מאגר מידע | חזרה3 | הדפסה

עמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > ערים, מדינות ואימפריות > אירופה הנוצרית

ערי אירופה של ימי-הביניים, שמספרן גדל בהתמדה במרוצת המאה השתים-עשרה, מוצאן היה שונה, אף נשתנו מאד זו מזו במעמדן החוקי, בשעור גדלן ובחשיבותן; הן נבדלו אשה מרעותה, ועם זאת דמו זו לזו כבנות משפחה אחת. הן היו התגלמות אחת של הכוחות העצומים שהיו יוצרים את אירופה החדשה. ובימי-הביניים המאוחרים עתידות היו אחדות מהן להיעשות כוחות גדולים באמת, שידם רבה להם אפילו לגבי מלכים ואפיפיורים. השפעתן המדינית הכלכלית הגיעה עד לב רוסיה והתפשטה במידה רבה על פני המזרח הקרוב, שבו היו מדינות-ערים איטלקיות גאיונות מתפארות בתורת יורשותיה של הקדומה בממלכות הנוצריות, הקיסרות של רומא המזרחית. ערים היו צצות ועולות על פני אירופה המערבית והמרכזית. באזורים אחדים הצטופפו סמוכות – סמוכות מדי – זו לזו; במקומות אחרים, כגון במישורים המזרחיים, היו מגדלי כנסיותיהן נשקפים עד למרחק של מילין, חולשים על האזור הכפרי דליל האוכלוסיה.

בתוך הערים נדחס הכל בשטח צר מוקף חומות ושערים שנשמרו היטב: כנסיות, קפליות, מנזרים, בתי-החלפנים, בית-העיריה, בתי הגילדות והאחוות, מעונות אזרחיה החשובים של העיר, בתי-הספר והקולג'ים של האוניברסיטה. החיים בתוך החומות היו מלאי ריב ומדנים. השבת הסדר על כנו על-ידי צלצול בפעמוני הכנסיה או באמצעות התערבות המשמר העירוני או השלטונות העירוניים (שלא אחת היו מחמירים מאד) היתה מעשה יום-יום. משהתקבצו לתוך הערים יותר ויותר אנשים, התעצם מספרם על-ידי אורחים זרים, ובתים, כנסיות ושווקים רבים והולכים נבנו כדי למלא את צרכיהם. הבתים הגדולים של המשפחות העשירות ובעלות ההשפעה נעשו מעוטרים ומקושטים יותר; פאר הבתים הצבוריים, שהיו מודיעים את כוחה וביטחונה העצמי של העיר לידידים ואויבים גם יחד, הלך ורב. ואנשי העיר היו בונים את כנסיותיהם כנגד אלו שהיו שייכות לאדוניה הקודמים של העיר, ההגמונים, הרוזנים והנסיכים הטריטוריאליים, שמשלטונם הפקיעו עצמם אחרי מאבק שנמשך לא אחת דורות.

במאות השתים-עשרה והשלש-עשרה פרחו באירופה ערים משגשגות; אך במהרה פשה בהן הרקב. התנוונות הערים בימי-הביניים המאוחרים היה האות הברור ביותר לקפאון שפגע במאות אלו, להתמעטות האוכלוסיה ולנטיתם של הבריות להשאר בבתיהם, כלואים בתוך אירופה הסגורה של ראשית העת החדשה, ודבר זה מצדו הביא את הלך הרוח הגטואי החשדני, המתגונן, שהקים אומה נגד אומה, אמונה נגד אמונה, עיר נגד עיר.

עליית הערים, שהתחילה במאות העשירית והאחת-עשרה, היתה במקומות רבים תהליך איטי מאד. השקיעה, מכל מקום, באה בחטף. ירידתן של ערים רבות החלה ימים רבים בטרם התמעטו האוכלוסים מחמת המגפה הגדולה של 1347-50, בטרם נשתבש המסחר מחמת המלחמות של ימי-הביניים המאוחרים, ובטרם הכתה השואה הפיננסית את בתי הבנק והמסחר של איטליה וגרמניה. ערים שהיו עשירות ומשגשגות הושפלו עד דכא על-ידי יריבות מצליחות מהן, כגון, באיטליה: אמאלפי, סיאנה ותריסרי ערים קטנות לא החזיקו מעמד נגד ונציה, מילנו, פלורנץ וגנואה. לא אחת נמצא שעיר חדשה נוסדה מתוך שיקול מוטעה וכושל. המסחר והתנועה שמשכה לא היו מספיקים, ולאחר דורות ספורים, עם שחזר העשב ועלה באדמתה, היתה העיר שבה למעמדה החקלאי הקודם או שהנמל היה מסתתם בסחף, דוגמת הישוב החדש של לואי הקדוש בפרובנס, איג-מורט (Aigues-Mortes), שנוסד ברוב תפארת. אפילו ערי שמפאן שקעו, אף כי לפנים נמנו על הגאות שבערי אירופה ובמאה השתים-עשרה היו מרכזי מסחר וכספים חשובים ביותר על שום ירידיהן הגדולים, בחסותם של רוזני שמפאן. בין המאה החמש-עשרה והתשע-עשרה היתה בריגה (Bruges) עיר מתה, "עיר רפאים", שעוררה אך זכרונות מתפארתה במאות השלש-עשרה והארבע-עשרה. גורם חשוב בעלייתן ובנפילתן של ערים שונות היו התהפוכות ביחס המלכים אליהן.

התיירים בראשית המאה התשע-עשרה חשו עצבות רומנטית בהסתכלם בערים המתנוונות של ימי-הביניים באיטליה, צרפת ודרום-מערב גרמניה; מקומות כגון אלה מצויים עוד כיום. הם מעלים על הדעת איש לבוש מחלצות הגדולות מכפי מדתו. אנשי העיר מבני הבורגנות הזעירה מצטופפים בין הארמונות שנעזבו זה כבר ובכנסיות העצומות שאין עוד קהל למלאן. בשווקים הגדולים קבעו להם מעמד סוחרי גרוטאות, ובמנזר הנטוש נמצא מוסך או סדנתו הקטנה של מכונאי. הזמן, ודרכי המלך של העת החדשה, התעלמו מהן. אך לא תמיד ידוע הדבר כי כבר בימי-הביניים המאוחרים העמידו תמונה של עזובה כזאת.

כדאי לזכור תמונה זו כדי להעריך כמה אנרגיה הושקעה ביצירתם של חיים עירוניים באירופה. מאות, אפילו אלפים של ערים, לא גדלו מעולם עד כדי להכיל יותר ממאות ספורות של תושבים. רבות אחרות לא מנו מעודן למעלה מאלפים ספורים. כמו בתהליכי ההתפתחות הטבעית, לא הושגה התפתחות החיים העירוניים אלא במחיר עצום; נסיונות רבים כשלו, כיוון שלא יכלו לעמוד בפני פגעי הזמן. קצתם הוכרעו על-ידי תאונות, שעת-חירום פתאומית, אחת השואות הרבות העשויות לחרוץ גורלה של עיר לאבדן: מות פטרונה, קרב, עלית מושל נכרי לשלטון או מדיניות-פנים כושלת של האוליגרכיה השלטת. מן הראוי שנזכור את הרקע האכזרי לחיי העיר בימי-הביניים – שלעתים קרובות היו קודרים ותמיד קשים – שעה שאנו משתאים אל יופיים הקורן של אמנותם ותרבותם, אל כוחם האינטלקטואלי והרוחני. לזכות הציביליזציה העירונית של ימי-הביניים אפשר לזקוף יצירות פאר, הנמנות על הנעלים שבהישגים הקיימים של ימי-הביניים. הקומדיה האלוהית של דנטה היא המנון יחיד במינו של שנאה ואהבה אל פלורנץ עירו, שגרשתו מקרבה. תומס אקוינס, בן אציל כפרי, אשר כאדונו, הקיסר פרידריך השני, התיחס לערים בחשד מושרש, הכניס עם זאת את דמות העיר לתאולוגיה שלו בתורת השוואה לכנסיה ולקוסמוס. לגבי אקוינס היתה העיר הטיפוס האידיאלי של הישוב האנושי, המציע את הבטחון הכלכלי הרב ביותר שבגדר האפשר על בסיס של שלטון עצמי והסתפקות עצמית. הירושה הגדולה השלישית של העיר בימי-הביניים היא האוניברסיטה, שמקורה העירוני ניכר בה בבחינות רבות. למשל, אמנות ה-disputatio, הוא הוכוח הלמדני, היתה צורה גבוהה ואינטלקטואלית יותר של התנצחויות הדברים הרבות שהיו מעשה יום-יום בערים של ימי-הביניים, בשווקים, בבתי-הדין העירוניים ובדיוני לשעת המועצה העירונית, בהתנצח אזרחים זה עם זה, בטוחים בחסות חרותה של העיר.

הערים בימי-הביניים היו שונות לחלוטין מאלו של הציביליזציות העירוניות הלא-אירופיות הגדולות של המזרח הקרוב ואגן הים התיכון, מערי העולם הערבי ואף מערי רוסיה. ערים לא-אירופיות אלו היו מתקדמות לא אחת בהרבה מן האירופיות בטכניקה, היגיינה, תעוש ורמה כללית של ציביליזציה. מן המאה התשיעית עד האחת-עשרה, היו ערי פנים רוסיה עליונות מבחינות רבות לפחות על ערי צפון אירופה. דרכי המסחר של ימי-הביניים המוקדמים עברו מן המזרח לאורך נהרות רוסיה אל האזורים הבלטיים. חפירות חדשות בעיר בירתם של הבולגרים, בין קזן וקויבישב, גילו כי לפחות כאן, בלב רוסיה, היו השפעות מזרחיות וקלסיות-מאוחרות ניכרות היטב עד שבזזו הטטרים את העיר באמצע המאה הארבע-עשרה. היא נבנתה של שטח של ארבעה קמ"מ ומתארה היה זהה עם אותן הערים ההלניסטיות והמוסלמיות הגדולות. היו בה מרחצאות צבוריים גדולים, אספקת מים עירונית, ארמון מלכותי בעל הסקה מרכזית. סחרה של העיר התפשט עד סין (חרסינה וזכוכית), יפן (קרמיקה), קייב ונובגורוד (כלי נשק), ביזנטיון (תכשיטים וקדרות). על הפרימיטיביות של ערי-אירופה בימי-הביניים המוקדמים אפשר לעמוד רק מתוך השוואה לערים ההלניסטיות והערביות של המזרח הקרוב ואגן הים התיכון, המפותחות מהן הרבה. ערים אלה היו קיימות מימי נינוה ובבל, ונבנו כולן על-פי אותו מדגם יסודי. אך עריה הקטנות של אירופה עלו עליהן בשתי בחינות, בחרותן ובאינדיבידואליות שלהן; לשני תוי אופי אלה שרשים בנסיבות ההיסטוריות השונות שבהן נעוצה ראשיתן של ערי אירופה.

ערי אירופה הדרומית צמחו באקלים שהיה יפה לחיים עירוניים מאז ראשית ימי-הקדם ובמקום שאפילו האכרים נמשכו בו ברצון להתישבות צפופה. בחלקים הצפוניים, הגרמניים, של אירופה בכרו הברונים, האבירים והאכרים משך תקופה ארוכה לשמור על נחלותיהם המבוצרות. במאה השתים-עשרה התמזגו שני זרמי ההתפתחות העירונית, הקלסי והגרמני. ערי אירופה הדרומית, איטליה, פרובנס וספרד, נעשו בעלות הכרה מודעת יותר על שרשיהן הקלסיים אף שהתחילו להתפתח בדרכים חדשות; בצפון גדלה והלכה ההכרה ביתרונות המסחר, החוק וההגנה שבישוב עירוני. בנקודת המפגש של הלשונות והמוסדות הרומניים והגרמניים שוכנים המחוזות שהיו עתידים להיות המרכזים הראשונים של תרבות עירונית מצפון לאלפים – פלנדריה, בורגונדי ועמקי המואז והריינוס.

הבה נתבונן תחילה בדרום, שבה היו הבריות חיים חיים עירוניים לשביעות רצונם. כבר עולמו של הומרוס היה עולם של ערים; העיר היתה מושב האלים ושליט העיר, המלך. תפיסה זו של העיר כמקום מגורים משותף לאלים ואנשים האריכה ימים עד ימי-הביניים, בהם היו לכל עיר קדושים פטרונים שלה. על "קלן הקדושה" גוננו שלושת המלכים, אחד עשר אלף הבתולות, מרטין הקדוש, פטרוקלוס הקדוש ורבים אחרים. הערים היווניות, במקורן מושב בעלי הקרקעות, היו מרכזים דתיים ומדיניים. כאן התגוררו המושלים ועבדהם; בימי פריחתה היתה באתונה אוכלוסיה של 150,000-130,000 בני-חורין ו- 100,000 עבדים. מן המאה השלש-עשרה ואילך, ביחוד בפלנדריה ובאיטליה, ולאחר מכן בערים הגדולות פריס, לונדון וקלן, היתה בערי ימי-הביניים גם שכבה תחתונה של פרולטריון לא-חפשי, גדול ביותר מבחינה מספרית אך מדולדל הן באמצעים והן בזכויות, שנעשה עד מהרה "מחתרת" מדינית ודתית, ובכך יצר את המצב של ערב התפוצצות של ימי-הביניים המאוחרים, שעה שהערים היו כחממות לתסיסה מתמדת.

