מאגר מידע
מאגר מידע > יהודים בתפוצות
מאגר מידע > היסטוריה במבט רב-תחומי > היסטוריה ומגדר

קהילת הנשים | מחברת: ימימה חובב

סגולה

האחווה הנשית פרחה בקהילות אשכנז של ראשית העת החדשה. פעילות חברתית ודתית תוססת, לנשים בלבד, התקיימה במקביל לקהילה הממוסדת. לצד ההערכה הגדולה לפעילותן, זכו הנשים גם למבטים גבריים נוזפים ולהצרת צעדיהן בתחום הכלכלי. מסע אל קהילה שלא הכרתם

אם אזמין אתכם להצטרף אליי למסע דמיוני במרחבי הקהילה האשכנזית המסורתית, בעקבות עולמן הדתי והרוחני של הנשים שחיו בה, סביר להניח שלצורך כך תפנו את מבטכם פנימה לתוך ביתן של הנשים, אל מה שמעבר לווילונות המוסטים שבחלונן, אל תוך רשות היחיד שלהן. את העשייה הדתית הנשית תחפשו ודאי במטבח, שם הפרישו הנשים חלה, הכשירו עופות ובררו תולעים מן האורז. תחפשו אותה באותם מקומות פרטיים ואינטימיים שבהם שמרו על טהרת המשפחה, ולכל היותר גם בספר תהילים, בקובץ תחינות ובספר 'צאנה וראינה' שחיכו להן בפינה מוצנעת לאותן שעות מעטות של הפוגה ממלאכות הבית.

ההנחה הזו, שעולמן הדתי של הנשים התרכז בתחומו של הבית, יש לה ודאי על מה לסמוך. אחת מאבני היסוד של תפיסת העולם היהודית המסורתית הייתה ההבחנה בין ייעודן הדתי של הנשים לייעודם הדתי של הגברים, והקביעה שיש חלוקת תפקידים ברורה בין גברים לנשים. חלוקה זו מייעדת לגברים את תחום הרוח, ואילו על הנשים היא מטילה את החובה לדאוג לכל צרכיו החומריים של הגבר ולהתנהלותם התקינה של הבית והמשפחה באופן שיאפשר לגבר להתמסר כולו ללימוד התורה.

השקפה זו הייתה מקובלת גם על הנשים עצמן, והטענה שחלוקת התפקידים בין הגברים לנשים היא כחלוקת התפקידים שבין יששכר לזבולון, ועל כן ערך מעשיהם של אלה ושל אלה שקול ומזכה את עושיהם בשכר דומה - אף העניקה להן סיפוק רוחני של ממש על מעשיהן. ואכן, חלק ניכר מפעילותן הדתית של הנשים התייחד לתחום הבית. הדברים אמורים בהתמסרות לניהול משק הבית כדי לתמוך בגבר לומד התורה, בטיפול בילדים ובחינוכם למצוות, באמירת תחינות אישיות ואינטימיות הנוגעות למעגל חייה של האישה, ובקיום מצוות חנ"ה - חלה נידה והדלקת הנר - שנתפסו כמצוות נשיות מובהקות. למעשה יחלפו דורות רבים עד שנשים יתחילו להתקומם נגד מציאות זו, המצמצמת כל כך את תחומי עשייתן הדתית והרוחנית, ורק כאשר ערכי המודרנה ורעיון השוויון בין בני האדם יחלחלו לתוך החברה היהודית, יחלו נשים לערער על התפקידים שייעדה להן המסורת בחיים הדתיים.

אך גם בחברה המסורתית לא הצטמצמה פעילותן הדתית של הנשים לתחום הבית ולרשות היחיד בלבד. המחקר ההיסטורי שעסק בחברה זו אמנם התמקד תמיד בפניה הגבריות של הקהילה - במוסדות ההנהגה ובמוסדות הדת שנוהלו על ידי הגברים (...) - אך בקהילה האשכנזית המסורתית התקיימה במקביל פעילות חברתית ודתית עשירה ומלאת תוכן, שהקיפה הן את מעגל השנה והן את מעגל החיים של בנות הקהילה. הייתה בה גם היררכיה פנימית, ונשים בעלות תפקידים מיוחדים זכו בה למעמד גבוה משל אחרות. לעתים נשים אלה זכו למעמדן בתוקף היותן נשואות לגברים בעלי מעמד בכיר בקהילה, ובראשן יש למנות כמובן את הרבנית, אשת הרב. אך היו גם נשים שקנו את מעמדן בזכות אישיותן העצמאית, בזכות למדנותן או בזכות יראת השמים שלהן.

