מאגר מידע | חזרה3 | הדפסה

עמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > ההיסטוריה של מדינת ישראל > אישים


מדענים כגיבורי חברה ותרבות


בעבר התבסס החינוך המדעי על מבנה הדעת של מקצועות המדע הקלסיים. במרכז ההוראה והלמידה עמדו מושגי היסוד של הפיסיקה, הכימיה ומדעי החיים, תוך הדגשת עקרונותיו האוניברסליים של המדע. החל משנות ה- 80 הוסט הדגש לרלוונטיות של הידע המדעי ליחיד ולחברה. השפעת המדע והטכנולוגיה על הכלכלה, על החברה ועל איכות החיים תפסה מקום של כבוד בתוכניות ה- STS (ראה גיליונות "אאוריקה" 1 ו- 2). ההקשר החברתי בו פועל המדע קיבל משמעות חדשה, ובישראל, כמו גם בעולם כולו, כתבו והפעילו תוכניות לחינוך מדעי וטכנולוגי ברוח זו.

אחד ההיבטים החשובים של יחסי הגומלין בין המדע לחברה הוא אישיותו של האדם החוקר. כמה מאנשי המדע הבולטים ביותר מאריסטו, קופרניקוס, גליליאו, ליאונרדו דה וינצ'י, דארווין ועד לאיינשטיין, פרנקלין ואופנהיימר ניהלו פרשיות חיים המתאפיינות במעורבות בלתי מתפשרת בחיים התרבותיים, המוסריים והפוליטיים של תקופתם.

אנשי מדע מסוג זה שייכים לגלריה של גיבורי חברה ותרבות, היכולים לשמש מודל להזדהות ולסייע לנו בהבנה עמוקה יותך של תקופתם. במסגרת זו בחרנו בשלושה אנשי מדע, שזכו לקריירה מדעית מפוארת ולהכרה בינלאומית, ובה בעת, תרמו תרומה רבת חשיבות לקידום יעדיה של התנועה הציונית ולגיבושם של החברה והמשק הישראלים. שלושת גיבורינו הם אהרון אהרונסון, חיים ויצמן ואפרים קצ'לסקי-קציר. פרשיות חייהם מצטיינות בשילוב בין פעילות מדעית ומדינית, ומן הראוי כי שלושת האישים הללו ומפעלם יזכו למעמד מיוחד בגלריה של גיבורי המפעל הציוני.

בכתבה זו אנו מבקשים לסייע לקהילת החינוך המדעי והטכנולוגי בהנצחת אנשי המופת הללו ובשילוב פרשיות חייהם בפרספקטיבה המדעית והחברתית של תוכניות הלימודים החדשות. כמו כן נשתמש בתיאור פרשיות חייהם כדי להציע דרכים להיעזר בהם כנושא חינוכי.


מסכת חיים ראשונה: חיים וייצמן – ציונות ורציונליות


חיים וייצמן נולד בנובמבר 1874 בעיירה מוטול ליד מינסק. אביו היה סוחר בעצים ומשלחם על פני הנהרות. להוריו נולדו 15 ילדים, מהם נותרו בחיים 12 - שבע בנות וחמישה בנים. תשעה מכלל האחים עלו בסופו של דבר ארצה.

וייצמן התחיל את חינוכו בחדר וזכר לטובה את מלמדו, שהיה משכיל ואף חיבר ספרי לימוד בכימיה ובטבע. באווירה בה עברה עליו ילדותו, צמחו כבר רעיונות ושאיפות ציוניים, זאת על רקע קשה של עוינות ואנטישמיות. חוקי הנומרוס קלאוזוס הגבילו את כניסת היהודים למוסדות להשכלה גבוהה, ורק שלושה מכל עשרה מקומות היו פתוחים בפני הצעיר היהודי.