הציביליזציה העירונית של רומא, שהושפעה מן האטרוסקית, התפתחה תוך תלות רבה בדוגמאות האסיאתיות. פולחני יסודה של עיר, המערך הרבועי בעל ארבעה רחובות ראשיים (שהועבר בתקופה מאוחרת על-ידי הספרדים לאמריקה), מיקומן של הרשויות הצבאיות והכהוניות במרכזו של ריבוע העיר, כל אלה מזכירים את ערי אסיה הקטנה. עיטורים ומוטיבים שומריים מבצבצים גם בכנסיות של ימי-הביניים.

בעתיקות שבערים צפונית לאלפים, הן האופידה (Oppida) (ערי המבצר) הקלטיות, היו רבעים מיוחדים לא רק לאצולה ולפולחן הדתי, אלא גם רובע מסחרי. האופידה הגרמניות היו מקומות מקלט, עמדות הגנה מבוצרות (בורג),1 ועם זאת היו גם הן מרכזים דתיים ומדיניים, וכן שווקים. בצפון היתה ראשית יסודה של עיר הקמת גדר משוכות מסביב למושבה המסחרית שבה נמצאו מחסניהם של הסוחרים שהיו מרחיקים לנסוע; לאחר מכן היו המושבה המסחרית והבורג צומחים בד בבד. נטייתם של סוחרים אלה להתישב במקום אחד נודעה לה השפעה כבירה על גידול הערים בימי-הביניים המוקדמים. סוחרים גרמנים קדומים אלה ויורשיהם של הויקינגים (אפילו בקברם טמנו הויקיניגים את חרבותיהם ואת מאזני המסחר שלהם) היו סוחרים נודדים. בתנאים הנזילים של התקופה יכלו האכרים להחליף את משלח ידם בשעות-כושר שנזדמנו להם, וכך עשוי היה אותו אדם עצמו להיות צייד (הצד דגים או כלבי-ים, או מלקט ביצים במושבות צפרים), סוחר או חייל. בנורבגיה האריכה מתכונת התקופה הויקינגית ימים עד המאה השלש-עשרה ומלכים, אכרים, אצילים, כהני-דת ועירוניים, שלחו ידם במסחר.

בקהילות מסוג זה, בהן התחלקו הכל בסיכונים הגדולים שבסחר-מרחקים, התפתחה שיטת הגילדות – מוסד גרמני שהיה עתיד להיעשות אחד מיסודות משטר הגילדות, הקורפורציות והאחוות של ימי-הביניים המאוחרים. גם ל-collegia הקלסית ולארגוני החובה שהקימו שלטונות הערים של ימי-הביניים המוקדמים לשם פקוח על מקצועות מסויימים היה חלק ביצירתה של מערכת זו. בעזרתה הפרימיטיבית היתה הגילדה הגרמנית אחווה צבאית ודתית, בה נכנסו המתים אל החיים כמין דיבוק, והחיים שאבו תעצומות מן המתים על-ידי השתתפותם במשתה הסקרמנט ים. הגילדות הן שנתנו בערי ימי-הביניים את חיוניותן המדינית והכלכלית, לא אחת כתוצאה מהתחרותן המרה והממושכת. השתקפויות ססגוניות של חייהן המלאים והשופעים אפשר לראות עד היום בתהלוכות arte הטכסיות, המציינות את החגיגות השנתיות לכבוד הקדוש הפטרון בפלורנץ, סיאנה וכמה מערי איטליה הקטנות. ציורים מימי-הביניים המאוחרים מראים את אנשי הגילדה, בבגדי הטכס של אחוותיהם, ונשקם עליהם, פוסעים בגאון בראש התהלוכה הססגונית של נסים, קדושים ושרידים מקודשים דרך רחובות עירם ופניהם אומרות בעלות.

בצפון צמחו הערים משהתישבו הסוחרים הנודדים במקום אחד ונעשו סוחרים מקומיים. בקלן, רגנסבורג, ורדן ונצור הוקף היישוב חומר לפני המאה האחת-עשרה, ואילו במקומות אחרים, בכללם מגנצה, קמבראי, ריימס, בובה, נויון וטורנאי Mainz, Cambrai, Rheims, Beauvais ,Noyon ,Tournai)), תוקנו החומות הרומיות הקדומות עוד קודם לכן, להגנה פני אנשי הצפון. ורדן היתה במאה העשירית מרכז לתנועת מסחר חשובה של עבדים, שיובאו מן המזרח הסלבי ונמכרו לדרום, ביחוד לספרד שבה היתה דרישה לסריסים לחצרות החליפים. המאה האחת-עשרה צמחה קבוצת ערים אחרת, ערי ההגמונים (civitates), מוקפות חומה ובהן מושבות הסוחרים, כגון לייז', וירצבורג ומגדבורג.

משהתפתחו הערים, העמידו מתוכן מעמד שליט, ששם לו למופת את אצולת הקרקע והשתדל להגיע למעמד של שוויון עמה באמצעות נישואים. באירופה הצפונית-מערבית, מכל מקום, לא נגשרה התהום הפעורה בין אצולת הקרקע התורשתית לפטריקים העירונים ונשארה כפער עמוק בקרב החברה של ימי-הביניים.

במאות השתים-עשרה והשלש-עשרה נתבסס קמעה קמעה העקרון: "אוירה של העיר עושה את האדם בן חורין"; אם כי בשום פנים לא נעשה כללי. הערים קנו לעצמן את זכות המחסה והתאמצו להשיג מידי אדוניהן מגילות-זכויות המאשרות את חוק העיר. תפיסת החופש היתה הלוז של כל אספי-החוקים האלה: העיר נתפסה ב-libertas, חרות, נוה-מדבר של חופש המוגן בתוקף החוק. הבריות התקבצו בה במספרים גדלים והולכים בבקשם עבודה, לחם, צדק וקורת-גג; שבעה נפשם נדודים.

באיטליה כבר היתה התפיסה החוקית של "שלום העיר", מורשת הלומברדים, מבוססת היטב במאה השתים-עשרה ולא היה צריך לילך סחור סחור כדי להגיע אליה קמעה קמעה, בתורת הרחבה של "שלום המבצר". החוקה העירונית של גינואה מ- 958, לאמיתו של דבר מגילת-זכויות לטובת התושבים, המאושרת על-ידי המלכים ברנגר ואדאלברט, היא הקדומה בדוגמות ששרדו מסוגה, אף כי מקבילה היא לתעודות ספרדיות מאותה תקופה. באיטליה ובספרד היתה זכות-היתר של מעמד עירוני מוענקת על-ידי מתן "חסינות" – חסות מלכותית מיוחדת בת-תוקף לגבי מקום מסויים אחד בלבד. באירופה הצפונית העמידו הסוחרים הנודדים את עצמם במישרין תחת חסותו של המלך והשיגו בדרך זו הכרה מלכותית בחוק-הסוחרים המקובל שלהם, הוא יסוד החוק העירוני מצפון לאלפים. במקרים רבים שרת העקרון "אוירה של העיר עושה את האדם בן-חורין" את מדיניותו של השלטון, כגון בספרד, שבה נדרשו אנשים לשיקומן של הערים לאחר גאולת הארץ מידי המאורים.

אנשי הערים של אירופה הצפונית-מערבית, ושל הערים המזרחיות, אשר הם שסייעו בהקמתן, היו עוינים את האצולה והמשטר הפיאודלי, ופנו בדרך הטבע אל המלוכה בתורת מגינה ובת-בריתה. אך באירופה הדרומית, ביחוד באיטליה, היו הערים מרכזים של מקרקעי האצולה, והאצולה נמשכה על חיי העיר והתחילה עוסקת במסחר, ביחוד בסחר ארצות הים, בתקופה קדומה. חוזה ה-2habitaculum של גנואה מטיל על האצולה המובסת לעשות בעיר חלק מכל שנה. במאה השתים-עשרה השיגו הערים הגדולות עדיפות מוחלטת על ה-3contado והאצולה שבשכנותן. "החוזים הפטריקיים" שנעשו במאה השלש-עשרה בין ערי הריינוס, ביחוד קלן, לבין אדונים-שכנים משמשים דוגמה לטיפוס נוסף של יחסים: הצדדים שומרים על זהותם הנבדלת כעירונים וכאצילים ועושים חוזים לאי-התקפה כשני צדדים שווים.

סיור קצר בעולם העירוני של אמצע תקופת ימי-הביניים ראוי שיפתח באיטליה, אשר עריה היו בין התופעות החיות והססגוניות ביותר בציביליזציה של ימי-הביניים: מה שאנו מכנים "רנסנס" הוא מבחינות רבות כולו הישגם שלהם. בשלהי המאה האחת-עשרה הופיע באישור המלוכה (או הקיסרות) המוסד הידוע בשם קונסולט,4 בלוקה ופיזה ב- 1081, במילנו ב- 1094, בגנואה ב- 1099; בשלושים השנים הראשונות של המאה השתים-עשרה הופיע בברגאמו, בולוניה, ברשיה, מדונה וורונה, וב- 1138 בפלורנץ. היה זה סימן מיוחד לבגרותן המדינית הגדלה והולכת של הקהילות ששלטונן העירוני נעשה עשיר, רבגוני ועצמאי יותר ויותר. הקונסולים באו ממשפחות אצילים או בורגנים עשירים, וההכרה הבוטחת של מעלתם החברתית הגבוהה סייעה לחיזוק בטחונן העצמי של הערים שאותן ייצגו. קשורה ואחוזה בקונסולט היתה מערכת האחווה בשבועה (societas, communitas, compagnia, coniuratio), חברות הגילדות, הקורפורציות והמשפחות הפטריקיות העתיקות שמגמתן המקורית היתה למעט את הניגודים הפנימיים ולמנוע הווצרות מפלגות: אך כדרך ימי-הביניים היו הערים, שאמורות היו להיות נאות-מדבר של שלום, גיא חזיון למריבות מתמידות.

העיר העליונה על כל חברותיה, העיר בהא הידיעה של העולם העתיק ועולם ימי-הביניים, היתה רומא. במאה העשירית הגנו על "העיר הקדושה" מאה-שמונים ואחד מגדלים וארבעי-וששה מבצרים. במאה השלש-עשרה נוספו על אלה יותר מחמש מאות מגדלי-פעמונים וצריחים, רובם של האצולה; ואילו החריב האויב אחד מהם לעת ערב אפשר היה לשוב ולהקימו עד בוקר. מחמת איבת המשפחות המרה ששררה בין שושלות האצילים הגדולות לא פסק דם מחוצותיה: פראנג'יפני ופיאר לוגי, אניבאלדי וסאבלי, קונטי, אורסיני, קאפוצ'י וקולונה (Frangipani, Pierloni, Anibaldi, Savelli, Conti, Orsini, Capooci, Colona), נלחמו ועשו קנוניות איש נגד רעהו. את דברי ימי הכנסיה והאפיפיורות אין להבין אלא על רקע זה של מריבות בתי האצולה; צפרי הטרף, הנשר והעיט, התגוררו בתוך "העיר הקדושה", נכונים ומזומנים לעוט על טרפם. חסידיהם המזוינים היטב של הצדדים היריבים, היו מצויים בכל, מוצבים על מבצרי המקדשים, מתחת למובילי המים, בקולוסאום. בני קולונה התגוררו במונטה קיטוריו, מקום מושבו של הפרלמנט האיטלקי כיום; מחלוקתם עם בוניפציוס השמיני, האפיפיור מן השולשת של גאטני, היתה עתידה להחיש את קיצו של השלטון האפיפיורי, ועמו לנפץ את שאיפתו של מושל "העיר העתיקה" להיות ל"אדון הנצרות" בכלל, מושל בכל עמיה של אירופה מאוחדת.

כבר במאה השלוש-עשרה התחילו זרים מוחים על מצב העיר: היא מקום מזוהם, שורץ מחלות, קן שודדים, בו הוקז דמו של האורח בידי אזרחיה הנבלים ובריאותו נהרסה מחמת המזון המתועב וטיפולם של עקרבים ויתושים. קולות מקהלת הבקורת החריפה נגד "רומא עיר הרשע" עלו מכל קצווי אירופה, והיה בהם אותו יסוד חזק של תעוב ועצבנות שהיו האוכלוסים הכפריים חשים כלפי "העיר". התנגדות זו היתה חזקה בעיקר בצפון הגרמני, בו האריכה ימים רבין אחרי תקופת לותר. לימים נטלו ערים אחרות את מקומה של רומא כ"בבל הרשעה", תחילה פריס (עיין הטפות ז'אק דה-ויטרי5) ואחר-כך לונדון (עיין בניאן ובלייק).

