מאגר מידע | חזרה3 | הדפסה


כת יהודית שנוסדה בבבל במאה ה- 8 לספירה.

הקראים נקראו 'בני מקרא' או 'בעלי מקרא' - כינויים שהדגישו את הקשר שלהם למקרא: הקראים הסתמכו רק על הכתוב במקרא - בתורה, וקיימו רק את המצוות הכתובות בתורה שבכתב - ולא את הדינים והמצוות של התורה שבעל-פה. מנהיגם הראשון היה ענן בן דוד, בן לאחת המשפחות המיוחסות בבבל באותה תקופה. מנהיגי הקראים נקראו נשיאים, והם ראו את עצמם צאצאי דויד המלך.
כת הקראים הגיעה לשיא פריחתה במאות 10 - 11. בתקופה זו התפשטו קהילות הקראים במזרח, והתגבשו עקרונותיה של הכת. מרכזה היה בירושלים, שם היו הקראים העדה החזקה ביותר בעיר. בתקופה זו פרצו מאבקים רעיוניים בין הקראים ובין המנהיגים היהודים הרבנים, ובראשם רב סעדיה גאון (רס"ג).
לאחר זמן הגיעו הקראים גם למזרח אירופה, והיו פעילים בפולין וברוסיה במאות 16 - 19. במשך מאות שנים - עד אמצע המאה ה- 20 - היה מרכזם של הקראים במצרים. כיום מרוכזים רוב הקראים במדינת ישראל בעיר רמלה.

לקריאה נוספת בלקסיקון לתרבות ישראל:
קראים


מעבר למונחון > לקסיקון היסטוריה