בגיל 11 נשלח וייצמן הצעיר לגימנסיה הריאלית בפינסק, שם עשה חיל בלימודיו והושפע במיוחד מן המורה לכימיה שלו קורניננקו. בשנת לימודיו האחרונה, בהיותו בן 18, התמחה בכימיה, אולם מאוחר יותר חייב היה להדביק את ה"חורים בהשכלה" שהותיר החינוך הרוסי. הוא יצא להמשך לימודים בגרמניה ונרשם לפוליטכניקום בדארמשטאט. להשלמת פרנסתו החל ללמד רוסית בבית ספר יהודי שנוהל על ירי ד"ר בארנס, שהגדיר עצמו כגרמני בן דת משה.

מוסד זה, שהתאפיין, בעיני וייצמן, בקפדנות, בהסתגלות לפטריוטיזם גרמני ובצביעות, הותיר בו רשמים עמוקים. ב- 1893 עבר וייצמן ללמוד בטכניון בברלין והמשיך בלימודי הכימיה. כאן נפגש לראשונה עם עיר גדולה במונחים מערביים ועם רמת לימודים גבוהה במדע. כאן גם החלה ההתבגרות בתפישתו הציונית במסגרת פעילותו בחוגי סטודנטים יהודים, שהחליטו להתנגד להתבוללות היהודית. באותה תקופה התוודע לצעירים משכילים כמו שמריהו לוין, לאו מוצקין, נחמן סירקין, זליג סוסקין ואחרים, שהושפעו, בדומה לוייצמן הצעיר, מאחד העם ומהרצל, שפירסם ב- 1896 את "מדינת היהודים". הם קיבלו את רעיונותיו המרכזיים של הרצל, אך גישתם הייתה מפוכחת יותר והעמידה בראש את הצורך בפעולה חברתית-תרבותית-חינוכית בקרב היהודים. בעיקר הטילו ספק באמונתו של הרצל בהקמת מדינה יהודית בעזרת גורמים חיצוניים על ידי הצהרה מפי המעצמות הגדולות, וסברו כי ראשית יש לשקוד על תהליך איטי ומתמשך של עבודה תרבותית ושל חינוך היהודים להכרה בצורכיהם בדרך להקמת קהילה יהודית עצמאית.

ב- 1898, עת הלך בעקבות מורו הכימאי לפריבורג שבשוויץ לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו בכימיה, כבר היה וייצמן ציוני מובהק. הוא המשיך לחלק את חייו בין עבודתו המדעית לבין פעולתו הציונית. את האגודה הציונית "השחר" הקים בשוויץ במקביל לעבודתו המדעית, בה הגיע להישגים מרשימים; את עבודת הדוקטורט שלו בנושא צבעים תעשייתים סיים בהצטיינות והוציא פטנט שנמכר לחברת א. גה. פארבן הגדולה. מאוחר יותר מכר פטנט אחר בצרפת, וכך רווח לו מבחינה כלכלית.

בקונגרס הציוני השישי ב- 1903 פרץ דיון סוער סביב השאלה האם להקים בית ליהודים באוגנדה. אביו של וייצמן, שהיה נם הוא ציר באותו קונגרס, הצביע בעד. וייצמן היסס ולבסוף התנגד לרעיון בהחלטיות. במקביל המשיך וייצמן להתכתב עם ידידיו המשכילים מוצקין, לוין, מרטין בובר, אברהם אידלסון ועוד רבים אחרים ולהקדיש מזמנו להקמת צוותי סטודנטים ציוניים באירופה. ב- 1904 נשא וייצמן לאישה סטודנטית לרפואה בשם ורה קצמן, ונולדו להם שני בנים. וייצמן המאוכזב מהרצל ומהתנועה הציונית בחר להתרחק מהעסקנות ועבר לאוניברסיטת מנצ'סטר שבלונדון. הוא הוסיף לדגול בצירוף של ציונות מעשית ומדינית או במה שכונה "ציונות סינתטית", ואחרי ביקורו הראשון בארץ ישראל בשנת 1907 היה בטוח אף יותר בחשיבותה של העבודה המעשית מול הפעלת לחצים דיפלומטיים על ממשלות העולם.