מצב של מלחמה בלתי פוסקת כמעט שרר בין הערים האיטלקיות: מלחמות בין ונציה, גנואה ופיזה, בין פלורנץ וסיאנה, בין פלורנץ ופיזה, פיסטויה ואראצו. אפשר להמשיך את הרשימה: מילנו נגד קרמונה, בבולוניה נגד מודינה, ורונה נגד פדואה וקרמונה נגד מנטואה. פעמון האזעקה היה מצלצל בתדירות כדי להודיע על התקפת פתע, וכמוהו הפעמון הקורא את האזרחים שואפי-הקרב אל הנשק בהסתמן התקפה. כל אימת שהיתה אחת הערים במצב מלחמה, ביחוד אם היתה זו עיר קטנה, עשויים היו כל הגברים מגיל ארבע-עשרה עד שבעים להקרא לשרות צבאי. יש ובראש החיילים היוצאים לקרב נסעה מרכבת-מלחמה מקודשת, המגן (palladium) היקר של עירם: לפירנצה אותה Caroccido מפורסמת, הנהוגה על-ידי שני שוורים צעירים מעוטרים יריעות ארגמן, לקרמונה ה-Berta שלה, לפארמה- ה-Blancardo המעוטרת בתמונות המדונה וקדושי העיר על רקע לבן. הכרוניקה של פארמה מתארת תאור חי את מזגם של אנשי העיר הערוכים לקרב:

אז צרו בני מילנו על בני קרמונה, תקעו בחצוצרותיהם לפני החומות ויקראו: "ובכן, קומו צאו, שפנים עלובים, ועמדו לקרב", אך בני קרמונה לא ההינו לצאת.

ואפילו בתוך כל הלוחמה הזאת, גדלו להפליא כמה ערים מן המאה השתים-עשרה עד המאה הארבע-עשרה: סיאנה ופיזה הגדילו את אוכלוסיתן עד למעלה משלשים אלף, פלורנץ גדלה במאה הארבע-עשרה מעשרת אלפי לכמעט שבעים וארבעה אלף, ונציה ומילנו התקרבו למאה אלף. תאור של מילנו שנכתב ב- 1287 על-ידי אחד מבניה, בונבסון דה ריבה (Bonvesua da Riva), בלי ספק הוא רברבני במידת מה, אך גוזמותיו אופייניות לפטריוטיות העירונית האיטלקית. היו בה, הוא אומר, שלשת אלפים טחנות, אלף פונדקים, ארבע מאות נוטריונים, מאתיים שופטים, מאתיים רופאים, מאה וחמישים בתי חולים, שמונים מורים, חמישים כותבי מכתבים, שלשת אלפים מזבחות, אלף שלוש מאות ארבעים וחמש כנסיות, מאה ועשרים מגדלי-פעמונים ועשרת אלפים משמעים בקודש. כן היו זיוה והדרה של העיר הגדולה והמעטירה שהקיסרים, מפרידריך הראשון עד פרידריך השני,6 תעבוה ויראו מפניה, אך לא יכלו לה.

כוחן הכלכלי של הערים האיטלקיות עמד על בסיס משולש: התעשיות הפורחות למיניהן, סחר ארצות הים ועסקי הבנקאות, וחלוקת הכוח המדיני בין הערים האיטלקיות נקבעה במדה רבה על-פי כוחן הכלכלי של הקבוצות השונות בתוכן.

כדאי להתבונן קמעה במבנה הפנימי של "מטרופולין" איטלקית עשירה כפלורנץ במאה השלש-עשרה, השכבה העליונה של העיר, ה-primo popolo, היתה חבורה מחברי שבע הגילדות הראשיות, הם ה-arti maggiori. הגילדה הראשונה היתה גילדת השופטים והנוטריונים. אחר באו לפי הסדר: הסוחרים החשובים מרחוב קלמלה (Callemala), הוא הרחוב המוליך מן השוק אל הקתדלרה; החלפנים; אורגי הפתשן; הסוחרים מבני המעמד הבינוני מרובע פור' סנטה מריה; החנוונים הקטנים, הרוקחים והרופאים; ועושי החצים. נבדלים בחריפות מן ה-popolo primo היו חמש-עשרה עד עשרים הגילדות והאיגודים הקטנים יותר של ה-arti minori; בקרב אלה בלטו גילדות אחדות כמנהיגות: הנפחים, הנגרים וסוחרי-היינות, הפרולטריון, שהיה רב מתקופה קדומה, ומפלגת השמאל הקיצוני, יכלו להוכיח את קיומם בשעת מהומה: הם מצאו את מנהיגיהם באנשים מגילדת הקצבים, שלבם היה גס בסכינים חדות ובגופות שותתות דם.

במאה השתים-עשרה כבר פיתחו האיטלקים תעשיות משגשגות רבות, מבוססות על סבלנותם ומומחיותם בעבור צמד, בד, עור, ברזל ועץ, ועל כישרונותיהם כבעלי מלאכה ואומנים. ההון שנוצר על-ידי תעשיות אלה נוצל בידי אזרחים איטלקים חשובים לשם ייצורו של עושר נוסף. הם שהורו לאירופה ענינים של הלכה ומעשה פיננסיים, בנקאות ושימוש יצרני בהון.

עסקות בנקאיות מניחות מראש מטבע יציב, בטוח מפני סכנה תכופה ושרירותית של פיחות, שהיה שיטה מקובלת ל"עשיית" ממון בקרב הנסיכים של ימי-הביניים. ב- 1192 טבעה ונציה גרוסו (grosso) כסף בערך של שנים-עשרה פני (penny), ב- 1252 טבעה פלורנץ פלורין (florin) זהב בערך של לירה שטרלינג (הגולדן האוסטרי הישן והגולדן ההולנדי המודרני מזכירים את אביהם הפלורנטיני בסימנם המקוצר fl.; ב- 1284 טבעה ונציה דוקט (ducat) זהב שכונה לימים "זקינו" הדומה במשקלו ובכמות הזהב שבו לפלורין הפלורנטיני. מטבעות זהב אלה, עם האקו (écu) וה- gros tournois מכסף של הצרפתים שנוצרו ב- 1266, שמשו קנה-מידה בינלאומי מקובל שאפשר להשוותו לדולר של ימינו. רחוב לומברד בלונדון והשמוש במלה לומברד בגרמנית החדשה לציון בנק לפקדונות הם זכר לתקופה שבה הציפו ה"לומברדים", כלומר, אנשי הכספים האיטלקים, את כל אירופה במבצעיהם הבנקאיים, שעשו את פלורנץ, סיאנה וגנואה למעצמות הפיננסיות הראשיות של התקופה.

כוחו הכלכלי והמדיני הרב של הממון האיטלקי לא היה אפשרי בלי סחר ארצות-הים. מאמצע המאה האחת-עשרה נטלו הערים הימיות באיטליה את הובלת הסחורות מקיסרות ביזנטיון שציה המסחרי ירד לשפל המדרגה, ודבר זה נתן בידם שליטה על סחר מזרח הים התיכון והמזרח הקרוב והרחוק. דרכי המסחר העולות צפונה דרך מעברי סבויה נעשו חזקתם המיוחדת של הסוחרים ואנשי הכספים של לומברדיה וערי פנים איטליה. דבר זה נתן בידם גישה לירידי המסחר של שמפניה ולאזורים המעוירים של צפון צרפת, פלנדריה וגרמניה הצפונית-מערבית, המרכזים החשובים ביותר למסחר ותעשיה צפונית לאלפים. כאן התחברו האיטלקים עם הסוחרים הגרמנים, שקשרי המסחר שלהם התפשטו עד נובגורוד, ועם האנגלים והסקנדינבים.

ונציה, גנואה ופיזה הפיקו תועלת עצומה ממסעי הצלב של המאה השתים-עשרה וראשית המאה השלש-עשרה, שעה שהיה בידן המונופול על התעבורה והאפסנאות של הצבאות. כן הצליחו לקיים את זכותן על שליש מכל אחת מערי סוריה הכבושות. כאן הקימו את "הקפיטליסטים הקולוניאלי האירופי הקדום ביותר", בהטילן על נתיניהן, רובם לא-נוצרים, עבודת-כפיה במפעלי התעשייה שלהן. בדרך זו רכשו את המונופול על תעשיית המשי והזכוכית. שמותיהם של אריגים כגון דמשק (מדמשק), מוסלין (ממוסול) וגזה (מעזה), מזכירים את תור הזהב של הסחר האיטלקי הלבנטיני. באמצע המאה השתים-עשרה היתה לכל אחת משתי היריבות הגדולות, גנואה וונציה, שליטה מלאה בתחום השפעתה, לגנואה – נמלי הים השחור, לונציה – איי יון. גם עבדים היו סחורה חשובה וקבועה ושוקי עבדים הוקמו בונציה, פלורנץ ורומא; אזרחים חשובים החזיקו עבדים כדבר המובן מאליו. אופיים חסר-המצפון של הסוחרים האיטלקים מואר באור מחריד על-ידי מכירתם לעבדות של ילדים צרפתים וגרמנים, משתתפי מסע הצלב של הילדים שעלו בנמלי איטליה ונמכרו על-ידי בעלי האניות לשותפיהם-לעסק המוסלמים. העבדות באה לקיצה בעיקר מחמת סיבות כלכליות – במקום שהגדילה התעשיה להתפתח ניטלה כדאותה של העבדות. תחילה בוטלה בערים הקטנות, בפיסטויה ב- 1205 ובאסיזי ב- 1210, אבל בבולוניה רק ב- 1256 ובפלורנץ ב- 1299. האיסור הרשמי, מכל מקום, לא הביא בתחילה אלא תמורה הדרגתית ביותר.

הסוחרים האיטלקים עמדו בקשרים לבביים להפליא עם הכופרים, הנסיכים המוסלמים של המזרח הקרוב, והאלמוחדים, ברברים מהרי האטלס שמשלו בספרד המוסלמית מאמצע המאה השתים-עשרה. לסוחרים האיטלקים והפרובנסאלית ניתנה רשות להתיישב בתוניס, בוג'י ובתחנות מסחר אחרות באגן הים התיכון.

האיטלקים הורישו ירושה מסוכנת אחת לאירופה המערבית בכללה. פשיטות השוד והביזה הבלתי פוסקות של הערים הימיות, ובראשן ונציה וגנואה, שהגיעו לשיאן בכיבוש קיסרות ביזנטיון במסע הצלב הרביעי, עוררו את איבת הנצח של הכנסיה המזרחית ויורשיה המוסקבאים. האיטלקים, בציי המסחר והמלחמה שלהם, כלכלתם ה"מולאמת", ושיטת המיסוי שלהם, שאותה החדירו לנחלותיהם הביזנטיות, ייצגו את המערב "רודף הבצע", "צמא המלחמה" ו"חסר המצפון". אחרי 1205 כינו הדוג'ים של ונציה את עצמם "אדוני רבע ושמינית הקיסרות של רומאניה".

המאבקים על השררה בתוך הערים האיטלקיות היו מרים כאותם שבין הערים עצמן; כאן היו היריבים סיעות מדיניות, משפחות פטריקיות, כל אחת ובני חסותה, והגילדות "הגדולות" ו"הקטנות". קרבות סוערים ניטשו בין "הגוולפים" (Guelphs) ו"הגיב לינים" (Ghibellines) (כינויים אלה הורו במקורם על תומכי הקיסרים לבית הוהנשטאופן והאפיפיורים), שהיו מגרשים איש את רעהו מן העיר חליפות, עד כי באמצע המאה השלש-עשרה היה המצב בשל לדיקטטורה, ואם גם תחילה לבשה זו לא אחת צורה מוסווית. היו הרבה מועמדים-בכוח לתפקיד הדיקטטור: condottiere (אצילים שנעשו שכירי צבא), הנציגים הקיסריים, שנתמנו על-ידי פרידריך השני ואחרי מותו הוסיפו לפקח על השלטון העירוני מטעם עצמם, ולא לאחרונה, נציגי המשפחות האריסטוקרטיות והפטריקיות, שהיו נלחמים על השליטה בעריהם. באמצע המאה השתים-עשרה ובמאה השלש-עשרה נעשה מאמץ לבלום התפתחות זו על-ידי הכנסת נושא-משרה הידוע בשם Podeste. הפודסטה היה מוזמן, לפעמים לשנה אחת בלבד, כדי שיבטיח מדה של שלום פנימי, ירסן את שנאת-המות שבין הסיעות המדיניות ויסייע לעמוד בפני לחצם של המעמדות הנמוכים של האזרחים, שהיו תובעים בחזקה את חלקם בשלטון. הפודסטה, שנטל בידו את כל התפקידים המינהליים והשפוטים של השלטון העירוני, היה נכרי, אדמיניסטראטור בעל הכשרה משפטית. הוא נסתייע על-ידי הצוות שלו, ה-stato (מכאן המלה סטייט, מדינה), שרובם היו בוגרי אוניברסיטת בולוניה. עם תום שנת (או שנות) כהונתו אפשר היה לתבוע מן הפודסטה דין וחשבון על הנהלת הממשל שלו.

