מאגר מידע | חזרה3 | הדפסה


רבי ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט), המנהיג והמייסד של תנועת החסידות במאה ה- 18.

בצעירותו היה מרפא חולים בעזרת צמחים, קמיעות ושמות קדושים, וכך נעשה בעל שם, כלומר: מרפא עממי. אישיותו המיוחדת ויכולתו כמטיף וכמרפא משכו אליו המוני יהודים. הוא התיישב בעיירה מז'יבוז' ושם התקבצה סביבו חבורת תלמידים. את תורת החסידות הפיץ הבעש"ט רק בשיחות שבעל-פה, והחומר נכתב בידי תלמידיו – חסידיו.