הזמנה למסע אחר

בספר הזוהר מופיע תיאור מרתק של גן עדן. על פי המסופר שם מצויים בגן עדן שישה היכלות מיוחדים שבהם שוכנות נשמותיהן של הנשים הצדקניות. היכלות אלה מופרדים מיתר הגן באמצעות פרוכת שנשמות הגברים אינן יכולות לעבור דרכה, למעט בחצות הלילה, אז מתייחדות נשמות הגברים עם נשמות הנשים. ביתר שעות היממה מצויות נשמות הנשים לבדן בהיכלות המיוחדים להן ומתענגות על זיו השכינה. בראשן ניצבות נשמותיהן של ארבע האמהות, של סרח בת אשר, של בתיה בת פרעה ושל יוכבד, ויחד עמן הן עסוקות בלימוד המצוות וטעמיהן, בהודאה ובשירת שירי שבח לקדוש ברוך הוא (חלק ג', פרשת שלח לך, קסז ע"ב). תיאור יוצא דופן זה זכה לעיבודים ספרותיים רבים במהלך המאות ה- 17 וה- 18 במרחב התרבותי האשכנזי, חלקם בעברית וחלקם ביידיש.

לכאורה מדובר בתיאור פנטסטי, במציאות החורגת לחלוטין מכל מה שמצוי ומוכר בעולם הקהילה היהודית המסורתית. ובכל זאת, מחקר מעמיק של החברה האשכנזית במרכז אירופה ובמזרחה בראשית העת החדשה (במאות ה- 16 וה- 17 ובעשורים הראשונים של המאה ה- 18, טרם חדירת תהליכי המודרנה והחילון לקהילות היהודיות), מלמד שבחברה זו, שבה תיאור היכלות הנשים בגן עדן היה פופולרי כל כך, היה קשר של ממש בין התיאור הספרותי לבין מציאות החיים היומיומית בקהילות.

בעמודים הבאים ברצוני לחשוף בפניכם את פניה של הקהילה האשכנזית שככל הנראה טרם הכרתם. את פניה של קהילת הנשים, זו שהתקיימה במקביל לקהילה הגברית המוכרת לנו היטב, ואשר גם בה התנהלו חיים דתיים קהילתיים ערים ותוססים.

מסיבת רווקות קצת אחרת

מסענו במרחבי קהילת הנשים האשכנזית פוגש את נשות הקהילה לקראת אירוע משמח במיוחד. חתונה בעיר. בני המשפחה עסוקים בהכנות קדחתניות אחרונות לקראת המעמד המרגש. הקהילה כולה אחוזה התרגשות וכבר כמה ימים לפני החופה עצמה מתחילים טקסי החתונה, ובתוכם טקסים נשיים מיוחדים.

בבוקר השבת שלפני החתונה, לאחר סעודת השבת, מכריז עוזרו של השמש על האירוע הנשי העומד להתחיל. נשות הקהילה, והרבנית בראשן, מגיעות לבית הכלה. הן מושיבות אותה על כיסא מיוחד ומלבישות אותה בגדים העשויים מתכריכים - מעשה שיחזור על עצמו בטקסי חתונה נוספים - כדי להזכיר לה את יום המוות, לעורר בה הרהורי תשובה ולשוות למעמד כולו ממד של יראה ורוממות. לאחר מכן הן שרות לפניה שירים מיוחדים שנתחברו לצורך האירוע.

טקס דומה יחזור על עצמו בבוקר יום החתונה עצמו, יום שבו הכלה - כמו גם החתן - צמה ורואה בו מעין יום כיפור קטן. פעם נוספת מגיעות נשות הקהילה לבית הכלה, הפעם כדי לקלוע את שערות ראשה, כאשר הרבנית היא הראשונה למעשה הקליעה. באירוע זה מעניקות הנשים לכלה מתנות שונות, ולאחר מכן שרות שוב לפניה "זמרים הנעשים לכבוד חתן וכלה".