בין השנים 1914-1906 המשיך וייצמן בעבודתו המדעית, פירסם עשרות מאמרים מדעיים, לימד ביוכימיה במנצ'סטר והתמחה בנושא של תסיסות וייצור גומי סינטטי מאיזופרן. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התחזק מעמדו והוא הפך למנהיג התנועה הציונית באנגליה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה חסר לבריטים חומר חשוב ליצירת תחמושת מסוגים מסוימים: האציטון. לויד ג'ורג', מדינאי בריטי חשוב ששמעו של וייצמן הגיע לאוזניו, הציבו במעבדות המחקר הכימיות, ושם פיתח וייצמן שיטה חדשנית להפקת האצטון בתהליך כימי-ביולוגי. אמצאה זו ביססה את שמו בקרב חוגי הממשלה הבריטית.

בשלהי 1916 התמנה לויד ג'ורג' לראש ממשלת בריטניה, ובלפור לשר החוץ. שניהם היו מאוהדיו של וייצמן. ב- 1917 הכין וייצמן, שנבחר להיות נשיא הפדרציה הציונית, את הנוסח של הצהרת בלפור יחד עם סוקולוב ורוטשילד. לאחר פעילות דיפלומטית וציבורית ממושכת מול לובי נוקשה דווקא של היהדות השמרנית באנגליה, הצליחו השלושה לשכנע את לורד בלפור להעביר החלטת ממשלה, שנתנה לגיטימציה בינלאומית לבית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

ב- 1918 עמד וייצמן בראש הוועדה הציונית שנשלחה לפלסטינה בעיצומו של תהליך כיבושה על ידי גנרל אלנבי. כאן חתם על הסכם עם פייסל, ממנהיגי המרד הערבי, בעניין הסדרת היחסים עם העולם הערבי, וב- 24 ליולי אותה שנה השתתף בהנחת אבן הפינה לאוניברסיטת ירושלים.

בן 58 התפטר וייצמן מנשיאות הקונגרס וניסה לחזור למעבדתו בלונדון. הוא התרועע עם אנשי מדע חשובים וניסה למושכם למכוו זיו ברחובות, מכון מדעי שהוקם בהשראתו בראשית שנות ה- 30 יחד עם משפחת זיו ומשפחת מרקס, ידידיו ממנצ'סטר, ונודע מאוחר יותר כמכון וייצמן למדע. ב- 1937 הקים וייצמן את ביתו ברחובות, בסמוך למכון, ועבר להתגורר בארץ. בזמן המלחמה שימש כיועץ כבוד של משרד המלחמה הבריטי והמשיך להשקיע בפיתוח תהליכים ביוטכנולוגיים, שיעשו שימוש בעץ ובקש לייצור מתבטינול ואיזופרין, ובתהליכים לייצור דלק גבה אוקטן מצמחים עמילניים. עם הקמת המדינה נבחר וייצמן להיות נשיאה הראשון. למרות שלא כל דיעותיו היו מקובלות בממשלה החדשה בראשות בן גוריון, הכירו הכול בפועלו הרב למען הקמתה של המדינה.

אין ספק כי פרשת חיו המרתקת עמדה בסימן הקיום המקביל של עבודתו המדעית ופועלו המדיני. וייצמן לא זנח את עבודתו המדעית לחלוטין בשום שלב של פעילותו המדינית. גם בימי נשיאותו המשיך להקדיש מזמנו לעבודת המחקר שלו במכון זיו לצד מילוי תפקידיו המדיניים. במדע, כמו בחיים, האמין ברציונליות, בכוח הידע, השכל והפעולה המעשית וביישומן של שיטות מדעיות. וייצמן נפטר ב- 9 בנובמבר 1952.


מסכת חיים שנייה: אהרון אהרונסון – החוקר הנוסע


אהרון אהרונסון נולד ברומניה בשנת 1876. אביו, אפרים פישל היה סוחר תבואות ואימו מלכה גידלה שמונה ילדים. בהיותו בן שש, עלה ארצה עם הוריו, שהיו ממייסדי המושבה זכרון יעקב. המושבה נוהלה לפי שלושה עקרונות: עבודה עצמית, משק מעורב ומשפחה עובדת, כשבמרכז חיי התרבות עמדה התחדשות השפה העברית. על הרקע הזה התעצבה נפשו של הילד אהרון.

