מאגר מידע | חזרה3 | הדפסה

עמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > משטרים והגות מדינית > טוטליטריזם > פאשיזם

התנועה הפאשיסטית נולדה, כאמור, באופן רשמי במרץ 1919, בהתכנסות שכללה סינדיקליסטים, סוציאליסטים לשעבר ופוטוריסטים וכן חברים מקרב הארדיטי, אותן קבוצות מחץ ממלחמת-העולם הראשונה. כמו מוסוליני, האיש שעמד בראש ההתכנסות, היו אלה אינטרוונציוניסטים שמאלניים, ששילבו לאומנות קיצונית עם מגמות חברתיות רדיקליות. זה היה הגוון של "הפאשיזם של השעה הראשונה"; לא שונה בהרבה גם מהנאציזם של השעה הראשונה. בטרם נתמסדו ונתקשרו לאלמנטים רבי עצמה של המימסד והבורגנות, אפיינה את הפאשיזם והנאציזם רוח של רדיקליזם חברתי. בתנועה שקמה במילנו שלטה גם תפישה אנטי-מונרכיסטית, רפובליקנית. כל המעיין בהצהרת-הכוונות של התנועה הפאשיסטית, כפי שנוסחה בכינוס במילנו, יוכל להבחין ללא קושי רב באופי הרדיקל-סוציאלי שלה ובביקורתה נגד המימסד הליברלי. התביעה הייתה לרוויזיה חוקתית, לפגיעה של ממש בכנסייה ובבעלי ההון שעשו רווחים מן המלחמה. בולטת במיוחד התביעה להקים מיליציה מהפכנית לצדו של הצבא השמרני, וזהו אכן אחד הדברים המייחדים את הפאשיזם ואת הנאציזם: תנועות פוליטיות בעלות זרוע צבאית.

קשה למצוא במסמך המצע של התנועה הפאשיסטית משנת 1919 הסתלקות משמעותית מעולם המושגים המקובל על השמאל, להוציא את העובדה שכל ההצהרות היו תקיפות וקיצוניות יותר. אבל מבחינת המצע ספק אם יש פה מרחק של ממש מהמצעים הקלאסיים של השמאל. הרטוריקה הפאשיסטית בתקופה זאת הייתה מלאה בקריאות לתפיסת קרקע, תפיסת בתי-חרושת, ותמיכה כמעט-אוטומטית בכל שביתה מזדמנת. ביולי 1919 אף היה זה מוסוליני שהנהיג את ההתפרעויות העממיות נגד החנוונים בערי איטליה בדרישה "להעמיד מול כיתת יורים את הסוחרים המרעיבים את העם".

כלומר, יש כאן פנייה לציבור העממי באיטליה – הלאמת מיכרות, הלאמת אדמות לצורך רפורמה אגררית והלאמת בנקים. המצע הסוציאלי-רדיקלי הזה נעוץ בסוג ההנהגה של התנועה בימיה הראשונים. בעמדות מפתח בתנועה הפאשיסטית של "השעה הראשונה" ישבו דמויות כמו אֶדְמונְדו רוסונִי, שהיה הנשיא של ה'אוּנִיוֹנֶה אִיטַלְיָאנָה דִי לָאבוֹרוֹ (האיחוד האיטלקי של העבודה), שממנו צמחו אחר-כך איגודי הפועלים הפאשיסטים; דמויות כמו מִיכֶּלֶה בִּיָאנְקִי, שהיה סינדיקליסט, שדגל בשביתות אלימות נגד בעלי האחוזות, ואשר הביא עמו לתנועה הפאשיסטית את ליגת הפועלים החקלאים והסוציאליסטים. בשלב הזה יש הצטרפות, אם כי לא המונית, של פועלים לפאשיזם, בגלל העויינות של אותם הפועלים כלפי הביורוקרטיה של האיגודים המקצועיים, ובוודאי של המפלגה הסוציאליסטית.

הפאשיזם של השעה הראשונה היווה גם אבן שואבת לחיילים משוחררים רבים, ששוב לא ראו במפלגה הסוציאליסטית מכשיר אמין, שיהיה מסוגל לבטא את המאוויים שלהם, מאחר שהמפלגה התנגדה למלחמה. לעומת זאת היה מוסוליני מסוגל לפנות לחיילים בלשון שקירבה אותם לתנועתו: מצד אחד – רדיקליזם סוציאלי, מצד שני – הזכרת תמיכתו של מוסוליני במלחמה, בחיילים ובקרבנם, שעה ש"הבוגדים הסוציאליסטים" הפנו אליהם את גבם. "איטליה – יאמר מוסוליני לחיילים המשוחררים – שייכת לכם, ואת פירות הניצחון שלכם נתבע מן המעצמות".