שירי חתונה אלה רוויים בדברי שבח לקדוש ברוך הוא, בדברי מוסר לכלה המתרים בה להקפיד על קיום המצוות ועל מילוי חובותיה כאישה נשואה, ובדברי תפילה לגאולה ולביאת המשיח. ספרי המוסר מאותה תקופה מזכירים אמנם גם שירים מסוג אחר, שכללו דברי פריצות וניבול פה, ובעלי המוסר התרו בשומעי לקחם שיימנעו מלשיר בחתונות שירים כאלה ויקפידו לשיר רק שירים ראויים וצנועים. אין ספק שהעמדתה של הרבנית בראש הנשים המלוות את הכלה, והלבשתה של הכלה בתכריכים, נועדו גם הן כדי למנוע מאירועי החתונה להפוך לאירועים של קלות דעת ולטבוע בהם חותם של רצינות ויראת שמים.

אירועי החתונה נמשכים גם לאחריה, והנשים מוליכות את הכלה בשירה ובריקודים במהלכם. מבט לעבר הנעשה בקהילת וורמייזא במוצאי השבת שלאחר החתונה מגלה פרט פיקנטי ומעניין - הנשים המלוות שרות לא רק לפני הכלה אלא גם לפני החתן: "והנשים, או הבתולה, משוררים שירות הנעשים לכבוד חתן וכ[לה], והחתן והכלה יושבין שם ושומעין" (מנהגים דק"ק וורמיישא לרבי יוזפא שמש, מהדורת בנימין שלמה המבורגר ויצחק זימר, ב', עמ' ס).

למה כעסו הגברים?

המסע אל קהילת הנשים ממשיך לאחר אירועי החתונה אל האירוע המשמח הבא - בן נולד. כבר שלושה ימים לפני הברית מכריז השמש ברחוב העיר על טקס קליעת הנרות, ומזמין בכך את נשות הקהילה לביתה של היולדת.

מיום זה ועד ליום הברית יגיעו הנשים לבית היולדת, יעסקו ברחיצה טקסית של התינוק ובקליעת נרות שיועדו להדלקה בבית הכנסת ביום הברית. בלילה שלפני הברית מתכנסים בני הקהילה בבית היולדת ומקיימים 'ליל שימור', שבו הם עורכים סעודה מיוחדת, קוראים קריאת שמע ועוסקים בלימוד תורה ובקריאת קטעים מספר הזוהר - מעשים שנועדו להגן על התינוק מפני המזיקים. גם בלילה זה היה לנשים תפקיד מיוחד. בקהילות שונות ערכו בו הנשים, וביניהן הרבנית, סעודה משלהן, והיו שקיימו בו תפילות מיוחדות. כבר כתב יד קדום מן המאה ה- 14 מציין: "נהגו הנשים להיות נעורות כל הלילה לשמור הנער כי חתן דמים הוא, וחתן צריך שימור" (כתב יד מונטיפיורי 129, דף 66ב).

ביום הברית עצמו היו אלה הנשים שהביאו את התינוק מביתו לבית הכנסת, שם נערכה הברית. ההליכה נתפסה כמעשה של מצווה, ומשום כך נהגו הנשים להאריך עוד ועוד את הליכתן לבית הכנסת, ולא פעם אף עיכבו את טקס הברית וננזפו על ידי הגברים.

בחרב שלופה נגד המזיקים

תפקיד מרכזי נשמר לנשים בשורה של אירועים שנמשכו כחודש לאחר הלידה, בין אם הייתה זו לידה של בן ובין אם לידה של בת. בראשית העת החדשה נמנעה היולדת מלצאת מביתה במשך כארבעה שבועות לאחר הלידה בשל חולשתה הגופנית, ובעיקר בשל האמונה שבתקופה זו היא צפויה לפגיעתם של שדים ומזיקים.

