מאגר מידע | חזרה3 | הדפסה


הימנעות מתענוגות העולם הזה, הרֹווַחת בדתות שונות ונתפסת כדרך אל הקדושה ואל הטהרה. בחיי הנזירוּת והפרישוּת מצהיר המאמין כי הוא מתעלה מעל להַבְלֵי העולם הזה ומגיע לחירות רוחנית ולאושר נצחי.

ביהדות הנזירוּת אינה מקובלת. אמנם התורה מכירה בנזירוּת ומגדירה לה כללים: על הנזיר נאסר לגלח את שיער ראשו, לשתות יין ולאכול ענבים, וכן נאסר עליו להתקרב אל מתים, בשל טומאתם. אך חז"ל ורוב פוסקי ההלכה, שפעלו מתקופת בית המקדש השני ואילך, שללו את הנזירוּת. לטענתם, קיום המצוות במלואן הוא הדרך הטובה ביותר לעבוד את אלוהים, ולכן אין צורך בהגבלות נוספות.

הנצרות פיתחה את תופעת הנזירוּת. המקום המרכזי שהנצרות נותנת לנזירוּת נובע מהעובדה שהנזירות נתפסת בה כצורת חיים אידיאלית, המאפשרת הליכהבעקבות ישוע. בראשיתה של תופעת הנזירוּת הנוצרית, במאות הראשונות לספירה, חי כל נזיר בבדידות. במאה ה- 4 נוצרה הנזירות השיתופית - קבוצות נזירים התחייבו לחיות יחד, על פי תקנון מפורט שהסדיר את אורח חייהם.

תקנוני הנזירות נגזרו משלוש שבועות שנשבעו הנזירים: לוותר על רכוש פרטי, לוותר על חיי מין ועל הקמת משפחה, ולציית לאבות של בתי המנזר שבהם חיו. יסודות הוויתור על רכוש ועל חיי מין נעוצים בהטפותיו של ישוע בברית החדשה.

תקנון הנזירוּת מפרט את המותר והאסור בכל תחומי החיים. לרוב התקנון מתייחס לעיסוקי הנזירים – עבודת האדמה, טיפול בחולים, הוראה, עבודת האלוהים (תפילות ולימוד). כמו כן מפורטים בו תנאי המגורים של הנזירים והיתרים ואיסורים הקשורים למזון - למשל, הימנעות חלקית משתיית יין וכן צומות רבים יותר מאלה המוטלים על שאר המאמינים.
הזרם הפרוטסטנטי בנצרות ביטל את הנזירוּת.

באִסלאם תופעת הנזירוּת אינה קיימת כלל.


מעבר למונחון > לקסיקון היסטוריה