קשה שלא להבחין בצבע האדום של הפאשיזם בשלב הזה. אבל כבר בשלב זה ניתן לראות את החוט הדק המוביל לברית העתידה להיות בין מוסוליני לבין המעמדות השמרניים, הברית שתלך ותתחזק בעתיד. יש לזכור, למשל, ש"אִיל פוֹפוֹלוֹ ד'אִיטָלִיָה, העיתון שערך מוסוליני סובסד כבר ב-1918 על-ידי בעלי ההון מתעשיית המספנות בצפון. וראויה לציון גם העובדה, שאסיפת היסוד של המפלגה הפאשיסטית נערכה דווקא ב"מועדון האינטרסים המסחריים והתעשייתיים" במילנו. ובעוד המצע הפאשיסטי מפריח סיסמאות אדומות למיניהן, טרח מוסוליני לשמור על אופציה גם בצד השני. כבר ב-1919 הוא תמך בדרישות מפתח של התעשיינים הגדולים, כמו מכסים גבוהים וסבסוד צי הסוחר.

יתרה מזאת, בבחירות המוניציפליות של 1920 הוביל מוסוליני את המפלגה שלו לתמיכה בגוש הלאומי של מפלגות הימין. לקראת 1920-1921 נוצר מירקם יחסים מיוחד בין המימסד השמרני והרכושני לבין הפאשיזם המהפכני, דבר שישנה בהדרגה את אופיו של הפאשיזם. אם בין 1919-1920 זהו פאשיזם שמאלי, הרי מסוף 1920 ועד 1922 זה פאשיזם ימני.

אין לטעות בהערכת כוחו של הפאשיזם. בבחירות נובמבר 1919 הוא לא זכה בצירים, ואילו בבסיסו במילנו קיבל רק כ-2 אחוזים מקולות המצביעים. הפועלים לא נטשו בהמוניהם את המפלגה הסוציאליסטית. במאי 1920 עדיין לא עלה מספר החברים של התנועה הפאשיסטית על 20,000. אלא שחולשה מספרית זאת רק מוכיחה, כי קבוצה קטנה, אך נחרצת, יכולה למלא בשעת משבר תפקיד מרכזי יותר מזה של תנועת המונים חסרת כיוון והנהגה ראויה, כפי שהייתה התנועה הסוציאליסטית. מכל מקום, בחירות 1919 רק הוכיחו למוסוליני, שהדרך לשלטון מחייבת שינוי טקטי, וכי הסיכוי להיבנות מגיבוש כוח פרלמנטרי, או מגניבת עריקים ממחנה הסוציאליזם, לא תצלח.

ואמנם, כבר למחרת הכישלון בבחירות 1919 פתח 'איל פופולו ד'איטליה', העיתון של מוסוליני, בהגנה על האינטרסים של התעשייה הגדולה. הוא תובע להקטין את מעורבות המדינה בכלכלה – עובדה מעניינת, משום ששר האוצר הראשון של מוסוליני, אַלְבֵּרְטוֹ דֶה סְטֶאפָנִי, היה אדם בעל כיוון ליברלי, שתאם את האינטרסים של בעלי התעשייה. כן ישנה תביעה מעניינת מצד מוסוליני להעביר לעשיות לאומיות לידיים פרטיות. תפנית זו ימינה מכה שורשים בקונגרס השני של המפלגה הפאשיסטית שנערך במאי 1920 במילאנו. אז כבר דיברו פחות על הצורך לקעקע את אושיות המונרכיה, דהיינו – הרפובליקניזם של התנועה הפאשיסטית נבלם. שוב לא דיברו כל כך נגד הכנסייה, עד כדי כך שמָארינֶטִי הפוטוריסט, שהיה אנטי-מלוכני ואנטי-קליריקלי קיצוני, נאלץ לעזוב את הקונגרס בזעם. הקונגרס גם התעלם מסיסמאות העבר בדבר הפגיעה ברווחי המלחמה, והסתלק מהמאבק בבעלי ההון שהתעשרו מן המלחמה. התביעה הברורה היחידה הייתה זו שדרשה לשים קץ לדיקטטורה של האיגודים המקצועיים, הסוציאליסטים, ולשלב אותם במערכת ייצור קורפורטיבי לאומי.