בבית הספר של המושבה היו ארבע כיתות לימוד בלבד, שכן לפי תפישת "הנדיב הידוע", הברון רוטשילד, שתמך במושבה, היה צורך באנשי עבודת כפיים שלא יחלמו על מקצועות אחרים. לפיכך לא זכה בית הספר לתמיכה ישירה של הברון.

אהרון סיים את בית הספר בגיל 11 ונכנס לעבודה חקלאית באדמיניסטרציה של רוטשילד. בגיל 17 ניהל כבר צבא של 2,000 פועלים. העבודה הקשה והאחריות שהוטלה עליו בגיל כה צעיר חישלו את אהרון לקראת העתיד. הוריו דאגו להשלמת השכלתו באמצעות מורים פרטיים, שלימדוהו תלמוד, היסטוריה ישראלית, צרפתית ותנ"ך. מכתביו לידידיו באותה עת מלאים בתוכניות על התיישבות יהודית רחבת מימדים בצפון עבר הירדן ובגולן עם אזכורים של הגיבורים המקראיים.

בסוף 1893, בהיותו בן 18, נשלח אהרונסון על ידי הברון לגריניון שליד פריס ללימודי חקלאות בבית הספר החקלאי הגבוה. כאן התעמק בשפה ובתרבות הצרפתית והרחיב את השכלתו המדעית ואת מגמתה היישומית. הוא חזר לארץ ישראל ב- 1896 ומונה על ידי רוטשילד להיות המנהל החקלאי של המושבה מטולה. יושרו ודאגתו לאיכרים, לברון ולהתיישבות החקלאית בארץ הביאוהו להתפטר מתפקידו, אחרי שניהל מלחמת חורמה ברדיפת הבצע ובשחיתות של הפקידות הברונית.

הוא קיבל על עצמו לנהל חווה חקלאית גדולה בטורקיה, שבעליה, סוחרים צרפתים בני משפחת קויזנרי ביקשו להוכיח כי ניתן לפתח משק מודרני חקלאי. אהרונסון הצליח בפיתוח המשק, ושמו זכה במהרה להערצה, אך יושרו שוב עמד בדרכו. הפעם היה זה עוזרו שהתגלה כבוגד ושירש, בסופו של דבר, את מקומו.

אהרונסון שב לארץ ישראל ב- 1900 והקים בחיפה חברה למסחר חקלאי במטרה לעודד את פיתוח החקלאות בארץ. שנה לאחר מכן הקים אהרונסון את המשרד החקלאי טכני לארץ ישראל יחד עם האגרונום ד"ר סוסקין ועם מהנדס המים יוסף טרידל. באותו זמן הוקם בברלין הוועד לחקירת ארץ ישראל ושכנותיה בהשתתפות המשכילים פרופ' ליאו מוצקין, פרופ' וארבורג ופרופ' לנדוי. אהרונסון פתח במחקר מקיף בנושאים בוטניים, גיאולוגיים ומטאורולוגיים וגייס למפעל את בתי הספר במושבות.

משנת 1897 ועד מותו ב- 1919 עסק אהרונסון במדע, תוך התמקדות בחקר ארץ ישראל. מחקריו עסקו בבוטניקה, באנטמולוגיה, בגיאולוגיה ובאגרוביולוגיה, בגישה הקושרת שאלות תיאורטיות עמוקות ליישומים מעשיים בתחומי ההתיישבות, החקלאות, והטכנולוגיה. הוא עסק בפיתוח מודל מורכב ומתפקד של ההתיישבות העברית עם משק ברמה טכנולוגית מדעית גבוהה המאפשר ייצור, ולא מצא עניין בוויכוח שהתנהל על ציונות מדינית כנגד ציונות רוחנית.