"המדינה" הופיעה אפוא לראשונה כיצירה מלאכותית של סוג אדנות אימפרסונאלי שכתב-ההאמנה שלו היה יעילות טכנית בענייני חוק. ברור בהחלט מדוע קם גם כוח משטרתי לצד הפקידות השיפוטית והמינהלית, ששרתו את העם במשלם בו. הפודסטה היתה לו פלוגת-משטרה שלו, ששימשו לו שומרי ראש והוציאו אל הפועל את תקנותיו בתחום הסדר הציבורי. טיפוס זה של חוקה הלם להפליא בורגנות עירונית יודעת-חוק, בוגרת, משכילה, והיה בחזקת מחמאה לכשרה המדיני ולשפוטה, אך זאת, רק כל עוד היתה מוכנה להגשים הלכה למעשה את תפיסתה את העיר כמלאכת-מחשבת, יצירת התבונה האלהית והאנושית. מסיבה זו עצמה לא היתה חוקה כגון זו מסוגלת להתמודד עם קשיי המאבק המדיני, הפנימי והחיצוני כאחד. כל אימת שהופיעו ניגודים אלה, סולק הפודסטה או נעשה שליט העיר מכוח עצמו.

פלורנץ וונציה פיתחו צורות שלטון מעניינות המיוחדות להן. רפובליקת פלורנץ החפשית היתה זמן מה "דמוקרטיה" אריסטוקרטית; שלטונה של עלית פטריקית שהעמידו שבע הגילדות הראשיות, נתגלם ב-signoria על שתים-עשרה ועדותיה, ועד הנהלת העיר ונוהלי הבחירה המסובכים שלה. גורלו של דנטה, מן ה-fuorusciti, הגולים המדיניים הרבים של העיר, מוכיח לאלו תהומות של עוול ורשעה עשוי היה להתדרדר המאבק הפנימי של השררה. שלטון ה"סיניורה" נמשך ממותו של פרידריך השני ב- 1250 עד ייסוד שלטון בית מדיצ'י על-ידי קוסימו דה מדיצ'י (1464-1389), שהצליח להכניע את כל אויביו מבית.

חוקת ונציה, מלאכת-מחשבת שהרבו להשמיצה, לקנא בה ולהעריצה, עמדה בעינה למן המאה השתים-עשרה עד שהקיץ הקץ על עצמאותה של ונציה ב- 1797. ונציה היא דוגמה לממשל אריסטוקרטי שהצליח לדכא את כל הניסיונות להקמת דיקטטורה. מ- 1192 ואילך היה הדוג'ה חייב בתוקף הבטחותיו בשעת הבחירה להכנע ל"מועצה הגדולה" של המאה ושמונים ול"מועצה הקטנה" של הששים. האריסטוקרטיה השלטת נעשתה כת סגורה, מוגנת מפני מתנכלים מבית ומחוץ בכוח משטרת השלטון שעמדה בפקוחם של ה"עשרה", ועדה מתמדת שהיתה אחראית לבטחון הרפובליקה. לימים הוקסמו הוגי-דעות מדיניים מערביים, לרבות אנשי המהפכה הצרפתית מפרטי המבנה המדיני, החוקי והמינהלי של המדינה הונציאנית. ג'יימס הרינגטון7 השתמש בהרבה מקוי חוקתה ב-Oceana שלו, אוטופיה מדינית שהשפיעה הרבה כמופת למדינה החוקתית של העתיד, ובאמצעותה נקלטו פרטים אחדים מניסיונה החוקתי של ונציה בחוקות המדיניות של אמריקה הצפונית, בהן מצויים הם, בשנוי צורה, עד היום.

למן המאה השתים-עשרה היה שגשוגן התוסס של הערים האיטלקיות לכוח בענייני אירופה בכללה. פעילותם הפיננסית והמסחרית של הסוחרים האיטלקים לבשה צורות רבות. הם נתנו הלוואות בריבית גבוהה למלכי נפולי, צרפת ואנגליה; בתמורה קיבלו רשיונות לקנות וליצא תבואה וצמר, זכויות על מיטבעות, מפעלי מלח וגבית מיסים או מכסים. בני פרנצ'ז' (Francesi) מפלורנץ היו גזבריו של פיליפ היפה מצרפת8 ובידי בני פרסקובלדי (Frescobaldi) היה מינהלה של גסקוניה בימי אדוארד השני,9 בני בארדי (Bardi) גבו מסים למען האנג'בינים באברוצי,10 בני פרוצי (Peruzzi) נהלו את ענייני הכספים של אנגליה בימי אדוארד השלישי.11 במאה השלוש-עשרה היה סחר היבוא והיצוא של צרפת בידי איטלקים. זכויות היתר שלהם, התנשאותם ועשרם עוררו את קנאת ההמונים והסוחרים הקטנים המקומיים, וכתוצאה מכך היו ההתקוממויות נגד איטלקים חזיון נפרץ. הם נרדפו, כמו היהודים, כזרים בלתי רצויים, וב- 1311 צווה פיליפ היפה על גרושם מממלכתו.

לצרפת הדרומית, ביחוד לפרובנס, היו קשרים כלכליים ודתיים רבים עם הציביליזציה העירונית של איטליה, עד שמבחינות אחדות היה כל המרחב כולו יחידה אחת. סוחרים איטלקים יסדו מושבות נכבדות בדרום צרפת, בהתישבם שם עם נשותיהם (כגון מסר ברנדונה Misser Bernadone, אבי פרנציסקוס הקדוש); בשיתוף פעולה הדוק עם שותפיהם-לעסק הפרובנסאלית, הרחיבו את פעילויותיהם עד ספרד ואגן הים התיכון המוסלמי. בעלי-כרוניקות ספרדים מספרים כיצד התמרדו תושבי קומפוסט לה, אוביאדו וסהגון (Compostella, Oviedo, Sahagun) נגד השלטונות הכנסייתיים בהסתתם של סוחרים איטלקים וצרפתים; אין זה מאורע מקרי. סוחרים אלה היו ערים מבחינה אינטלקטואלית ותוססים מבחינה רוחנית; הם הפיצו ברחבי איטליה את התורות הואלדנסיאנית והקתארית, יחד עם הדבור הרך והמתנגן של לנגדוק.

צרפת הדרומית התיחסה בעצם על הדרום, ונהתה אחר שכניה האיטלקים והספרדים הרבה יותר מאשר אחר הצפון הנכרי, שאפילו לשונו היתה שונה. צרפת הדרומית, שלא הוכנעה על ידי הצפון אלא קמעה קמעה ולאחר מאבק מר, התחילה מדרום ללואר; היא כללה את אקויטניה, את הקיסרות האנג'בינית האנגלית ואת לנגדוק מן הרון עד הפירנאים, שטח שהיה נתון באורח רופף ביותר בסמכותם החוקית של רוזני טולוז. זה היה אזור משופע בערים, ערים קטנות בעלות מזג עצמאי מאד, שאזרחיהן העשירים היו כורתים בריתות בין עיר לעיר ובינן לבין הערים האיטלקיות. אנשים מכל אזור הים התיכון התערבו בנמלי נרבון ומונפליה. שם היו מושבות משגשגות של יהודים וכן של איטלקים, והסוחרים היהודים הטביעו את חותמם האפייני בערי צרפת הדרומית. כאן בדרום היו היהודים סוחרים גדולים, בנקאים, קונסולים (כלומר, פקידים עירוניים רמי-מעלה), ויועצים בענייני כספים להגמונים, אבות בתי-מנזר ולבעלי קרקעות אריסטוקרטיים. שווקים גדולים בבזייר, נים, טולוז וקרקסון יצרו מגעים קרובים עם האזור הכפרי הפורה, שבו היו אפילו האכרים מתגוררים ברצון בערים קטנות. מלכי צרפת כללו ערים דרומיות אלו בתחום פטרונותם, שהתפשט הן על הערים הקטנות הישנות הרבות והן על הערים החדשות שנוסדו במאות השתים-עשרה והשלש-עשרה, אשר נקשרו למלוכה באמצעות החוקה הידועה בשם ה"קונסולט" והובאו תחת חסותה של המלוכה. ערי קונסולט אלו היו בעצם המקבילות הדרומיות לאותן מאתים ערים בצרפת הצפונית, "הקומונות", שהשיגו מעמד חוקי חשוב בחסות המלוכה.

מן המאה השתים-עשרה נתמלא כל האזור שבתחום השיפוט של המלוכה הצרפתית מאות ערי-חומה קטנות (villes closes), שיושביהן היו נאבקים בעקשנות ובמידות הצלחה שונות עד מאד, להרחבת זכויותיהם. פה ושם היו ערים גדולות לפי הערך, שמנו חמישה עד ששה אלפי תושבים, ואולי עשר שמנו למעלה מעשרת אלפים, אך רק פריס לבדה היתה עיר גדולה באמת. הבורגנות הצרפתית היתה ממוצא שפל, מן המשועבדים בדרך כלל. בעלי-מלאכה שברחו ממקומם, אכרים ואריסים הנמלטים מפני אדוניהם מצאו מקלט בערים שבהן רק אדונים "ארוכי זרוע", המלך וחשובי הרוזנים, היו עשויים להשיגם, אולם מחמת מצבם החוקי המפוקפק לא יכלו להיעשות מעמד פטריקי אמיתי משהתעשרו. הבורגנים (אזרחי העיר) קנו זכויות וזכויות-יתר מאדוני העיר, ויצרו כנגדו איחודים-בשבועה (conjurations): בווזלי נגד אב בית-המנזר, אדון העיר, בקמבראי, שרטר, בובה ולאון נגד ההגמון, באמיאן נגד הברונים.

מכל מקום, אדונים גדולים מהרו לראות את היתרונות הכלכליים והכספיים העשויים לצמוח להם ולחבלי הארץ מהתקדמות הערים "שלהם", והתחילו לפתחן ביודעים. חלוצי מדיניות זו היו רוזני פלנדריה והמלכים מבית קאפט, שהקפידו גם לשמור לעצמם את שתי הערים החשובות ביותר של ממלכתם, פריס ואורליאן, וגם לחזק את כוחם על-ידי העמדת ערים בנחלותיהם של הפיאודלים הגדולים תחת חסותם המיוחדת. בקיסרות האנג'בינית פיתחו המלכים האנגלים, בתור דוכסי נורמנדיה ווסלים של המלוכה הצרפתית, את הערים רואן, לה-רושל, ביון ובורדו, תוך התחרות חריפה עם רבונם שבפריס.

החוליות המקשרות בין הדרום והצפון, הנקודות שבהן השתלבו שני מרחבי הסחר, היו הירידים הצרפתים של המאה השתים-עשרה בסן-דניז, בבוקייר על הרון, בשלון על הסאון, ועל הכל בארבע ערי היריד של שאמפאן. כמה מן המקומות שבהם נערכו ירידים הגיעו לשעור קומה אירופי: בריגה וז'נבה במאה השתים-עשרה, פרנקפורט-על-המיין במאה הארבע-עשרה. האבטיפוס שלהם, מכל מקום, היו ירידי שאמפאן. אלו טופחו במכוון על-ידי מדיניות המגן של רוזני שאמפאן ונעשו במאה השתים-עשרה למרכזי הסחר הראשיים של אירופה המערבית. רוזני שאמפאן ערבו לתעבורה בטוחה אל הירידים ומהם לכל הסוחרים העוברים בארצם, ושפוט מיוחד שקבע ענשים חמורים למפירי השלום הפך את כל האזור של ארבע ערי היריד, פרובינס, טרוא, לניי-על-המארן ובאר-על-האוב Provins, Troyes, Lagny-sur-Marne, Bar-sur-Aube, לתחום מקודש כלכלי. היו ששה שווקים בסך הכל והירידים נמשכו אפוא בפועל כל השנה כולה. בירידים בוצעו העסקות בתעשית הטכסטיל, הראשונה בתעשיות החשובות שהתפתחו באירופה המערבית. אנגליה ספקה צמר, שנארג בפלנדריה ובארטואה, בברבנט, בהיינו (Hainaut), בערים שבעמק המאז ובשמפאן עצמה. הרבו לארוג גם בפריס. ששים ערי תעשיית האריגים בצפון-מערב אירופה נשאו עיניהן לירידי שמפאן כדי למצוא שם שוק לסחורות המוגמרות. היצוא פנה בעיקר דרומה. איטלקים מגנואה, אסטי, מילנו, פיאצנצה, בולוניה, ונציה, פלורנץ, לוקה, סיאנה ורומא היו מממניו של עסק זה, כאן כמו בכל מקום אחר. שגשוגם של ירידי שמפאן משך זרם של מבקרים ומהגרים גרמנים לצרפת. הם באו בתורת סוחרים, בעלי-מלאכה, סטודנטים וחיילים, וייסדו מושבות גרמניות בפריס, אורליאן, מונפליה ואביניון. אך כשזכה פיליפ הרביעי בשמפאן, ב- 1284, הביאה במהרה תבענותו הפיננסית את הירידים לידי דלדול. בהנהגת ונציה וגנואה היו האיטלקים נוסעים עתה דרך הים לפלנדריה כדי להגיע למרכזי תעשית האריגים; שם נפגשו עם סוחרים מגרמניה, מן הצפון ומאנגליה. בריגה ירשה את מעמדם של ירידי שמפאן, שעריה שקעו עתה באותה תרדמה שירדה על ערים רבות כל-כך בימי-הביניים.

