מרד היהודים בשלטון הרומי בארץ ישראל, שהתרחש בשנים 132 - 135 לספירה.

 המפקד הצבאי של המרד היה שמעון בר-כוכבא, והמנהיג הרוחני היה על-פי המסורת - רבי עקיבא. בתחילת המרד הצליחו היהודים לגבור על חיל המצב הרומי הקטן שהיה מוצב בארץ; הם שחררו את ארץ יהודה, כולל ירושלים, והשתלטו על חלקים ניכרים מארץ ישראל. שמעון בר-כוכבא נעשה 'שמעון נשיא ישראל’. הוא הנהיג בתחום שלטונו סדרי חיים יהודיים עצמאיים ואף טבע מטבעות עבריות - סמל לעצמאות מדינית. אבל ההצלחה לא ארכה זמן רב: לגיונות רומיים וחילות עזר רבים נשלחו לארץ מסוריה, ממצרים ומאירופה, ובהדרגה הצליחו להביס את צבאו של בר-כוכבא - עד לתבוסתו הסופית בקיץ 135. כישלון המרד גרם לחורבן כבד בארץ: כ- 600,000 יהודים נהרגו בקרבות, ונוסף על כך מתו יהודים רבים ברעב ובמגיפות. ארץ יהודה נחרבה; ירושלים הפכה לעיר רומית - איליה קאפיטולינה - ועל חורבות בית המקדש נבנה מקדש לאל הרומי יופיטר.