עובדה המאפיינת את התפנית שנתחוללה היא שבקונגרס מילנו נבחרו מחדש רק 10 מתוך 19 החברים הישנים של הוועד המרכזי וכל החברים החדשים השתייכו לימין. מוסוליני שטען פעם, שהפאשיזם "אינו כלב השמירה של הבורגנות", החל עתה, בהדרגה, לדבר על הקפיטליזם במונחים הרבה יותר אוהדים. ומכאן לא רב המרחק עד לזמן שבו יתייחסו בעלי הקרקעות והתעשיינים אל מוסוליני ואל המיליציות שלו כאל הצבא הפרטי שלהם. לא רק מוסוליני הסיק מסקנות מן התבוסה בבחירות 1919, אלא גם התעשיינים ובעלי הקרקעות. המסקנה שלהם הייתה שהמימסד הליברלי הפוליטי הישן היה על סף התפוררות, ושוב לא יוכל להגן על האינטרסים הבסיסיים שלהם כנגד העצמה הסוציאליסטית ההולכת וגוברת. גם בשאלות של חוק וסדר לא היו הצבא והמשטרה, כוחות הסדר של המשטר הישן, יעילים יותר.

הייתה סיבה נוספת שבעטיה סבור היה מוסוליני, שיש מקום לשינוי כיוון. בקיץ 1920 עוד ניסה מוסוליני להיבנות מן הגל המהפכני שהתבטא בתפיסת בתי-חרושת על-ידי הפועלים. אך כשהמהלך המהפכני הזה נכשל בספטמבר 1920, מיהר מוסוליני להפנות לו גב. הפאשיזם התחזק עתה בדעתו, שיש ללכת לשינוי כיוון, ולנצל את פחד הבורגנות מפני מהפכה סוציאלית כדי להגדיל כוח. הסירוב של ראש הממשלה ג'וליטי בקיץ 1920 להפציץ את בתי-החרושת עורר זעם גדול בקרב אותם התעשיינים בעלי ההון, שמוסוליני רצה עכשיו להתקרב אליהם. לא ייפלא, אפוא, שבעלי ההון התרגלו יותר ויותר למחשבה שהמגן החזק ביותר מפני "הסכנה הבולשביקית", שהפאשיסטים לא חדלו להזהיר מפניה תוך ניפוח ממדיה, אינו המשטר הליברלי, אלא מוסוליני והמיליציות שלו. "הסכנה הבולשביקית" חייבה תמיכה במוסוליני.

בעקבות התפנית הימנית קופץ מספרם של חברי המפלגה הפאשיסטית מ-20 אלף במאי 1920 ל-300 אלף באוקטובר של 1922. אין ספק כי כישלון תפיסת בתי-החרושת היווה תפנית מכרעת בגורלו של הפאשיזם האיטלקי, באשר הוא חשף את חולשת המדינה הליברלית, את האימפוטנטיות המהפכנית של השמאל, אך גם את יכולתה של זו להטיל אימה על הבורגנות, ואת "חיוניותו" של הפאשיזם כאלטרנטיבה ריאלית של חוק וסדר. תנועה שהתחילה כתנועה של חיילים משוחררים, נכי מלחמה, סטודנטים, סוציאליסטים לשעבר וסינדיקליסטים החלה עוברת תהליך של שינוי סוציולוגי, שהכתיב את הכיוונים הפוליטיים שלה.

למפלגה הצטרפו אינטלקטואלים אליטיסטים, שבאו מתוך תיעוב כלפי האספסוף וכלפי השמאל, פועלים שהתאכזבו מהאיגודים המקצועיים שלהם, סטודנטים שביקשו לבטא באמצעות הפאשיזם אינסטינקטים של מרד במסורות מאובנות, חיילים משוחררים שזעמו על "בגידת השמאל", בעלי עסקים קטנים, שחששו ממיסוי או מפיקוח מוגזם שהסוציאליסטים עשויים היו להטיל אם יתפסו את השלטון, תעשיינים, חברי התאחדות הכללית של התעשייה (קוּנְפִידוּסְטְרִיָּה), בעלי אחוזות, שבדומה לתעשיינים הקימו התאגדות-מגן משלהם, הקונפדרציה הכללית של החקלאות, ושראו בפאשיזם כוח שיסייע למוטט את לשכות העבודה, הרשויות המקומיות והקואופרטיבים החקלאיים שבשליטה סוציאליסטית. הם קיוו באמת, שהפאשיסטים יסייעו להם לנפץ את ה"מדינות" הקטנות, שהקימו הסוציאליסטים באזורים כפריים*. חשוב להשגיח, הגרעין הבורגני הקשה של המצטרפים לפאשיזם אינו מה שניתן לכנות "ההון הגדול", אלא איכרים עשירים, חנוונים ותעשיינים זעירים. אלה באו לפאשיזם לאו דווקא מתוך פחד מפני סיסמאותיו הבולשביקיות. מה שהרתיע אותם היה דווקא כוחו של הסוציאליזם הרפורמיסטי על איגודיו, הקואופרטיבים שלו והרשת הענפה של מוסדות סעד ואשראי שלו. המימסד הסוציאליסטי הזה לא העמיד בסכנה את רווחי הבנקאים הגדולים, שהרי הוא היה זקוק לאלה לצורכי אשראי בדיוק כמו התעשיינים. הסכנה בסוציאליזם הרפורמיסטי הייתה בזה שהוא השתלט על תחומי כלכלה שלמים באזורים נתונים תוך פגיעה בבעלי עסקים עצמאיים קטנים ובינוניים. לא המהפכה הייתה מוקד חרדותיהם של אלה, אלא דווקא הרפורמיזם, ואותו הם ביקשו לנפץ באמצעות הפאשיזם.