ההגנה על היולדת מפני המזיקים נעשתה כמובן בידיהן של נשים. נשים הקיפו את חדרה של היולדת בעיגול של נֶתֶר - מה שהעניק לחודש שלאחר הלידה את הכינוי תקופת 'העיגול' ('קראייז' ביידיש) - והציבו בכל פתחיו קמעות שנועדו למנוע כניסת מזיקים ושדים לתוכו. הגדילה לעשות אישה מיוחדת ששהתה עם היולדת בכל תקופת 'העיגול', שימשה אותה ודאגה לכל צרכיה. ר' יוזפא, שמש קהילת וורמייזא בן המאה ה- 17, מספר:

בכל לילה מיום הלידה אישה העומדת אצלה בביתה לשמשה לוקח חרב שלופה ומסבב בו את היולדת איזו סיבובים, ואומר איזו לחשים, כידוע לנשים. וכן עושה כל לילה, ארבע שבועות מיום הלידה (מנהגים דק"ק וורמיישא, ב', עמ' קנח).

עיסוק זה במאגיה, שעשוי להיראות לנו היום נחות ובעייתי, היה באותם ימים חלק בלתי נפרד מהזרם המרכזי של העשייה הדתית, ואף זיכה את בעליו במידה רבה של כבוד ויוקרה.

תקופת 'העיגול' הסתיימה באירוע חגיגי במיוחד - שבת יציאת היולדת - שבה ערכו הנשים סדרה של אירועים וטקסים. הן שלחו מנות ליולדת, ביקרו אותה ואכלו עמה סעודה שלישית. שיאו של היום היה בזמן תפילת שחרית, אז יצאה היולדת מביתה בפעם הראשונה מאז הלידה, ודווקא לבית הכנסת. היא לבשה בגדים חגיגיים, אך מתחתיהם התעטפה בתכריכים, ונשות הקהילה, כשהרבנית בראשן, הוליכו אותה לבית הכנסת. וכאשר הגיעה לבית הכנסת קיבלו אותה המתפללים בשירה, בניגון מיוחד של מלות התפילה שהיה שמור להזדמנויות מסוג זה: "שמחים בצאתם וששים בבואם, עושים באימה רצון קונם"; מלים שביטאו את תחושת ההקלה על שיצאה בשלום מתקופת הלידה, ואת השמחה על שיבתה לחיק הקהילה ועל יכולתה לעשות שוב את רצון קונה בבית הכנסת.

קווים לדמותה של חזנית

אם הגענו מן הבית אל בית הכנסת, מסענו חייב להתעכב על מקומן של הנשים בתוכו, שהרי בית הכנסת הוא מוסד דתי שבו באופן מובנה נדחקות הנשים אל מחוץ למרכז העשייה. כיצד בא הדבר לידי ביטוי באופן שבו פעלו הנשים בבית הכנסת בראשית העת החדשה?

במהלך ימי הביניים נבנו עזרות הנשים בקהילות אשכנזיות רבות כשהן מופרדות לגמרי מבית הכנסת המרכזי שבו התפללו הגברים וממוקמות במתחם אחר, או שנבנו בצמוד לבית הכנסת אך באופן כזה שרק פתח צר או חלונות קטנים קישרו ביניהם. דווקא במאה ה- 16 החל להתרחש שינוי במגמה זו, תחילה באשכנז ולאחר מכן גם בפולין. בתי כנסת רבים עברו שיפוץ, ולחלופין הוקמו בתי כנסת חדשים, באופן כזה שעזרות הנשים היו חלק בלתי נפרד מבית הכנסת. ועדיין, הקושי של הנשים לעקוב אחרי התפילה שהתנהלה בעזרת הגברים היה רב. המרחק בין עזרת הנשים לעזרת הגברים הוסיף להיות משמעותי, המחיצות שנבנו בין שתי העזרות מנעו קשר עין ביניהן, והיו גם בתי כנסת רבים שבהם הקשר בין שתי העזרות נעשה באמצעות חלונות קטנים בלבד. הנחיות שהשתמרו מקהילות שונות שיש לחזור על הודעות חשובות שנאמרו בבית הכנסת פעם נוספת סמוך לעזרת הנשים, מלמדות שבדרך כלל התקשו הנשים לשמוע את מה שנאמר מעברה האחר של המחיצה. ולא זו בלבד, אלא שהתפילה נערכה בעברית, שפה שרוב הנשים - ולמעשה גם חלק ניכר מן הגברים - לא הבינו.