באנגליה ראשיתם של הבורו (borough) עוד בימי המלכים האנגלו-סכסים, עת שמשו מקומות בטוחים לקיום שווקים, לביצוע עסקות בנוכחות עדים ולטביעת מטבעות. בתורת ערי חומה, יכלו לתת גם מקלט ומחסה. כל ערי המחוז באנגליה של הזמן החדש יש להן איזה קשר עם העבר האנגלו-סכסי. התפתחותה של לונדון היתה מיוחדת במינה. אזרחיה החשובים הוכרו ה-barones, וויליאם רופוס והנרי הראשון12 היו פונים אליהם בתואר זה. הם תבעו לעצמם את הזכות למלא תפקיד מיוחד בהמלכת המלך. אף חשובי העירונים של "חמשת הנמלים", שהיו אחראים לאספקת תעבורה ימית למלך, הצליחו לזכות בהכתרה כ-barones. ברם, כנגד יומרות גאות אלה יש להציג את המציאות הקשה: אחרי הכיבוש ומשך המאה השתים-עשרה באה על ערים רבות ירידה שלא התאוששו ממנה אלא בקושי. אפילו הצליחו להשתחרר משלטון השריף13 הנה התנגדות המלוכה סיכלה את מאמציהן להיעשות לערים "עצמאיות", דוגמת הקומונות הצרפתיות למשל.

ערי אנגליה בימי-הביניים היו קטנות, כמרבית אחיותיהן ביבשת, בנות אלף עד ששת אלפים תושבים. בשלהי המאה האחת-עשרה היו כנראה רק בעיר יורק למעלה משמונה אלפים נפש.

חשיבותה הגדולה של לונדון, שנעשתה במהרה מכרעת, ניכרת כבר בתקופה האנגלו-סכסית. כהוכחה למעמדה המיוחד, היתה לה מערכת בתי משפט מפותחת מאד משלה. למן המאה השתים-עשרה היתה לונדון עשירה וחזקה כל-כך שהמלכים נזקקו לרוב זהירות ופקחות במשאם ומגעם עם העיר "שלהם". דוגמה מאלפת פטריוטיות של לונדון ולהכרה העצמית המדינית שלה הן ה"הערות לחוק" של המלכים האנגלו-סכסים שנתחברו בלונדון ב- 1205 או ב- 1215 לערך. מתוך חיבור זה אפשר ללמוד כי לפחות אחדים מתושבי לונדון בשנות התסיסה האינטלקטואלית המדינית בין 1189 ל- 1215 היו חושבים במושגים של "דמוקרטיה" ומצאו את התגלמות רעיונותיהם בציור אידאלי של העבר האנגלו-סכסי. בעת ההיא לערך נוסד בלונדון גם בית האולפן הראשון לחוק האנגלו-סכסי. "הפירושים" הלונדוניים על חוקי המלכים העתיקים הסתמכו על קשר הגומלין המאגד את המלך והעם. הם שמים דגש על הקהילה, בהביאם את האחוות-בשבועה של לונדון כמופת לממלכה נעלה. הברית בין אנשי לונדון והמלך מוצגת כיסוד המדינה האנגלית ושבועת-הנתינים נהפכת לשבועת-אחווה, כזו הקושרת את חברי הגילדות. כל האנגלים נקראים, כאחים לשבועה, להגנת המלוכה והממלכה נגד אויביהן ולהגנת השלום והכבוד של "מלכנו" (גם בצרפת סייעה הפטריוטיות המלוכנית של אזרחי פריס למלך בעתות חרום).

ה"הערות" הלונדוניות, תערובת, טיפוסית לימי-הביניים, של בדותות, הזיות מדיניות וריאליזם מפוכח (הן מדקדקות כחוט השערה באינטרסים הפיאודליים במחוזות) (Shires) עוטות את העזים שברעיונותיהן והנבואיים שבהם באיצטלה של פניה לחוק, לתודעת החוק של העם האנגלי: ראוי לו למלך שיפעיל את סמכות השיפוט שלו, בסיוע יועציו, בתוך תחומי החוקים הישנים והטובים, ויסיר מלבו כל כונת שרירות, שימוש בכוח הזרוע, או הטיית החוק לפי חפצו.

בערי הפרובינציה האנגליות היו החיים שקטים ונטולי מאורעות בדרך כלל. במאה השתים-עשרה עוד נבנו רוב הבתים, אפילו הכנסיות, מעץ; בתי האבן של העירוניים העשירים מוזכרים כחזיון בלתי נפרץ. הרחובות היו צרים. התעשיה בקנה מדה צנוע; הגילדות והאיגודים שהופיעו במאה השתים-עשרה כולם היה להם קשר כלשהו לצמר (אריגה, אשפרה וכדומה). עיקר סחר-הים היה בידי זרים, לא אחת איטלקים. כמו במזרח אירופה במאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים היו חשובי הסוחרים ומלווי-הממון לא אחת יהודים, שהיו בין הראשונים אשר בנו בתי אבן, במדת-מה לשם הגנה עצמית. במאות השתים-עשרה והשלש-עשרה היו מהומות אנטי-יהודיות תכופות, לעתים בהסתתם של מטיפים עממיים. הנרי השני14 נסה להגן על היהודים, אך לעת הכתרת יורשו, ריצ'ארד לב הארי, בלונדון, קם האספסוף הלונדוני על היהודים וערים רבות סגרו בפניהם את שעריהן. לבסוף גורשו מן הממלכה על-ידי אדוארד הראשון ב- 1290. קודמיו נצלו כל הזדמנות אפשרית כדי לשדוד ולנצל את היהודים, שעמדו ב"חסותה" המיוחדת של המלוכה. עתה ניתן היה להצדיק את גירושם בנימוק שהמלכים חייבים להגן גם על הערים "שלהם", שתושביהן, מבני הארץ, כבר היו מסוגלים ליטול את התפקיד הכלכלי שעד אז מלאוהו היהודים והזרים. בצרפת ובאנגליה בנתה המלוכה את הערים בתוך מסגרת המדינה; המלוכה סמכה על הכשרונות החוקיים והמדיניים המאומנים של אנשי העיר, ויסתה את מחירי המזון וחמרי-הגלם ושאבה, באמצעות מסים, רווחים רבים ככל האפשר מאמצעיהן הכלכליים הכבירים של הערים.

הערים הפלמיות העשירות, מקום מפגשם של סוחרים אנגלים, צרפתים, גרמנים, ואיטלקים, היו שוקקות יותר ומוגבלות פחות משכנותיהן האנגליות. כאן נהג ארגון תעשית האריגים, ששלוש ערים, בריגה, איפר וגנט שלטו בו, על-פי שיטת ה"השמה" (Putting out). העבודה ניתנה לאנשים הגרים בכפרים או בערים קטנות על מנת שיעשוה בבתיהם. כפרים וערים אלה היו כפופים מבחינה כלכלית ומדינית לשלש הערים הגדולות, אשר שלטונן היה קשה, מתנשא ואכזר. בפלנדריה הופיעה לראשונה, בראשית המאה השלש-עשרה, צורה מפותחת של קפיטליזם באירופה המערבית; הון, כוח כלכלי ושררה מדינית התרכזו בידי מיעוט זעיר. פטריקיאט עשיר, שנעשה אדונים לפרולטריון, שאין לו דבר פרט לכושר עבודתו. הסוחר ספק את חומר-הגלם ופקח על כל שלבי עיבודו, כלומר, אריגה, אשפרה, צביעה וגזירה, אף שווק את הסחורה המוגמרת. פעמים רבות היה משלם לא בכסף אלא בשווה כסף (כמו בימי הקפיטליזם של מנצ'סטר בשלהי המאה השמונה-עשרה), וכך היו עובדיו נתונים בידו לשבט או לחסד. כיוון שיותר ויותר אנשים נהרו אל הערים מאזורי הכפר – פרולטריון חסר קרקע, שגורש מעל אדמתו על-ידי הרעב ונגישות אדוניו – יכלו היזמים להיות בטוחים כי תמיד יהא מזומן להם מלאי גדול של חומר אנושי.

בתוך הערים הגדולות התפתח מאבק על השררה בין הפטריקים (Poorter), המתווכים המוגנים על-ידי החוק (משא ומתן ישיר בין הלקוחות היה אסור), הגילדות ביחוד גילדות האורגים; ועל שניהם איימו מלמטה הגילדות הנמוכות הפרולטריון המנוצל. כן היתה התחרות בין שלש הערים הגדולות, ביחוד גנט בריגה, שקנאו כל אחת לעמדת הבכורה שלה. מלכי צרפת, שהשתוקקו לשלוח ידם בעשרן של הערים הפלמיות, היו נכונים להתערב לטובת הפורטרים כל אימת שהיה מעמדם נתון בסכנה, ואחריהם מלאו דוכסי בורגונדי תפקיד דומה.

נופה של פלנדריה כבר היה מעויר, עיר מתמזגת בחברתה, וכפרים ושווקים מחברים אותן זו אל זו. אין תימה שפלנדריה היתה גם מרכז לתסיסה חברתית, שדה-קרב למאבק חברתי בלתי-פוסק אשר לא איחר לגלוש על פני צרפת גרמניה. המאבק לא היה עוד אותו מאבק ישן של ערים נגד אדונים פיאודליים או הגמונים, כי אם של הגילדות הנמוכות נגד הגבוהות, של ההמונים העירוניים נגד הפטריקים והגילדות כבירות הכוח. מ- 1297 עד 1328 השתוללה מלחמת אזרחים בפלנדריה בין הבורגנים הגדולים (majors, goden) והאומנים הקטנים (minors, gewaden). לכך קדמו התקוממויות אנטי-פטריקיות בחלקים של צרפת, למשל בווה, פרובינס, רואן ופריס, ועם תום מלחמות האזרחים בפלנדריה, פרצו מאבקים על השלטון העירוני בין הגילדות והפטריקים בגרמניה, באולם, פרנקפורט, נירמברג, מגנצה, שטרנס בורג, בזל וקלן. מעשה שאירע בעיצומן של המלחמות הפלמיות היה אות לקצה הממשמש ובא של אירופה הפאודלית. ב- 1302, ב"קרב הדרבנות" בקורטראי (Courtrai) הנחיל הצבא "הדמוקרטי" הפלמי, שבראשו עמד אורג וקונינק (Conink) שמו, תבוסה ניצחת למזהיר שבמערכי האבירים שיצאו לקרב בימי-הביניים המאוחרים, צבאו של פיליפ היפה מצרפת, החזק בנסיכים הנוצרים. דרבנות הזהב של האבירים הטבוחים נאספו בצהלת הניצחון על-ידי העירונים המנצחים.

רוחות התמורה נשבו כמעט בלי הפוגה על-פני "ארצות השפלה". ההתקוממות הגדולה במאה השש-עשרה, הידועה בשם "מרד ארצות השפלה", היא מלחמת העצמאות ההולנדית נגד השלטון הספרדי, צמחה מתוך מאבקים פנימיים שנמשכו למעלה ממאתיים שנה ובהם היתה התסיסה החברתית כרוכה לא אחת במיסטיקה דתית. "מלחמה בעשירים ובכמרים" היתה סיסמתן של איפר ב- 1323 ושל בריגה ב- 1328. המעמדות הנמוכים ראו את עצמם כעם נבדל, "עם אלהים". תנועה "דמוקרטית" שהתחילה בגנט בראשותו של ג'יימס ואן ארטואלד (James van Artevalde) (אחר עברה המנהיגות לידי פיליפ בנו), צמחה מ- 1338 עד 1382 ופשטה במהירות לצרפת ולגרמניה. עד המאה הארבע-עשרה נספו נפשות רבות במרידות כגון אלה, ביחוד בערי צרפת. פלנדריה, המרכז שממנו התפשטו תנועות אלו, נשתנה המצב לחלוטין אחרי הטבח של עשרים אלף בעלי-מלאכה בקרב רוסבורק, בנובמבר 1382, משכונן פיליפ האמיץ מבורגונדי את שלטונו על הערים הפלמיות. יורשיו דכאו מרידות שפרצו לאחר מכן בבריגה (1436-38), גנט (1448-1436-1431), לייז', ודינאנט (1468-1466-1408). את שאיפת החרות, מכל מקום, לא יכלו לדכא, והיא נשארה חיה בקרב האומנים הקטנים, בעלי המלאכה והאכרים, אף כי הבורגנים והפטריקים האמידים העדיפו להשליך את יהבם על הנסיך בבקשם הגנה מפני תסיסה ואי-סדר.