ואכן, התקוות, שתלו בעלי הקרקעות הצפוניים בפאשיסטים, לא אוכזבו בדרך-כלל. לא פעם פעלו קבוצות העונשין הפאשיסטיות על-פי הוראות ישירות של בעלי הקרקעות. הם פעלו בשיטתיות ובאלימות נגד איגודים מקצועיים וקואופרטיבים סוציאליסטים וקתולים, תוך סילוק הסוציאליסטים ממשרות בשלטון המקומי. במהלך שנת 1921 הרסו המיליציות הפאשיסטיות 59 לשכות עבודה, 85 קואופרטיבים, 43 איגודי פועלים חקלאיים ו-10 סוכנויות ידיעות. ב"מסעות העונשים" הללו הם הרגו 202 איש ופצעו 1,144.

זהו פאשיזם שונה מזה של הגל הראשון. זהו הפאשיזם שנטש את העמדות הרפובליקניות והאנטי-קלריקליות שלו, התחיל להחניף לצבא, המיר את הדיבורים על מלחמה בבעלי ההון בצורך "לשים קץ למלחמת המעמדות". ננקטת נימה חדשה, נעימה יותר לאוזני האולי-גרכיה האגררית והתעשייתית באיטליה. נוצרו יחסים סימביוטיים עם הקפיטליזם, שיבואו לידי ביטוי גם ביתר בהירות בשנות השלטון הפאשיסטי.

עם כל זאת יש להבהיר, כי מוסוליני נקרע לא מעט בין עולמו הסוציאליסטי למחוייבויות הטקטיות שלו. תחילה הוא עוד האמין שניתן להעביר לתוך התנועה הפאשיסטית את האיגודים המקצועיים של הסוציאליסטים. ובאוגוסט 1921 הוא אפילו חתם איתם על הסכם הפסקת פעולות אלימות בין הצדדים. היה זה כשלעצמו הסכם מוזר, שהרי רוב הפעולות האלימות באו מצד הפאשיסטים. לא מן הנמנע שבאמצעות הברית הזאת קיווה מוסוליני לנטרל את האגף השמרני בתנועה הפאשיסטית וליצור איזון הגיוני יותר בין שמאל לימין, בראותו שהתנועה נוטה יותר מדי לטרוריזם ולהיהפכות למכשיר בידי בעלי ההון והבורגנות העירונית והכפרית האיטלקית. איזון כזה יכול היה גם לחזק את מנהיגותו האישית של מוסוליני על-ידי הפיכתו לבורר עליון בין שני אגפים שווי כוחות.

אלא שהקיצוניים בתנועה טרפו לו, למוסוליני, את הקלפים. ימים מספר לאחר חתימת ההסכם פרץ מרד של כ-60 מזכירים של קבוצות מאבק בתוך התנועה הפאשיסטית, שתבעו לבטלו לאלתר. הדמויות הבולטות בין המורדים היו מנהיג המפלגה בפֶרָארָה אִיטָאלוֹ בָּאלְבּוֹ, עמיתו מבולוניה, דִינוֹ גְרָאנְדִי, והרָאס (ראש המפלגה) בקְרֶמוֹנָה רוֹבֶּרְטוֹ פָארינָאצִ'י, שעתיד להוות איום מיליטנטי קבוע כל השנים על מוסוליני.

אלה הם כולם מנהיגים מקומיים, ואכן הפאשיזם הופיע כארגון בעל סניפים מקומיים, שכל אחד מהם היווה כעין יחידת מאבק נגד מוקדי הכוח המקומיים של הסוציאליזם. במאבקו נגד הסוציאליסטים אימץ הפאשיזם לעצמו את צורות המבנה של התנועה הסוציאליסטית, שנבנתה מאיגודים מקצועיים, קואופרטיבים ולשכות עבודה מקומיות.