אך מסתבר שדווקא הקושי שעמד בפני הנשים להשתלב בתפילת הגברים ואף לצפות בה באופן מלא, דחף אותן ליצור דפוסים של תפילה נשית עצמאית ונפרדת בעזרת הנשים. בבתי כנסת מן המאה ה- 18, שהשתמרו בהם המושבים הישנים שבעזרת הנשים, התגלה שהשורה הסמוכה לעזרת הגברים פנתה דווקא לכיוון עזרת הנשים והפנתה לעזרת הגברים את גבה. באופן זה כיוון התפילה של הנשים היה למעשה כלפי פנים עזרת הנשים וכלל לא לעבר עזרת הגברים.

במקורות נשמרה שורה של עדויות לפעילותן של נשים חזניות בבית הכנסת, ובהן עדויות מימי הביניים ואף מן המאה ה- 19 המלמדות על רציפות התופעה. מתוך המקורות ניתן לשרטט קווים אחדים לדמותה של החזנית - הזאָגערקע או הפֿירזאָגערין כפי שכונתה ביידיש. החזנית הייתה אישה מלומדת שהכירה היטב את נוסח התפילה והבינה את פירושה, ואף ידעה להנעים זמירות ולשורר את התפילות ואת הפיוטים שנאמרו בבית הכנסת. היא לימדה את יתר הנשים את נוסח התפילה והנחתה אותן כיצד להתפלל, ובמקרים שעזרת הנשים הייתה מרוחקת דיה מעזרת הגברים או מנותקת ממנה, הנחתה את תפילת הנשים במקביל לתפילת הגברים ולעתים גם בנפרד ממנה. יש מי שסובר שרבות מתחינות הנשים, גם כאלה שהועלו מאוחר יותר על הכתב בידי גברים, התחברו במקורן על ידי חזניות אלה. אותן נשים גם דרשו לעתים באוזני שאר הנשים דרשות בענייני הלכה ומוסר. דרשנית אחת כזו הייתה רבקה בת מאיר טיקטינר, מחברת ספר המוסר 'מינקת רבקה', שעל מצבתה (משנת שס"ה) נכתב: "הייתה דורשת יום וליל לכל נשים בכל קריה נאמנה". קשה לקבוע עד כמה הייתה מציאותן של חזניות כאלה תופעה שכיחה, אך ללא ספק היא הייתה תופעה מקובלת ומוכרת.

בית הכנסת 'שלהן'

אחד המועדים שלגביהם נשמרו עדויות על התכנסות של נשים לאמירת תפילות מיוחדת הוא תשעה באב, אז נאספו הנשים יחד לאמירת קינות משותפת. הזדמנות נוספת להתכנסות נשית מיוחדת הייתה בשמיני עצרת. בקהילת וורמייזא נהגו הנשים לערוך התכנסות כזו בין תפילת מנחה של שמיני עצרת לבין תפילת ערבית של שמחת תורה.

מנהג נשים: בין מנחה למעריב הנ"ל, באים במלבושיהן היקרים והנאים הטובים שיש להם. ובאים בחצר החיצון של בית הכנסת, ולפני פתח החיצון של בית הכנסת דנשים. ורוב הנשים, בפרט נשים בחורות מחברים יד ליד, ובראשם נשי חתן תורה וחתן בראשית, והולכין בעיגול סביב סביב ומשוררין יגדל, וזמירות שרגילין לשרור לכבוד חתן וכלה, והכל לכבוד התורה (מנהגים דק"ק וורמיישא, א', עמ' רכ).

לאחר מכן פרשו הגברים לעזרת הגברים והנשים "הולכין לבית הכנסת שלהן". בעזרת הגברים ערכו הגברים מכירה פומבית של המצוות לקראת השנה הבאה, וביניהן פתיחת ארון הקודש, הגבהת ספרי התורה וגלילתם. ואילו הנשים ערכו מכירה פומבית מקבילה בבית הכנסת שלהן. אמנם המצוות שמכרו הנשים היו שונות באופן מהותי מאלה שמכרו הגברים, ותאמו את אופי העשייה שיוחדה להן בחברה המסורתית: ניקוי בית הכנסת, שאיבת מים לנטילת ידיים, קיפול מפות ספרי התורה והכנת פתילות להדלקה בבית הכנסת. ממקורות שהשתמרו מקהילות שונות מתברר שהנשים היו להוטות לקיים מצוות אלה, ואף היו נכונות לשלם בעבורן כסף רב.