"קנון סטריט סטיישן" בלונדון היה לפנים "חצר המאזניים" (Steel yard) של ההנזה (Hanse) ונשאר רכוש ההנזה עד 1853. מן המאה השלש-עשרה עד המאה השש-עשרה היתה זו התחנה המערבית הקיצונית למערכת המסחר ההנזית הנרחבת שחברה את אנגליה עם גרמניה, סקנדינביה ורוסיה וקשרה את בריגה עם הציר הדרומי-מערבי של הסחר האירופי שעבר דרך צרפת לונציה ומכאן לים התיכון ולים השחור. איגוד הערים הידוע בשם ההנזה היה ארגון מפותח מאד ומיוחד במינו, בעל ממדים אירופיים. בשיאו הקיף מאה וששים ערים מדינאנט עד רבל, ובכללן ברסלאו, ארפורט, קרקוב ושטוקהולם, ולשכות ותחנות-סחר היו לו במוצבי-חוץ כנובגורוד, בריגה, ברגן ולונדון. שיא עצמתה של ההנזה בא ב- 1370 שעה שהיה את יכלתה לגזור על מועצת-המעמדות הדנית בתוקף "שלום שטראלסונד" (Stralsund) שלא ייבחר מלך חדש בלי הסכמתה. על-פי חוזה זה, ניתנה לעשרים ושלש מערי ההנזה גישה חפשית לסחר המליחים הדני. היתה דרישה רבה לדגים כמזון לימי תענית הפסחא וערי ההנזה סחרו בהם עד לאלפים ולצרפת.

בלונדון ניתן לראשונה לארגון סחר עצום זה, שהפך את כל אירופה הצפונית לאזור סחר אחד, השם "הנזה", שפרושו קבוצה, חברה. בשנת 1000 כבר היו סוחרים גרמנים מקלן ווסטפליה מתקבלים בלונדון על אותו בסיס חוקי שהיה לאזרחי המקום. ימים רבים אחרי כן עוד נשאר הסחר האנגלי בעיקרו נחלתם של סוחרי קלן, שבימי הנרי השני היה בית הגילדה שלהם עומד בלונדון. במאה השלש-עשרה הופיעה, לאחר מאבקים פנימיים רבים, "ההנזה הגרמנית בלונדון", שהיתה איחוד של סוחרי קלן עם סוחרי ליבק והמבורג. הם ייצאו לפלנדריה צמר אנגלי, שהיה ליסוד תעשיית האריגים הפלמית. מרכזו של סחר זה היה בבריגה, שנבחרה ב- 1313 על-ידי השלטון המלכותי כעיר השוק הרשמית לצמר ולשלחים מאנגליה. הסוחרים הגרמנים באנגליה עמדו תחת חסותו של המלך וב- 1303 הוציא אדוארד הראשון רשימה חשובה של תקנות-הגנה לכל הסוחרים הזרים (Carta mercatoria). כשצריך היה לבטלה מחמת מחאותיהם של הסוחרים האנגלים ניתנה פריבילגיה מיוחדת לסוחרים הגרמנים לבדם, ב- 1334. בראש תחנת המסחר, היא "חצר המאזניים" הגדולה של ההנזה בלונדון, הועמדו שני נכבדים עירונים, אחד אנגלי ואחד גרמני.

בארצות הבלטיות הלכו סוחרי ההנזה בעקבות הויקינגים הצפוניים, שהיו הולכים בדרך זו לרוסיה ולביזנטיון. משנת 900 עד 1200 גדל מספר הערים הגרמניות באזור זה מארבעים למאתיים וחמישים. ליבק, שנוסדה כנראה לראשונה על-ידי הוונדים (Wend) ב- 1050 לערך, נוסדה שנית ב- 1143, הפעם כעיר גרמנית, והיינריך האריה15 פיתחה הרבה; עם נפילתו נפתחה הדרך לפני העיר לממשל עצמי וחברי המועצה של ליבק, ה"קונסולים", אושרו על ידי פריבילגיה מאת פרידריך השני ב- 1225. זכויותיו של נציג הדוכס בעיר הועברו לבורגנים בעלי הממשל העצמי. ליבק נעשתה לחשובה שבקבוצת הערים ה"ונדיות", שהיו הלוז של ההנזה. תוך מאה שנה מיסודה של ליבק נעשה החוף הבלטי מליבק עד רבל ונרבה גרמני, וליבק גופה שימשה מופת להתישבויות העירוניות ברחבי האזור.

ייצוג הגרמנים, ביחוד הסוחרים ובעלי-האניות הגרמנים בנמלים זרים, היה להלכה תפקידו ומטרתו של האיגוד שקדם להנזה, הידוע בשם "סוחרי גוטלנד המאוחדים של הקיסרות הרומית הקדושה". היה זה איגוד סוחרים גרמני שבסיסו בגוטלנד, הקדום שבמרכזי הסחר הבלטי. כנסית "מריה הקדושה של הגרמנים" נחנכה בוויסבי (Whisby) שבגוטלנד ב- 1190;כיום ויסבי היא עיר רפאים, כנסיותיה העתיקות והריסותיה אינם אלא זכר לתקופת הזוהר של אירופה הצפון-מזרחית בימי-הביניים. מכאן עברו דרכי סחר לפינלנד ולסמול נסק, וכן לתחנת המסחר הגוטלנדית בנובגורוד. גוטלנד שימשה לשכת סלוקים גם בעניני אמנות, שכן העבירה סגנונות אדריכלות מוסטפליה דרך קורביי, והחזירה בתמורה סגננונות מוסלמיים-ביזנטיים. במחצית השניה של המאה השתים-עשרה כבר הופיעו סוחרים גרמנים אלה בנובגורוד, אחת הגדולות, החזקות והמאוכלסות שבערי אירופה. נובגורוד שלטה על חבל ארץ רחב-ידים, שהשתרע עד סיביר, ובידה היה המונופול על תעשית הפרוות שרבים התאוו לה. הפרוות הרוסיות עשו את הגרמנים לאדוני הים הבלטי. אדם מברמן16 מציין כי הבריות היו מתאמצים לשם סחר הפרוות כמו למען גאולת נפשם. הפרווה היו מן הסתם כוחות מגיים, ובימי-הביניים (כמו היום) היתה פרווה יקרה אות עליון ליוקרה בכל הנוגע ללבוש, וקיסרים, נסיכים, הגמונים, פטריקים ובני המון העם כאחד השתוקקו לה. מי שלא השיגה ידו לרכוש עורות יקרים (של חולד, צבל, סמור, סנאי, דוב, ביבר, מושק, חתול-יער, כלב-ים, חולד, או שועל) שאף לפחות לאחד המינים הזולים, ארנבת, שפן, כבש או זאב. נוסף על פרוות ושלחים עסקה נובגורוד גם בדבש (התחליף לסוכר), שעווה, תמר, קנבוס ופשתן. בתמורה הביאו הגרמנים מלח, מצרך יקר מאד, אריגים פלמיים, ולעתים גם מצרכי מזון (כגון בשנת הרעב בנובגורוד ב- 1230). ארצות המזרח יכלו לספק גם זפת, עטרן, פחם-עץ ואשלג.

ברם, בין ליבק ונובגורוד השתרעו חבלי ארץ נרחבים שבהם גרו עובדי אלילים – ליטאים, פרוסים ועמים בלטיים חשובים פחות ממוצא לטבי, אסטוני, סלבי ופיני-הונגרי. מן המאה השתים-עשרה נהר זרם מתמיד של בני המערב לאדמות פוריות אלו שהיו בשלות לפיתוח. עליית ההנזה היתה קשורה קשר בל-ינתק בחדירה הגרמנית לאזורים אלה. במחצית השניה של המאה השתים-עשרה, החשובה מכל הבחינות, נשתנו לחלוטין הטעמים להתפשטות זו מזרחה, שעד שנת 1147 עוד ראוה כמסע-צלב נגד הונדים הפגנים. עתה, מכל מקום, נעשתה התישבות-של-שלום ראש ועיקר. השמות הפרטיים ושמות המקומות הסלביים נשמרו, האצולה הונדית נטמעה בגרמנית, והתחיל תהליך ממושך של התמזגות גזעים. ההתישבות אורגנה על-ידי הנסיכים שנציגיהם הממונים, ה-locatores שימשו מגייסים. הערים שייסדו היו קטנות ומיועדות בראש וראשונה להיות שווקים; היתה בהן ככר שוק מרכזית ותבנית רחובות סימטריים, בשתי וערב. התישבויות גרמניות אלו שמשו דוגמה ומופת ל"קולוניזציה שכנגד" של הנסיכים הסלביים שפתחו עתה ביישוב שיטתי של ארץ היערות הרחבה באזורי הספר.

"נרכב אל ארץ המזרח", "אל ארץ המזרח... למצוא מקום טוב יותר". Nach Ostland wollen wir reiten, Nach Ostland wollen wir mit… dort ist eine bessere Statt! זמר זה ידוע הוא במאתנו. זה היה שירן של תנועות הנוער הגרמניות בין שתי מלחמות העולם, אך לא הן שחברוהו כל עיקר, שכן לאמיתו של דבר זהו שיר-עם פלמי. בימי-הביניים היתה פלנדיה ממרכזי עודף האוכלוסים שספקו מתישבים לאירופה המזרחית, עירונים מדוכאים שבקשו קרקע, מזון ויתר-חופש לפני החוק ("חרויות"). בעצם נתפסה כל גרמניה המערבית כולה לדחף הגירה זה, ששלשת שיאיו באו בזה אחר זה, ב- 1150, 1210 וב- 1250 לערך. אנשים מארץ הרינוס התיכון והתחתון הלכו להתישב בהונגריה ובסיבנבורגן; (Siebenburgen) מפלנדיה וליבק – בארצות הבלטיות; הולנדים, זילנדים ו"פלנדרים" (פלמים) התקדמו עוד קודם לכן עד ברנדנבורג והארצות הסלביות והמזרח-גרמניות דלות האוכלוסיה של אירופה המרכזית, האל וויטנברג, דסאו וזרבסט, סכסוניה ותורינגיה. Halle, Wittenberg, Dessau, Zerbst Saxonia, Thuringia. הצפתם של מחוזות חשובים לגידול מזון בחופי פריזלנד, זילנד והולנד היתה אף היא גורם שדחף להגירה.

אירופה של ימי-הביניים, כחלקים רבים של אסיה ואפריקה כיום, היתה אזור רעב, ובן לויתו של הרעב ללחם היה הרעב לאדמה. כרוז מן הדור ההוא הבטיח לנודדים אל המזרח ארץ עשירה בבשר, דבש, עופות ותבואה: "בואו, אתם הסכסונים ואתם הפרנקים, אתם הלותרינגים ואתם הפלמים, ועשו מעשים כדי להציל את נשמותיכם ולזכות בחלקה מן הטובה שבאדמות תבל". בנטל העיקרי של הכשרת הקרקעות ויישובן במזרח הגרמני נשאו הנסיכים הטריטוריאליים, יחד עם ההגמונים, המנזרים, האצולה והמסדרים הלוחמים. המנזרים הורשו להעניק את אדמותיהם למתישבים תמורת רנטה. הטמפלרים, אבירי יוחנן הקדוש והאבירים הטבטונים (שנקראו בליבוניה "האחים נושאי-החרב של אבירי המשיח", ובקיצור, אחי החרב) פלסו דרכם מזרחה בכוח החרב, הצלב והמחרשה. אנשי מאות השתים-עשרה והשלש-עשרה לא נטרדו כל עיקר מחמת הבעיה המוסרית חמורה הכרוכה בצירוף זה של כיבוש, מיסיונריות נוצרית, קולוניזציה ושלטון של עמים נכרים.

אף הנסיכים הסלבים תרמו תרומה חשובה להתישבות הגרמנית במזרח מקלנבורג, פומרניה ופומרלן. הדוכס הפולני קונרד ממזוביה הוא שהזמין את האבירים הטבטונים לפרוסיה, והוא מעשה בעל חשיבות מכרעת בדברי ימי אירופה המזרחית; תוצאותיו ניכרות עד היום.