בעקבות מרד זה נאלץ מוסוליני להתפטר מהנהגת התנועה, מתוך תקווה, שכך יוכל להכתיב את התנאים שלו. אך כדי להבין את אופיו של הפאשיזם האיטלקי, יש להבהיר שמוסוליני במפלגה הפאשיסטית מעולם לא היה אותו סוג מנהיג מוחלט שהיה היטלר במפלגה הנאצית. בסופו של דבר חזר מוסוליני להנהגת התנועה, כשהוא מקבל את התנאים של המורדים, וההסכם עם הסוציאליסטים בוטל.

כחלק מן התפנית שלו ימינה, עובר מוסוליני לנקיטת עמדות של אחריות מדינית-ממשלתית. בהנהגתו לא הייתה התנועה הפאשיסטית רק תנועת טרור. עצם העובדה, שבמאי 1921 הוא הוביל את התנועה שלו לבחירות במסגרת הגוש הלאומי, רק מדגישה זאת. בעקבות הבחירות הללו הוזמן מוסוליני להתייעצות עם המלך, והוא התחיל לראות את הסיכוי הגדול שבתפישת השלטון באמצעים חוקיים כביכול. בתקופה זו הוא דיבר על מעבר "משלב האופנסיבה לשלב הקונסטרוקטיבי" של הפאשיזם, ועל הצורך להשתיק את האלמנטים הצבאיים בתוך התנועה, כדי למצוא חן בעיני המימסד. מי שימסור לידיו את השלטון בסופו של דבר, צריך היה להיות המלך ואולי אף הפוליטיקאים הוותיקים – זאת הוא הבין היטב. מוסוליני הטיף לכן בבירור על חשיבותם של מהלכים פרלמנטריים או לפחות של קומבינציות פרלמנטריות, מאותו סוג שהעלו גם את היטלר לשלטון, כתוצאה מאיום בטרור משולב ביכולת מניפולטיבית של משבר פרלמנטרי. מוסוליני חשש מן הטרור של המיליציות שלו, פן הללו ירחיקו מעליו, את תמיכת המעמד הבינוני המכובד.

אחרי חודשים של מאבק פנימי בתוך התנועה הפאשיסטית הצליח מוסוליני בסופו של דבר, להכתיב את דרכו, והדבר התבטא בקונגרס של רומא בנובמבר 1921 ובמצע שהקונגרס הזה גיבש בדצמבר. במצע החדש נשארו מעט מאוד מן האלמנטים הרדיקליים של מצע 1919. נכון, הושגה כאן פשרה מסויימת: מוסוליני הסכים להשאיר על כנו את הכוח של המיליציות ('סקוודריסטי'), והוכר שהתנועה הפאשיסטית היא תנועה דמוקרטית לאומית, המבוססת על הסינדיקאט. אבל מאידך גיסא, הודגש גם שיש צורך למצוא את דרך המלך בין האינטרסים של הפועלים לבין אלה של המעבידים, כשהיה ברור לכל, כי ישנה כאן נטייה לכיוון המעבידים.

הפשרה שהושגה בקונגרס של רומא התקיימה במשך עשרים השנים שלאחר מכן, ומוסוליני היה הכוח היחיד שיכול היה להחזיק יחד את הפלגים. הצורך באלימות לא בוטל, אך היא הייתה למכשיר אחד מני רבים לכיבוש השלטון. הסגנון נשאר אף הוא בעינו – חולצות שחורות, מצעדים, המנונים, הטכניקה של הנאום כדיאלוג בין הנואם להמונים.

 

* הנה כך תואר ההרכב הסוציולוגי של 152,000 מתוך חברי התנועה הפאשיסטית, שנה לפני תפיסת השלטון: 13,879 סוחרים ובעלי מלאכה, 4,269 תעשיינים, 7,209 עובדי מדינה, 14,989 פקידים, 1,680 מורים, 19,783 סטודנטים, 1,506 מלחים, 23,418 פועלי תעשייה, 36,847 פועלי כפר, 18,186 בעלי קרקעות.

ביבליוגרפיה:
כותר: מפאשיזם שמאלני לפאשיזם ימני
מחבר: בן-עמי, שלמה
שם ספר: איטליה : מליברליזם לפאשיזם
מחבר: בן-עמי, שלמה
עורכי הספר: דורון, גניה ; עופר, יהודה
תאריך: 1992
הוצאה לאור : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. ספרית ''אוניברסיטה משודרת''
2. עורכת הספר: גניה דורון
3. עורך הספרייה: יהודה עופר