עצמאותן של הנשים בניהול מצוות אלה באה לידי ביטוי בפרט מעניין נוסף - עצמאות כלכלית:

ודמי מצוות ההמה אינן באין לידי הגבאי צדקה, רק הנשים מחזיקות דמיהן לעצמן ועושין שתי נשים צדקניות לגבאות עליהן, והמה קונין שעווה, ומדליקין נרות בבית הכנסת דנשים כל השנה כולה (שם, עמ' רכ-רכא).

צדקה ותחרות יוקרה

עם יציאתנו מבית הכנסת, ואגב אזכור פעילותן הכלכלית של נשות הקהילה, נצטרף אליהן לשדה פעילות קהילתי נוסף - מוסדות הצדקה של הקהילה. שדה כלכלי שבו מטבע הדברים רוחשים מתחת לפני השטח יצרים, אינטרסים, השקפות עולם ומתחים שונים.

הנשים האשכנזיות פעלו כגבאיות לא רק במסגרת בית הכנסת הנשי, אלא גם במסגרת מפעלי הצדקה והחסד הקהילתיים. חלקן מונו לתפקידן על ידי הנהגת הקהילה ופעלו לצד מוסדותיה הרשמיים, וחלקן פעלו באופן פרטי ועצמאי. אמנם המחשבה שכל חברי הקהילה היו אנשי צדקה וחסד יש בה מידה לא מבוטלת של נוסטלגיה ורומנטיקה ולאו דווקא דיוק היסטורי, ובכל זאת לא ניתן להתעלם מהעובדה שהנהגות הקהילות השונות עשו מאמץ אמיתי לדאוג לצורכיהם של העניים והנזקקים. כחלק ממאמץ זה מונו בקהילות, לצד גבאי הצדקה, גם גבאיות צדקה, שמילאו תפקיד חשוב באיסוף התרומות מן הנשים ובחלוקתן לעניות, וגם זכו להערכה רבה מן הציבור.

עם זאת, דווקא בתחום זה, שבו הכסף אומר את דברו, ניתן לזהות ביטויים למתח שהתקיים בין ההנהגה הנשית בקהילה לבין הנהגתה הגברית הרשמית. תקנות רבות שנשתמרו מקהילות שונות מלמדות על כך שהגבאים הטילו פיקוח הדוק על הגבאיות ומנעו מהן לחלק את הכסף לעניים כראות עיניהן. הגבאיות נדרשו לתת לגבאים דין וחשבון מפורט על הכספים שאספו, והיו מקומות שבהם הגבאים אף נעלו את קופות הצדקה שלהן במפתחות מיוחדים כדי שלא תוכלנה לפתוח אותן בעצמן.

תקנות אלה אולי מקוממות, אך במונחי התקופה ההיא ניתן לכל הפחות להבין את שורשיהן. מפתיע יותר לגלות תקנות שהגבילו לא רק את יכולתן של הגבאיות לחלק את הכספים שגבו על פי הבנתן, אלא גם את יכולתן לגבות כספים באופן חופשי.

מתברר שקהילות שונות תיקנו תקנות שצמצמו את המקומות ואת הזמנים שבהם הותר לגבאיות לאסוף כספים לצדקה, על אף שבכך פגעו בהכנסות של קופת הצדקה. ההסבר שניתן לכך בתקנות קהילת פוזנא היה שהגבאיות נוהגות בתקיפות רבה מדי ומביישות את מי שמסרבים לתרום:

וביותר הנשים העומדות על מפתן העזרה ואינן מניחות לאיש לצאת עד שלא ישלש [לקופה]. ולפעמים גם מזלזלות בנשים ובזו הלשון פונות הן: לדבר אכילה יש לכן מעות ולשלשל לא? אוי לאותה חרפה. וכן לא יעשה (פנקס הכשרים של פוזנא, מהדורת דב אברון, סי' תמו).