האבירים הטבטונים וההנזה פעלו שכם אחד. אפילו לפני ימי התפשטותה הגדולה מזרחה, שלחה ליבק מתישבים רבים אל מעבר לים באניות (כפי ששלחתם לאמריקה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה). ריגה נכבשה ב- 1201, ומקץ פחות משני דורות פשטו ערים גרמניות מאוגדות בחוף הדרומי של הים הבלטי. רוסטוק נוסדה ב- 1218, ויסמאר ב- 1224-49, רבל ב- 1219, נרבה ב- 1223, דנציג ב- 1224. באביב 1231 צלח צבא האבירים הטבטונים את הויסלה. ב-1309 העתיק ראש המסדר (שנוסד תחלה כדי לשרת בארץ הקודש, כאגודה שנקראה על שם תורן (Thorn) – המוסד הראשון של המסדר בפרוסיה) את מושבו מונציה למרינבורג; נקודת הכובד של אירופה היתה מוסטת והולכת מן הים התיכון למזרחה. מאה שנה ומחצית המאה לאחר מכן היו על אדמות המסדר 9 ערים ו- 400 כפרים, עם 60000 משקי אכרים. לערים ניתן החוק של קולם,חוקה עשויה על-פי החוקה העירונית של מגדבורג (נכתבה ב-1188) שאומצה על-ידי ערים רבות בברנדנבורג, שלזיה, פרוסיה, בוהמיה, הונגריה, פולין ואלאכיה. לחוקת ליבק נודעה השפעה דומה. דוגמה זו של ערי-אם המוסרות את חוקיהן לשורת בנות חוזרת ונשנית ברחבי אירופה: רואן בצרפת, אראס בפלנדריה. באנגליה הלכו הערים תחילה בעקבות רואן, ולאחר מכן – על-פי דוגמות מקומיות, לונדון, אוקספורד ויורק. בגרמניה, חוץ ממגדנבורג וליבק מזרח, היו "ערי האם" קלן בארץ הרינוס התחתית, פרנקפורט-על-המיין בגרמניה המרכזית, פרייבורג בדרום-מערב גרמניה ווינה בדרום-מזרח.

מן ההנזה של הסוחרים הגרמנים צמחה ההנזה של הערים הגרמניות, אגוד-ערים המגן על סוחריהן, משיג למענם פריבילגיות בארצות נכר, שומר על דרכי-הסחר שלהם ביבשה ובים, ומגרש מתחומי הסחר שלהם סוחרים זרים שאינם חברי ההנזה, רוסים, גרמנים דרומיים או לומברדים. גרעינה של הנזה- של ערים זו היה האגוד של ליבק, ויסמאר ורוסטוק, שגדל לאחר כך והקיף את שטראלסונד, גריפסואלד ושטטין (Stralsund, Grefswald, Stettin) וערים חדשות אחרות בתחום ההתפשטות מזרחה; קיל, המבורג ולינבורג הצטרפו לאחר מכן. החשובה בקבוצה המערבית של ההנזה היתה קלן. אגוד זה, או ליתר דיוק אגודים אלה של ערי ההנזה, היו מאורגנים ארגון רופף ביותר, בניגוד לבריתות העירוניות של גרמניה הדרומית והדרום-מערבית, שנכונו על בסיס מדיני וצבאי. ועידותיהם, ה"דיאטים", בהם היו כמה מערי ההנזה נועדות להוועץ יחדיו, נערכו באורח בלתי סדיר עד מאד והערים לא איחדו את אמצעיהן אלא בפני סכנה חמורה במיוחד, כגון המאבק עם מלך דנמרק. ההנזה הגרמנית לא יצאה מעודה לקרב כגוף אחד, לא הכריזה מעולם מלחמת תגרה, ולא היה לה צי משלה. (אנגליה היתה הארץ היחידה בעת ההיא שהיה לה צי משלה: ב- 1215 היו למלך יוחנן חמישים ושתים ספינות). את אניות-הסוחר צריך היה להפוך בדי-עמל לאניות-מלחמה לצורך כל מערכה ומערכה; משצוידו הספינות בנשק, הן כונו בשם "ספינות שלום", שכן תפקידן היה להחזיר את השלום, ועיקר שימושן היה נגד שודדי ים. ערים עשירות, בעלות-יזמה ומרחיקות-ראות אלה של גרמניה הצפונית בכרו את המסחר על המלחמה. ההנזה, שדעתה היתה נוחה מכוחה כמות שהיא, ותרה מרצונה על הפעלתו הרברבנית. אנגליה, שירשה את עליונותה של ההנזה באוקינוסי העולם, אימצה לעצמה במדה רבה מדיניות זו ככלל-יסוד של העצמה הימית.

החד בכלי הנשק של ההנזה היה האמברגו המסחרי, שבכוחו אפשר היה לכפות ערים ולאומים להתאים את מדיניות-הסחר שלהם לרצון ההנזה. המלכים הסקנדינביים היו פגיעים לכך ביחוד. להנזה היו מוצבי חוץ בכל הארצות שעמן סחרו; "תחנות הסחר" שהגנו על האינטרסים של סוחרי-ההנזה ושמשו מקום מגורים לנציגים הקבועים של כל אחת מערי ההנזה. היו אלה אזורים בעלי פריבילגיות (בנובגורוד – יחידה עירונית שלמה) ובהם כמה לשכות ובתי-דין. החשובות שבעמדות אלו היו לונדון, פטרהוף (Peterhof) של נובגורוד, בריגה (עיר השוק של ההנזה באירופה המערבית), וברגן, מרכז הדגים המיובשים. על אלה יש להוסיף מספר תחנות-סחר קטנות יותר באנגליה, שבדיה, דנמרק ואזורי החוף המזרחי של הים הבלטי. ללשכות ותחנות-סחר אלה נודעה השפעה מעוררת ניכרת ביותר על יצרנותן של הארצות המארחות. ניצול מקורות המינרליים של שבדיה, למשל, גדול הרבה, אך יותר מכן בלטה השפעתן של התוצרת החקלאית בכל האזור הבלטי. באמצעות ההנזה היה המערב יכול להשיג מזון וחמרי-גלם מאירופה המזרחית. ספינות ההנזה עבות-הכרס נשאו מערבה חמאה, גבינה, בשר-חזיר ושומן-חזיר מדניה ושבדיה ותבואה מפרוסיה.

פתגם ישן של ההנזה מתאר את המרכזים העיקריים של סחרם: "קרקוב בנויה נחושת, ויסבי – זפת ועטרן, רבל – שעוה ופשתן, ריגה – קנבוס וחמאה, רוסטוק – לתת, דנציג – תבואה, המבורג היא בית-מבשל-שיכר וליבק – מחסן". המבורג היתה עיר מבשל-השיכר החשובה ביותר בצפון, וסיפקה בירה ליצוא צפונה, דרומה מזרחה ומערבה (עד אמסטרדם).

כן ייבאה ההנזה מוצרים מאירופה המערבית, ביחוד מאזורי פנים-גרמניה, וכן דברי מותרות מן המזרח, על הכל – תבלינים, שחשיבותם היתה רבה כל-כך במטבח ימי-הביניים. הפלפל נתקבל כשם כולל לכל התבלינים האכסוטיים. מהונגריה הביאו עופרת, כספית ונחושת.

ערב מלחמת העולם השניה עשוי היה כל אדם שטייל מברמן והמבורג לריגה ורבל לקבל מושג ברור מאד מן ההומוגניות של ערי הנזה אלה, שעמדה בעינה עד אז חרף מאות השנים הסוערות שחלפו בינתיים. הכנסיות המוקדשות לקדושים הפטרונים של הסוחרים, הימאים והדייגים, מריה הקדושה, פטרוס הקדוש, ויעקוב הקדוש, עדיין היו ניצבות על מכונן. פטרונים חביבים אחרים היו יוחנן הקדוש, קלמנטיוס הקדוש וקתרינה הקדושה. כנסיות מרובות מאלה נבנו על-פי דוגמת כנסית מריה הקדושה בליבק. בניני לבנים אדומות כבירים, נישאים אלה, (שבניתם נמשכה בדרך כלל חמישים שנה ומעלה) הם עדות לתאוות הבניה בקרב הבורגנים העשירים, הבוטחים בעצמם. כנסיותיהם היו המקום שאליו באו נציגי האזרחים, הגילדות, מפגש החיים והמתים, ממש כשם שהאזרחים היו מתיעצים וחוגגים יחדיו בבתי הגילדות והמשפחות הפטריקיות. לכמה ממשפחות הסוחרים החשובות היו מעונות בחצי תריסר ערים או יותר, מליבק עד דורפט. הכל נשק על-פי יחסי המשפחה. הנישואים היו ענין של מדיניות גבוהה, כלי שבעזרתו אפשר להרחיב את תחומי הקיסרויות הכלכליות. מלחמת העולם השניה גבתה את מסה מהרבה בתי פטריקים גאים, כנסיות ומנזרים באזור הבלטי, לרבות השוארצהאופטרהאוז (schwarzhaupterhaus) בריגה. הבטחון העצמי והגאוה של הישגים שהיו ממדותיו של מעמד סוחרים בני-חורין, בקיאים בהוויות העולם הפתוח בפניהם, האריכו ימים בברמן והמבורג; ואף זו ממורשת ימי-הביניים האירופיים.

בצד הציביליזציה העירונית האירופית מוצאים אנו, ברוסיה, טיפוס שונה לחלוטין, שבו נתחברו יסודות ישנים, אפייניים לאירופה בכללה, עם קווים אסיאתיים או מוסלמיים – או לפחות דומה מאד לדוגמאות אסיאתיות ומוסלמיות. במרוצת המאות השלש-עשרה והארבע-עשרה הביאו סוחרים גרמנים את הטיפוס המיוחד של העיר האירופית לפולין, בוהמיה ומורביה; מכל מקום, קו התיחום האמיתי המפריד את הציביליזציה העירונית המערבית מן "המזרחית" עובר ישר באמצע הונגריה, ודבר זה היה נכון באותה מידה בימי-הביניים. ערי הונגריה הדרומית, טרנסנוביה וסיבנבורגן (כלומר פינפקורכן וגרוסוארדן) (Transdanubia, Siebenburgen, Fünfkirchen, Grosswardain) היו חלק מחוג המשפחה המערבית; ערי שפלות הונגריה, כגון סגד ונגיקוראס, (Szeged, Nagykoras) שתחלתן ישובים כפריים, נמנו על אותו עולם אחר, מזרחי, שהחשוב בקווים המייחדים אותו היה העדר בורגנות עירונית. היה זה גורם בעל חשיבות עליונה מבחינה מדינית, חברתית, אינטלקטואלית ופסיכולוגית.

על גבול שני טפוסי ערים אלה עמדה נובגורוד, ההאחזות המזרחית ביותר של ההנזה. נובגורוד היתה עולם בפני עצמו. פרוש שמה – "עיר חדשה", והיא זכתה לאוטונומיה במאה השתים-עשרה, תודות למרץ ולתנופה של המועצה העממית שלה, ה-(Viece) (שהיתה מורכבת מאנשי כפר, לא עירונים), אשר הצליחה לרכוש את הפריבילגיות של הנסיך משנת 1126. אסיפה זו היא שהיתה ממנה את המושל bosadnik או borekgvave, נציגו של הנסיך. מ- 1136 עד 1238 משלו בנובוגורוד שלושים ושמונה נסיכים, הם משלו שנתיים שלש לערך כל אחד, ולא היו אלא בובות. מ- 1156 היה העם בוחר אפילו את ההגמונים (אחרי 1165 היו אלה ארכיהגמונים), דבר שהיה חסר-תקדים באירופה, וב- 1211 גורש ארכיהגמון בלתי-אהוד אחד. נובגורוד הגיעה לאוכלוסיה של עשרים אלף כבר במאה השתים-עשרה. שלשה מעמדות היו בעיר: "ההמונים השחורים", "צ'ורני" (cernj) כלומר, פועלים ובעלי-מלאכה; "קופצי" (kupcy) הסוחרים העשירים ה"בויארים" (bojar) שמנו כארבעים משפחות, עלית של שושלות מושלים. ה"בויארים", שהיו בעלי אחוזות רחבות ידים, גרו על הגדה השמאלית של הוולקוב, (Volkov) בחסות ארמונו המבוצר של הגמון. עבדים, "חולופי" (cholopy) רבים היו להם. האסיפה העממית, ה"ווייצ'ה" לא היתה לה למעשה אלא הזכות לומר הן או לאו ואילו הממשל הממשי היה נתון בידי מועצה חשאית בת חמישים איש. לא אחת היתה מערכה נטושה בין שני האזורים החשובים של העיר וה"בויארים" העשירים היו משלמים למנצחים-על-תרועות כדי להסות קולות של אי-הסכמה באסיפה. צבא נובגורוד היה מאורגן ארגון קפדני מאד, וועדות מתמידות היו ממונות על הדרכים שתהיינה מתוקנות ועל עבודות הבניה. האזור שמסביב לעיר היה מחולק לחמישה "פיאטינות" (Piatiny) שוות, שנפגשו בנובגורוד, ונפרשו משם כמגיפה לתוך הארץ, במקרים אחדים עד לעומק של ארבע מאות מילין. "הפיאטינה" הרביעית התפשטה מן הוולקוב עד הים הלבן, וכללה בתחומה את אגם אונגה. חלוקה זו של הארץ הועילה להגנת דרכי המסחר של נובגורוד ביבשה ובים. כל פיאטינה היתה נתונה תמיד לשלטונו של בויאר. נוסף על כך היו חבלי ארץ גדולים שנאלצו להעלות מס לעיר, וכמה ערים בנות-ברית.

לעת המאה השתים-עשרה כבר נמצאו שלשים-ושבעה מנזרים בנובגורוד העיר והסביבה וכן כנסיות וקפלות אין ספור; שמונה כנסיות עמדו בככר השוק בלבד. צריחי הביצורים של העיר, שהיו רבים מאד, שמשו כנסיות. הארכיהגמון ישב בקרמל. (Kremkj) הארמון-המבצר, קתדרלת סופיה הקדושה הנהדרת של נובגורוד, המזכירה את הכנסיה בת-שמה בקושטה, היתה המרכז המדיני, הכנסייתי והרוחני של עיר-מדינה גאיונה זו, "רומא מזרחית" לעצמה. על עליונותה של סופיה הקדושה קרא תגר פולחן הבתולה הגרמני שהאבירים הטבטונים הנהיגוהו בטריטוריות שלהם. הניגוד לא היה סמלי בלבד; גם שני הצדדים היו נושאים את ניסי כנסיותיהם לשדה הקרב. עקבותיו של ניגוד זה בין רומא המערבית והמזרחית שרדו עד המאה העשרים. שמו של אלכסנדר נייבסקי, הדוכס הגדול של נובגורוד, שהביס צבא של אבירים טבטונים על פניו הקפואים של אגם פאיפוס ב- 1242 והוכר כקדוש על-ידי הכנסיה הרוסית, נקרא בימי מלחמת העולם השניה על הבריגדה המשורינת שציודה נרכש מקרנות כנסייתיות והוענק לצבא האדום כתרומת הכנסיה להגנת רוסיה נגד הגרמנים.

מנובגורוד נמשכה "הדרך הפרוסית" (כך כונתה משנת 1250 לערך) לאורך הגדה השמאלית של הוולקוב לעבר ריגה. הגדה הימנית היתה רובע עסקים, שאליו נקשרו ה"לוג'יונות" (Lodjin), סירות-הנהר הרוסיות הרחבות, שטוחות הקוער. שני בניני ההנזה, פטרהוף וגוטנהוף, ניצבו בעמדה שלטת מיוחדת במינה. במאה השתים-עשרה עוד נמצאו סוחרים רוסיים בדניה, שבדיה וגוטלנד, אך רגליהם היו נדחקות והולכות על-ידי הגרמנים, שסחורותיהם "הובאו אל הפתח" והיו זולות יותר, טובות יותר ובואן בטוח יותר. יתר על כן, הגרמנים מצאו משען ברשת המסחר שלהם וקשריהם בערים הרבות שנוסדו במזרח מ-1158 עד 1250. מראשית המאה השלש-עשרה התחילו לפלס להם דרך לתוך רוסיה ולהתחבר עם הבולגרים שעל הוולגה, שבירתם הכבירה תוארה בקצרה בראשיתו של פרק זה. דרך הוולגה פתחה אופקים של סחר לפרס ולסין. תבלינים, "פלפל" ומשי הובאו בה מן המזרח הרחוק, עד שבאה ההסתערות המונגולית ושמה קץ לכל.

בתוך "קיסרות" מיוחדת במינה זו של אותה עיר גדולה ונאדרה היה לגרמנים תחום מוגדר היטב, תחנת-הסחר של נובגורוד. פטרהוף היה מופרש מן העולם הרוסי המקיפו בגדרות-עץ. וחומות-אבן; כלבי-ציד שמרו עליו בלילות. משגב אחרון מפני התקוממות-פתע של האספסוף העירוני (סכנה שסוחרים זרים ידעוה גם בלונדון, פריס ובערי ספרד), שמשה כנסית פטרוס הקדוש הבנויה אבן, ובה נשמרו מאזני המסחר ומלאי הסחורות ומצרכי המזון. כוהן הכנסיה שמש לבלר לסוחרים. נכבד עירוני עמד בראש קהילה גרמנית קטנה ואוטונומית זו, שחבריה היו כולם זכרים (נשים לא הורשו להכנס לפטרהוף) ואשר נשמרה בקפדנות מכל קשר עם הרוסים. הרוסים לא הורשו להכנס למחסני הגרמנים כדי לבדוק ולבחון את הסחורות, אף כי הסחורות הרוסיות עברו בדיקה קפדנית לפני שבוצעה כל קניה שהיא. הגרמנים מיאנו לתת לרוסים אשראי מסחרי בכל צורה שהיא.

שני עולמות היו עומדים זה מול זה, עוינים זה את זה, ואף-על-פי-כן היו קשורים מאות בשנים בקשרי מסחר אמיצים. פעמים למדו הגרמנים רוסית, אך הרוסים לא למדו גרמנית; הכמורה האורתודוכסית סברה כי לימוד שפות זרות, כמוהו כמסעות בארצות נכר, עלול להשיא את הרוסים לכפירה. חרף שנאת-זרים זו מצד הכנסיה, התגברו יותר ויותר גרמנים על סכנות המסע אל לב רוסיה. ב- 1210 ו- 1229 נתמנו גרמנים ליועצי הנסיכים הרוסים של סמולנסק.

לסכומו של סיור זה על פני ערי אירופה מן המאה השתים-עשרה עד הארבע-עשרה נעיף מבט חטוף בערים מן הטיפוס הרוסי, ערים ללא אזרחים. בתקופה זו של ימי-הביניים חיו בערים עשרה עד חמישה-עשר אחוזים מאוכלוסיתה הכללית של אירופה; באזורים מסוימים כבר הגיע האחוז עד כדי עשרים וחמישה. ברוסיה, היה עוד ב- 1630 שעורה של כל האוכלוסיה החיה בערים שנים וחצי אחוז בלבד, וב- 1796 לא עלה עדיין על 4.1 אחוז. עיר רוסיה, רובן קטנות מאד, נבנו עץ, וזאת עד המאה התשע-עשרה. גרעינן היה מבצר (המובן המקורי של גורוד – Gorod – עיר ברוסית, היה "מקלט השבט"); סוחרים ובעלי מלאכה התישבו בסמוך, בפרבר, הוא ה"פוסאד" (posad) הדרגות העליונות של החברה, הנסיכים ואנשיהם המזוינים, עסקו במסחר. לימים הופיעו "קליינטים", סוחרים בעלי פריבילגיות שעסקו במסחר על-פי פקודות הצאר, ומבחינה מסויימת היו סוכניו. הצאר של מוסקבה היה גדול הסוחרים באזורו. כמו בערי ימי-הביניים המוקדמים באירופה המערבית, חצצו חומות ומצודה בין מושב השלטון של העיר ה"קרמל" (Kreml) והפרבר. הסוחרים ובעלי המלאכה של הפוסאד לא נעשו מעולם ליחידה מוכרת על-ידי החוק, לאיגוד. ורוסיה לא ידעה ערים מאוגדות על-פי המתכונת המערבית, גם לא חוק עירוני, אף לא כללי חוק כגון "אויר העיר עושה את האדם בן-חורין". בני חורין ושאינם בני חורין חיו איש ליד רעננו בפוסאד. האכרים שנמשכו לאחר מכן לערים נשארו צמיתים, ואדוניהם היו עשויים להשיבם אל אדמתם בכל שעה. רמת האומנות בערים רוסיות אלו היתה נמוכה, הטכניקה מגושמת ופרימיטיבית. התעשיה היתה בעיקרה מעשה ידי האכרים, ועל כן לא העמידה העיר גילדות או אחוות. אותו אדם עצמו עשוי היה להיות חייט, סנדלר, אכר ונגר בעת ובעונה אחת. העיר והכפר התמזגו זה בתוך זה, בניגוד לאירופה המערבית, שבה קבעו הזכויות והפריבילגיות של הערים, יסוד חרותן, הבדל מהותי בין העיר והכפר. ברוסיה משלה האצולה באנשיה בעיר ובכפר כאחד.

העדרה של בורגנות עירונית (עם מצב השעבוד של האכרים) הוא אשר שיווה לחברה הרוסית את צביונה המזרחי, הנבדל לחלוטין מזה של החברה באירופה המערבית, בימי-הביניים ואחריהם. "כמה מאות הערים" שיוחסו לרוסיה במאה השלש-עשרה שבו ונטמעו באזורי הכפר ואדוני הקרקע משלו בהן. ערי אירופה המערבית, שהתפשטו במאה השלש-עשרה עד רבל ודורפט, הגביהו עצמן מעל לאזורי הכפר, אדונים לחוקיהן וחרויותיהן: בהן נולד חופש הדבור של אירופה.

הערות שוליים:

  1. בורג. באנגלית borough, ברומית burgus, מכאן burgensis בורגני.
  2. habitaculum – מקום המגורים.
  3. contado - השטח הכפרי, בניגוד לעיר (מכאן contadinus – תושב הכפר).
  4. ברומית – consulates.
  5. Jacques de Vitri, איש כנסיה. חי במחצית הראשונה של המאה ה-13. גדול המטיפים של תקופתו. חבר גם ספר היסטוריה הדן בתולדות הממלכה הצלבנית במאה ה-12 ומבקר קשות את אדישות אירופה למסעי הצלב. (ספרו: Historia orientalis sen Hierosolymitana). מכתביו והטפותיו מלאים תוכחת זעם על חטאי הדור. בין היתר יצא קצפו על פריס, ובעיקר על אורח חייהם של הסטודנטים בה.
  6. פרידריך ה-I, קיסר גרמניה 1152-90
    פרידריך ה-II, קיסר גרמניה 1211-90
  7. James Harrington מחשובי הוגי הדעות של המהפכה הפוריטנית באנגליה. צידד ברפובליקה אריסטוקרטית. הדגיש השפעתם של מניעים כלכליים על עצובם של משטרים וטען כי כל קונסטיטוציה לא תצלח בלא שתבוצע אף חלוקה נאותה של הקנין, בעיקר הקנין הקרקעי.
  8. פיליפ ה-IV, היפה, מלך צרפת, 1314-1285.
  9. אדוארד ה-II, מלך אנגליה, 1307-27. החזיק בגסקוניה כווסל של מלך צרפת. היה זה השטח האחרון של הקיסרות האנג'בינית שנשאר בידי מלכי אנגליה, אחרי אבדן שאר חלקיה בימי יוחנן בלי ארץ.
  10. Abruzzi, בדרום איטליה.
  11. אדוארד ה-III, מלך אנגליה, 1327-77.
  12. ויליאם ה-II, רופוס, מלך אנגליה, 1100-1087. הנרי ה-I, מלך אנגליה, 1100-35.
  13. ברומית: Vicecomes. משרה שנתקיימה באנגליה תוך שנויים והתפתחויות מן התקופה האנגלו-סכסית ועד המאה ה-19. תקופה ארוכה הווה השריף את חוט השדרה של האדמיניסטרציה המלכותית – אמצעי ותוצאה כאחד של כוח הכתר. אחרי הכבוש הנורמני היה השריף ממונה על-ידי הכתר והחזיק בסמכויות פיננסיות, אדמיניסטרטיביות ושיפוטיות במחוז.
  14. הנרי ה-II, מלך אנגליה, 1154-89.
  15. היינריך האריה (1180-1156). גדול הנסיכים הטריטוריאליים של גרמניה בתקופתו (סכסוניה, בווריה). נהל מלחמות ופעולת התישבות נרחבה בשטחי הסלאבים, מעבר לנהר האלבה.
  16. אדם מברמן. ספרו "מעשי ההגמונים של המבורג" Gesta Hammaburgensis ecclesiae pontificum) הוא המקור החשוב ביותר לתולדות גרמניה הצפונית ושטחי הסלאבים הכבושים במאה ה-11. פרט להיותו מקור היסטורי חשוב הוא תופס מקום נכבד בגיאוגרפיה של ימי-הביניים.
ביבליוגרפיה:
כותר: חיי הערים וכלכלתן
שם ספר: ימי הביניים ותרבותם: אירופה 1350-1100
מחבר: פרידריך, הר
הוצאה לאור : הדר הוצאת ספרים בע"מ