במדע ובמחקר ראה תנאי להצלחת היישוב העברי בארץ ישראל ועמד בקשר עם מדענים בעלי שם בינלאומי כוארבורג אשרסון בלנקנהורן, שווינפורט ופלאבו. אוספיו של אהרונסון, שנצברו בעתלית, ופרסומיו המדעיים החלו לזכותו בהכרה מדעית, אולם גולת הכותרת של פרסומו בעולם המדע באה מעבודותיו הנוגעות למקורות הבוטניים של החיטה התרבותית. ב- 1906 גילה בראש פינה חיטת בר Triticum dicoccum dicocoides (חיטה דו טורית), ומאוחר יותר, במורדות החרמון, את חיטת הבר Triticum Monoccum Aegilopoides. צמחים אלה הוכרו על ידי הקהילה הבינלאומית של המומחים כמקורות החיטה התרבותית או "אם החיטה". לתגלית זו, שהיכתה גלים בעולם המדעי והקנתה לאהרונסון פרסום בינלאומי רב, נודעת חשיבות כפולה, הן בהצביעה על המקור הגנטי של הזנים התרבותיים והן בתמיכה בהשערה כי מקורות הציביליזציה המערבית הם באיזור ארץ ישראל, סוריה וארם נהריים. בעקבות התגלית הוזמן אהרונסון למסע הרצאות בארצות הברית על ידי מחלקת החקלאות האמריקאית וזכה להכרה בינלאומית רחבה.

ב- 1905 החליט הוועד הציוני להקים בעתלית תחנת ניסיונות, שהייתה למעשה מוסד המחקר הראשון של ארץ ישראל. כאן מתחיל פרק מרתק בחייו המדעיים של אהרונסון. אחרי סדרה של מסעות חקלאיים ברחבי הארץ, בשלהי קיץ 1911, התפנה אהרונסון להקמת התחנה לניסיונות חקלאיים בארץ ישראל בעתלית בסיוע ועד נאמנים מעשירי יהדות אמריקה. אהרונסון התמנה למנהלה הפעיל של התחנה והמשיך במסעותיו המדעיים ברחבי העולם.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב- 1914 שותקה כמעט כל העבודה הניסיונית של הפעילות המדעית בארץ וגם מפעלו המדעי של אהרונסון נעצר. המצוקות המדיניות והחברתיות הביאוהו לפרוץ לתחום המדיני. למרות היותו אזרח עותומני ולמרות קשריו המקצועיים והפוליטיים עם הממסד הטורקי, העריך אהרונסון, כי מן הטורקים לא תצמח ישועה מדינית לעם היהודי, וכי המפעל הציוני לא יוכל להתפתח תחת השלטון הטורקי אלא תחת המעצמות המערביות. הוא החליט, כי מה שיביא את הביטחון לעם היהודי תהיה אוריינטציה בריטית, וכך, כאיש פעולה, גייס את משפחתו וחבריו לתמיכה בבריטים באמצעות ארגון שירות הידיעות הצבאי ניל"י. התגייסותו הטוטלית לרעיון שחרור ארץ ישראל על ידי הבריטים נתקלה בהתנגדות של עסקני היישוב, ומרבית הזמן פעל אהרונסון מבודד ולעיתים אף מוחרם.

אהרונסון עבר לקהיר, מקום הימצאו של המטכ"ל הבריטי, ומשם ניסה להשפיע על הפוליטיקה ועל האסטרטגיה של כיבוש הארץ באמצעות ייעוץ אסטרטגי-צבאי. הוא גייס עזרה כספית ליישוב היהודי ואף עשה שימוש בקשריו האישיים בארצות הברית (באמצעות השופטים העליוניים ברנדיס, פרנקפוקטר והנריטה סולד, שהפכה לידידה אישית שלו) להגנה מפני הפגיעה ביישוב היהודי בארץ. לאחר כיבוש הארץ בידי גנרל אלנבי, השקיע אהרונסון את זמנו בתכנון הפיתוח האסטרטגי של היישוב. הוא הגדיר את גבולות הארץ על בסיס קיומי, שבמרכזו מקורות המים, ולא על בסיס היסטורי ופעל להקמת ברית יהודית-ערבית-ארמנית, שעליה תישען בריטניה. זמן ניכר בילה בשולי הממסד הציוני בלונדון וסייע בגיבוש הברית עם ארצות הברית בנושא הציוני. שוב שילב אהרונסון בין פעילותו הפוליטית והמדינית לבין ייעודו במדע ובחקלאות.

וייצמן, שהכיר בייחודו של אהרונסון כמומחה מספר אחד בארץ ישראל, נעזר בו במסעותיו בארץ ישראל ובהכנת מסמכי עבודה שנועדו ללורד בלפור, לוועדת ורסאי ולקונגרס הציוני, אך עמדותיו הנחרצות של אהרונסון ויחסיו האישיים המורכבים עם העסקנים הציוניים, מנעו מוייצמן לתת הכרה מלאה ורשמית למעמדו.

סופו הטרגי של אהרונסון, שנספה בתאונת מטוס ב- 1919 בדרכו מלונדון לפריס, קטע את דרכו הציבורית, וכך לא נדע לעולם אם היה חוזר לקריירה מדעית מזהירה או מוצא את מקומו בין מנהיגי התחייה הציונית בארץ ישראל. מפעלו המדעי והציבורי לא נשכח, אולם בוודאי לא זכה להכרה הראויה לו בגלריה של מניחי היסוד
לציונות החדשה.


מסכת חיים שלישית: אפרים קציר - מדע וערכים


אפרים קצ'לסקי-קציר נולד ב- 1916 בקייב שבאוקראינה להוריו יהודה וצילה, ב- 1922, בהיותו בן שש, עלתה משפחתו ארצה יחד עם אחיו אהרון הגדול ממנו בשנתיים ושמסכת חייו שזורה בקשר בלתי נפרד עם זו של אפרים. המשפחה התיישבה בתל אביב הקטנה, אך עברה תוך זמן קצר לירושלים, שם התחנכו שני האחים בגימנסיה של רחביה על ידי מורים רבי השראה והצטיינו במדעי הטבע.

ב- 1930 הצטרף אהרון לתלמידי הביולוגיה הראשונים של האוניברסיטה העברית. ושנתיים אחריו הצטרף אפרים לאותם לימודים בקמפוס של הר הצופים. נושאי לימודיו היו כימיה, בוטניקה, זואולוגיה ובקטריולוגיה. תקופת לימודים זו הייתה מכרעת בעיצובו של מי שעתיד להיות מדען בעל מוניטין בינלאומי וממניחי היסודות לישראל המודרנית. קציר מעיד על עצמו כי נתפס באותם ימים בתסיסה האידיאולוגית והפוליטית של התחייה הלאומית בארץ, שביקשה לעצב חברה חדשה המבוססת על עקרונות של צדק חברתי, מוסר וערכים רוחניים. מורי האוניברסיטה העברית הצעירה היו ברובם אנשי מדע שהיגרו לארץ ישראל ממרכזי הלמידה הגדולים באירופה ובארצות הברית. בין המורים אותם מזכיר קציר נמנים פרופ' משה וייצמן (אחיו של חיים וייצמן), פרופ' אלכסנדר איג, פרופ' מיכאל בן ארי ופרופ' שמעון בודנהיימר - כולם אנשי מדע שהניחו את היסודות לחקירת החי והצומח בארץ ישראל. לקבוצת הסטודנטים הקטנה שבאה ללמוד אצלם, התייחסו כאל חברים וכאל יורשים מדעיים. מאמרו המדעי הראשון של קציר. שפורסם ב- 1935, עסק בפלנקטון באגם החולה, ומאמרו המדעי השני עסק בצמחיית מדבר יהודה. כבר בתקופה זו ניתן לזהות את שורשי החיבור בין סקרנותו המדעית ואהבתו לארץ ישראל, שעוצבו באקלים המיוחד ששרד אז באוניברסיטת ירושלים.

סקרנותו של קציר הובילה אותו להעמיק ביסודות הכימיים והפיסיקליים של עולם החי. את עבודת המוסמך והדוקטורט שלו עשה במחלקה לכימיה תיאורטית ומיקרו מולקולרית אצל פרופ' מקס פרנקל. בסמוך לאחיו אהרון, החל קציר את מפעל חייו המדעי בחקר מולקולות גדולות, היכולות לשמש כמודלים לחלבונים מן החי. הסינתזה של חלבון מלאכותי הייתה כה חדשנית, שמאמרו הראשון בנושא זה נדחה על ידי עורך העיתון של החברה האמריקנית לכימיה, שלא האמין לממצאים.