האם באמת היו הגבאיות תקיפות כל כך ופגעו בשלוותו של הציבור? הסבר אחד שאפשר לתת להאשמה זו שהוטחה בגבאיות הוא שלא היה הבדל של ממש בין התנהגותן לבין התנהגותם של הגבאים הגברים, אלא שבשל הציפיות השונות של החברה מנשים ומגברים נתן הממסד הגברי פרשנות שונה למעשיהם הדומים. מה שהוערך כתקיפות ראויה כאשר נעשה על ידי גבר, נתפס כתוקפנות, כעזות מצח וכחוצפה כאשר נעשה על ידי אישה, שממנה ציפו לנהוג בצניעות ובהכנעה. אבל אפשר לטעון שהגבאיות אכן פעלו בתקיפות רבה יותר מזו של הגבאים בשל תחושת שליחות מיוחדת שפיעמה בהן. הגבאיות פעלו בעיקר בשירותן של הנשים העניות בקהילה - היתומות, האלמנות והמשרתות - שהיו החוליה החלשה בחברה, ושבמסגרת הקהילה המסורתית הפטריארכלית חסרו את הגבר שיגן עליהן ושידאג לצורכיהן. יש עדויות רבות לכך שהנשים העניות קופחו במסגרת חלוקת הצדקה שנעשתה על ידי פרנסי הקהל, וסביר להניח שהגבאיות ראו עצמן מחויבות לצאת להגנתן ולהיות להן למשענת. הסולידריות של הקהילה הנשית באה אם כן לידי ביטוי גם בתחום זה.

אך אפשר שגם תחרות על יוקרה סמכות וכוח היו בין מניעיהם של מצרי צעדיהן של הנשים. בתקנה אחרת מקהילת פוזנא רומזים פרנסי הקהילה שדחיקת רגליהן של הגבאיות נובעת מכך שהצלחתן בגביית הכספים באה על חשבון קופת הצדקה הרשמית של הקהילה. הגבאיות יכלו לזכות בהערכה ובכבוד מצד הפרנסים כל עוד לא היוו איום עליהם, אך משעה שהצלחתן הייתה רבה מדי נעשו ניסיונות לצמצם את כוחן ואת סמכותן.

היו דברים מעולם

בשנים האחרונות נעשים ניסיונות שונים לחדש טקסים שמלווים את מעגל החיים - הלידה, ברית המילה, ההגעה לגיל מצוות, הנישואין והפטירה - וליצור טקסים שבהם יש גם לנשים תפקיד פעיל. ההנחה המקובלת היא שהטקסים המסורתיים מדירים את הנשים, ולראיה: היעדר טקס דתי המציין את לידת הבת או את הגעתה לגיל מצוות, הפסיביות של הכלה במהלך טקסי החתונה ושל האם בטקס ברית המילה של בנה, והרחקתן של נשים מטקסי קבורה וזיכרון. והנה, מפתיע לגלות שדווקא בקהילה המסורתית התקיימו טקסים נשיים רבים שציינו לכל הפחות חלק מן האירועים הללו, גם אם טקסים אלה התקיימו באופן טבעי בפורום נשי נפרד, על פי דפוסי הצניעות שנשמרו בקהילה.

המסע הקצר לקהילת הנשים באשכנז של ראשית העת החדשה, תוך הצצה להתארגנותן הנפרדת של הנשים בקהילה המסורתית, עשוי לתרום לדיון בשאלות המנסרות בחלל הקהילה היהודית גם בימינו. מכל מקום, לנוכח ביקורת הנמתחת חדשות לבקרים נגד התארגנויות נשיות עכשוויות לצרכים דתיים, כאילו מדובר במגמות מהפכניות החותרת תחת אושיות המסורת, ראוי להזכיר שלכל המעשים הללו יש שורשים עמוקים במסורת עצמה.


ביבליוגרפיה:
כותר: קהילת הנשים
מחברת: חובב, ימימה
תאריך: מרחשוון-אוקטובר תשעא-2010 , גליון 6
שם כתב עת: סגולה
בעלי זכויות: תכלת תקשורת
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית