תולדות חיים

משכיל וסופר עברי שחי ופעל ברוסיה בתקופת התחייה.
שטינברג נולד למשפחה חסידית בעיירה בבסרביה, שם קיבל חינוך יהודי מסורתי.
בהיותו בן 17 נחשף לתנועת ההשכלה, והחל ללמוד בכוחות עצמו רוסית ומדעים.
שטינברג עבד לפרנסתו בבתי ספר יהודיים (ממשלתיים) כמורה, ובאותו הזמן החל לכתוב ולפרסם את יצירותיו – סיפורים קצרים למבוגרים ולנוער ביידיש ובעברית וכן ספרי לימוד ובהם מקראה ללימוד עברית, "פסיעות קטנות".
בשנת 1905 עבר שטינברג לעיר אודסה, שם שימש כתב של עיתון יהודי אמריקני (ביידיש) – ושם גם נפטר שלוש שנים אחר-כך ממחלה ממארת.



 

יהודה שטינברג: בשדות בית לחם

לפניך הסיפור "בשדות בית לחם" שנכתב בידי יהודה שטינברג:

"בשדות בית לחם עמדו איכרי ישראל בתוך הקמה (=התבואה). אלה הניפו את המגלים על השיבולים ושרו… אלה אלמו אלומות… ואחרים אספו לגורן וזימרו… וַיִימָלֵא (=התמלא) השדה עבודה וּרְנָנוֹת (=שירים).
ובעת ההיא בא גם אליאב עם אשתו ועם בניו אל חלקת השדה להתחיל בקציר. ויבואו אליאב ואשתו ושני בניו בתוך הקמה מארבע פאות שדהו… ושם כיסו עליהם השיבולים המלאות והגבוהות…
ובעת ההיא עבר נודד מארץ מואב, והוא היה עייף ורעב מאוד. ויראהו (=ראה אותו) אליאב ויקרא אליו:
- אֲדוֹנַי עִמְךָ, נודד! סורה אלי, וקטפת לך… מן התבואה…
ויבוא הנודד, ויקטוף… ויאכל וישבע.
- חכה נא, נודד, - אמר לו אליאב – הנה אני קוצר את תבואתי, ולקחת לך פאה.
ולא ידע הנודד, מה זה "פאה".
ויאמר לו אליאב:
- זה מנהג האיכרים העבריים: עת יקצרו (=בזמן שהם קוצרים)… ישאירו שיבולים בפאת השדה לעניים ולנודדים, וזו היא "פאה".
וייקח הנודד, ויתלוש את פאת שדה אליאב…

ויעבור הנודד משדה אליאב אל שדה שְׁכֵנוֹ, והנה קול קורא אליו מאחוריו:
- … למה זה תכלימני (=תבייש אותי) ואנוכי לא עשיתי לך כל רעה!
ויחרד (=נבהל) הנודד ויאמר:
- בי אֲדוֹנִי, מתי הכלמתיך? ואני זר, זה עתה באתי מארץ מואב, ולא ראיתי את פניך עד היום!
- … תכלימני – ענה האיכר – אם עובר אתה על השדה בעת שאני מאלם אלומות ואינך לוקח לקט.
- מה זה "לקט"? – שאל הנודד.
- כן משפט העברים – ענה האיכר - …השיבולים אשר נשמטו מתוך הכף (=כף היד האוחזת בשיבולים) ונפלו מן המגל – לא לקוצר הן, אלוהים הציל אותן לעני ולנודד.
לקח הנודד לקט… וילך לו…"

יהודה שטינברג, "בשדות בית לחם" (בעיבוד קל), מתוך: יום-טוב לוינסקי (עורך), ספר המועדים, כרך ג – שבועות, הוצאת אגודת עונג שבת ע"י דביר, תשי"ג–1953, עמ' 122-123.