ב- 1946 הזמין וייצמן את האחים קציר להצטרף למכון זיו ברחובות, ומשם נשלח אפרים ללימודים מתקדמים בניו יורק בפוליטכניון של ברוקלין ובאוניברסיטת קולומביה. שם פגש באנשי מדע מן השורה הראשונה. ב- 1947, עם התקדרות שמי הארץ לקראת תום תקופת המנדט, חזר קציר לארץ, למרות הצעות מפתות שקיבל להישאר בארצות הברית. הוא הביא עמו ציוד רב ערך למחקר ביו-פיסי, שעד אז לא נראה בארץ.

עם הכרזת המדינה נתמנה למפקד חיל המדע - חמ"ד - והיה ממייסדיו. רבים ממדעני המכון נרתמו למאמץ המלחמתי ועסקו בפיתוח חומרי נפץ, טילים וציוד אלקטרוני. היכולת המדעית והמאמץ המלחמתי הקיומי חברו יחד ללא היסוס. קציר התמנה לראש המחלקה לביופיזיקה, ואילו אהרון אחיו התמנה לראש המחלקה לפולמרים. במחלקה לביופיזיקה, אותה ניהל עד היבחרו לנשיא מדינת ישראל. פיתח קציר את מחקריו המדעיים. הוא הפך את המחלקה למקום עלייה לרגל לאנשי מדע מכל העולם והעמיד דור שלם של חוקרים ישראלים, מהם רבים יידועי שם.

את תרומתו המדעית של קציר, שקיבלה תהודה עולמית אפשר למקד בשלושה תחומים: המחקר והפיתוח בתחום החלבונים הסינתטיים – מחקר שתרם משמעותית לחקר מבנה החלבונים הטבעיים ולפיצוח הקוד הגנטי; האנזימים ה"קשורים" פיתוח שיטות לקשירת אנזימים שהפכו אותם לכלים חשובים בתעשיית המזון, התרופות ובתעשייה הכימית (מאבני היסוד של הביוטכנולוגיה המודרנית); השימוש במולקולות גדולות כחומרים פעילים מבחינה כימית -תרומה מדעית שהמחישה את מעמדם המיוחד של האדם ורוחו במדינה קטנה ודלה באוצרות טבע.

לאורך כל דרכו המדעית ראה קציר חובה לעצמו להשתלב בפעילויות שונות בשירות הציבור. הוא האמין כי הקהילה האקדמית אינה קיימת בפני עצמה, ותרם רבות בתחומי החינוך, הביטחון ורווחת הציבור. הוא נודע כמרצה מרתק ועסק רבות בקירוב המדע לנוער ולציבור הרחב. למרות עיסוקיו המדעיים האינטנסיביים, גילה עניין ומעורבות מתמידים בחברה הצומחת בישראל. עניין זה היה מלווה תמיד במעשים, וניתן אולי להגדיר את  פעילותו הציבורית הענפה כ"ציונות מעשית". פעילות זו הייתה מעוגנת בתפיסת עולם המבוססת על עקרונות המדע, ו"מידוע המדינה" היה החזון שאפיין את תרומותיו לחברה הישראלית המתגבשת.

ב- 1966 מינה ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, ועדה בראשות קציר כדי לבחון את מדיניות המדע והטכנולוגיה. הוועדה, שהייתה כעבודת בראשית מבחינת הדגשת הצורך בהגדרת מטרות המחקר והפיתוח של מרכיבי המדע הישראלי, הציעה להקים את מוסד "המדען הראשי" במשרדי הממשלה לשם קידום המחקר היישומי בממשלה, במוסדות להשכלה גבוהה, בתעשייה ובחקלאות. אימוץ ההמלצות הביא להעמקת השקעות המדינה במחקר ובפיתוח וסלל את הדרך למדיניות מדע בישראל. הגשרים שהוקמו בין הקהילה המדעית והרשויות המבצעות מאפשרים עד היום דיאלוג חשוב שמעטים כמוהו בעולם.

קציר היה מעורב בהקמת המועצה הלאומית למחקר ופיתוח, שהפכה מאוחר יותר למשרד המדע, ושירת בעצמו כמדען הראשי של משרד הביטחון בשנים 1968-1967 בלא להפסיק את עבודתו המדעית. גולת הכותרת של מפעלו הציבורי הייתה בחירתו לנשיא הרביעי של המדינה בשנת 73'. במשך חמש שנות כהונתו עבד לצד שלושה ראשי ממשלה: גולדה מאיר, יצחק רבין ומנחם בגין. וייצמן אמנם היה הראשון לשמש כמדען-נשיא והיה מקור השראה לנשיא הרביעי, אך קציר פיתח גרסה אישית משלו לתפקיד. בדומה לוייצמן, ראה קציר בתפקיד הנשיא  מקור להשראה, לכוח מוסרי ולדוגמה לכל שכבות העם, וחזונו המדיני והחברתי הושפע באופן בולט מהיותו מדען.


המדען כמשרת חברתי


חייהם של חיים וייצמן, אהרוו אהרונסון ואפריים קציר מציירים דיוקן מורכב ומרתק של המדען כמדינאי. וייצמן הכימאי פעל תמיד בתוך הממסד ומטעמו, אך עבודתו לוותה במתח שבין גישתו המפוכחת המדעית לגישתו הכוחנית של הממסד הפוליטי.

אהרונסון, עסק בתחום שהיינו מכנים היום מדעי הסביבה של ארץ ישראל. גישתו היתה מערכתית ומקיפה ומחקריו נעשו במסורת החוקר-הנוסע. למחקריו הרבים בצומח והחי, בקרקע, ביערות ובמים של ארץ ישראל הייתה אוריינטציה יישומית שתרמה לפיתוח ההתיישבות והכלכלה בארץ. הוא הקים את התחנה הראשונה לחקר החקלאות בארץ ותרם לאקלום זנים חקלאיים רבים. הוא פעל להגשמת החזון הציוני תוך הקרבה אישית ומאבק בלתי פוסק עם הממסד, וגישתו לבניין הארץ התממשה במידה רבה בישראל החדשה.

קציר, ממניחי היסודות לביולוגיה המולקולרית, עסק גם הוא במחקר בעל אוריינטציה מעשית-תעשייתית, והיה כרוך בחזון "מידוע המדינה" ובהקמת מערך המחקר הממשלתי. משנתו המדינית עוצבה בעקבות וייצמן ובהשראתו על יסוד השילוב בין המדע לערכי המסורת היהודית, אך בניגוד לוייצמן היה המדען שבו דומיננטי, ועם סיום כהונתו כנשיא המדינה חזר לפעילותו המדעית בתחומי הביוטכנולוגיה.

על אף המורכבות והשוני בפרשיות חייהם של שלושת האישים הללו, משותפת לכולם האמונה העמוקה, כי לאיש המדע שליחות חברתית ומחויבות אישית לקהילה. המפעל המדעי אינו עומד אצלם נישא ומבודד, אלא נועד לשרת תכלית אנושית חברתית. המפגש עם סיפור חייהם של וייצמן, אהרונסון וקציר, בחינת עבודתם המדעית והיכרות עם תרומתם למפעל הציוני ולחברה הישראלית המתהווה עשויים לספק לדור הצעיר בישראל מודל להזדהות ולהשראה ללכת באותה דרך.




ביבליוגרפיה:
כותר: מדענים כמדינאים
מחבר: חן, דוד
תאריך: 1997 , גליון 3
שם כתב עת: אאוריקה : כתב-עת להוראת מדעים וטכנולוגיה
הוצאה לאור : אוניברסיטת תל אביב; רמות
בעלי זכויות: רמות; אוניברסיטת תל אביב
הערות: 1. כתב העת יוצא ביוזמת למדע: מרכז מורים ארצי להוראת מדע וטכנולוגיה בבתי הספר היסודיים.
הערות לפריט זה: יוצא ביוזמת למדע -מרכז מורים ארצי להוראת המדע והטכנולוגיה בבתי הספר הסודיים.