרני.31 בשנים 1996-1994 הגיע הוויכוח בין הפוסט-ציונים ומבקריהם לשיאו. הדיון הציבורי תקשורתי טופח בעיקר על- ידי העיתון הארץ, וניזון מאשליות השלום שרווחו לאחר הסכם אוסלו. על רקע תהליכים שהתרחשו במערב התיימרו "הפוסטיסטים" הישראלים לא רק להמציא- מחדש את העבר, אלא גם לנבא את העתיד. כך, למשל, הם מיהרו להכריז על התנדפותה של החברה הישראלית הסולידארית ועל שקיעתה של הזהות הישראלית, וממילא של זיכרונה הקולקטיבי ושל תרבותה. פרופסור ברוך קימרלינג, סוציולוג ירושלמי ומנביאי התפרקותה של הישראליות,זיהה במקומה שבע תרבויות ותרבויות-שכנגד, ובכללן זו של ערביי ישראל, שבכולן יש התפלגות פנימית והן מפרקות את הלאומיות ואת "הזיכרון הקולקטיבי" הישראלי לגרסאות מנוגדות ומתנגשות.32 צימרמן, שהיה "נביא" נוסף מן האסכולה הזו, הבטיח כי "במהלך הבא יזכה המונח 'התבוללות' לטיפול מאסיבי, וטיפול זה עשוי להעמיד את ההיסטוריוגרפיה הציונית על ראשה." צימרמן אמנם לא הוסיף ידע חדש על תופעת ההתבוללות, אך את ההשראה להעמדת ההיסטוריוגרפיה הציונית על ראשה הוא שאב מ"דיונים מקבילים על מיעוטים, על דעות קדומות, על גזענות, על מפגשי תרבות הנערכים בכל עוז בקרב היסטוריונים ואנשי מדעי החברה באירופה ובאמריקה." 33 כמו שלמה זנד, גם צימרמן קרא להבליע את ההיסטוריה היהודית והישראלית בהיסטוריה הכללית ולהתעלם מייחודה. הוא תלה את השינויים שחלו בהיסטוריוגרפיה הישראלית בשינוי הערכים בחברה הישראלית וקבע: "מטבע הדברים, כשהשתנתה הציונות והשתנתה החברה הציונית ממילא השתנו השאלות ששאלו ההיסטוריונים והתשובות שלהן ציפו הצרכנים." 34 הוא צדק, כמובן, אלא ששינוי הערכים בחברה השפיע על כלל ההיסטוריונים, ואילו הוא בחר להתעלם מרובם, וצמצם את התייחסותו לקבוצה הרדיקלית של הפוסט-ציונים ולסביבה האידיאולוגית והתרבותית המחזקת אותה ומושפעת ממנה. שאר טענותיו הן מניפסט בעד ההתבוללות, שבו הוא מנסה לתאר את הציונות כתנועה כושלת שלא עמדה במטרותיה ונכבשה בידי כוחות השחור הדתיים והאתנוצנטריים. הטיעונים יכולים להיות נכונים או מופרכים, אך ברוח המגמתית והלוחמנית שבה הם מועלים אין להם שום ביסוס במחקרהיסטורי, של צימרמן או של אחרים. צימרמן נתן את הכיסוי האקדמי-כביכול למניפסט שלו על כישלון הציונות בסקירה על ויכוחי ההיסטוריונים (בלשונו: "הגילדה") בגרמניה, שאותם הקביל להתפתחות ההיסטוריוגרפיה היהודית והישראלית. על הקרקע הגרמנית צימרמן אמנם יציב יותר, אך ההקבלה בין ויכוחי ההיסטוריונים הגרמניים על מלחמת- העולם השנייה לבין קריאת התיגר של קבוצת היסטוריונים וסוציולוגים על ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות היא מלאכותית ומאולצת. צימרמן מרחיק-לכת עד כדי השוואה בין הקיסרות הרומית הקדושה בימי הביניים והרייך הגרמני המודרני מן הצד האחד, לישראל "הקטנה" ו"הגדולה" שלפני 1967 ואחריה מן הצד האחר. הקבלה זו נשענת גם על פרשנות קצרת-ראות ומופרכת של ההתפתחות הפוליטיות בישראל בין השנים 1992 ו- 1996, פרשנות ששבה ומלמדת על חשיבותה של הפרספקטיבה להיסטוריון ועד כמה תרומתו מצומצמת ולוקה בלעדיה.35 בעקבות ביקורתם של פרופסורים להיסטוריה כצימרמן וזנד חתרו היועצים האקדמיים של משרד החינוך למזג את ההיסטוריה היהודית ואת ההיסטוריה הכללית בתכנית לימודים אחת, שתיכלל באותם ספרי הלימוד. אלא שתועלתו וחיוניותו של מיזוג זה מוטלות בספק. שילוב כזה עשוי אמנם לעלות יפה באוניברסיטאות, שתפקידן להעניק לתלמידיהן הכשרה דיסציפלינארית בתחומים שהם בוחרים ללמוד, אך מכיוון שמטעמים שאינם בהכרח ענייניים אי-אפשר כנראה לאחד את החוגים ההיסטוריים באוניברסיטאות, יזמו ההיסטוריונים שייעצו למשרד החינוך איחוד כזה במערכת החינוך הבית- ספרית, אלא שהם התעלמו מן ההבדל הבסיסי בין הוראת ההיסטוריה בבית הספר וזו שבאוניברסיטה. בסופו של דבר יתבטאו הממצאים המחקריים גם בספרי הלימוד, ואולם בין המחקר האקדמי ובין ספר הלימוד של בית הספר מפרידות שנים רבות של בחינת הממצאים, גיבושם והתקבלותם. ניסיונות לקצר את הדרך בשם סיסמת ה"פלורליזם" ולהכניס את הרלטיביזם הפוסט-מודרני ואת החדשנות-בכל- מחיר של האקדמיה למערכת החינוך מוליכים לניהיליזם בלתי-נשלט בתוכה, ולא רק בתכניות הלימודים בהיסטוריה. שלא כמו האוניברסיטה, על בית הספר לחנך את תלמידיו, ואין עליו חובה לדאוג להכשרתם הדיסציפלינארית. החידוש הישראלי המפוקפק – הסתרת ההיסטוריה הלאומית באמצעות הבלעתה בהיסטוריה הכללית – הופך את הסדר הראוי של הדברים. בכל מקום בעולם בית הספר מדגיש את ההיסטוריה הלאומית. ההיסטוריה הכללית נלמדת רק כרקע חיוני להיסטוריה האמריקנית, הבריטית, הצרפתית, האיטלקית או הפולנית, בהתאם. אפילו באוניברסיטאות המערביות, התפשטות תכנית הלימודים מהוראת ההיסטוריה הלאומית (בתחומים שונים) אל הוראת ההיסטוריות של עמים, יבשות ותרבויות אחרות היא תופעה חדשה באופן יחסי, המאפיינת בעיקר את שלושת העשורים האחרונים, ועדיין נתקלת בהתנגדות קשה. היא הצליחה יותר בארצות-הברית הפלורליסטית מאשר בבריטניה, ולפי שעה לא חדרה ממש אל האוניברסיטאות בצרפת ובגרמניה. ואם באוניברסיטאות כך, על אחת כמה וכמה בבתי הספר.36
לחלקים נוספים של המאמר: הוראת ההיסטוריה בישראל ובעולם: תקציר הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
