מאגר מידע | חזרה3 | הדפסה

עמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > שואה > ההתנגדות הלוחמתעמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > שואה > חיים יהודיים בשנים 1945-1939 > נשים בשואה

ב- 1 באוגוסט החל החיסול הסופי בבנדין. למחתרת החלוצית היו חמישה בונקרים בזמן האקציה, שהיו ערוכים רק להתגוננות עצמית. אלא שעיקר הנשק נמצא באותו זמן בבונקר מספר 5, בונקר "המכבסה" בקיבוץ דרור. מנהיגי התנועות הופתעו, והחברים לא הספיקו להעביר את הנשק המועט לבונקרים האחרים.190 בבונקר "המכבסה", שנחשב הבטוח ביותר, היו שבעה מחברי קיבוץ דרור, וביניהם פרומקה וברוך גפטק, המדריך הצבאי של דרור. איש מבין השבעה לא נותר בחיים, כדי לספר על השעות האחרונות בבונקר המפקדה.

תיאור המשקף לפחות מה חשו חברי הארגון בבנדין שהתרחש שם, מביאה חייקה קלינגר ביומנה:

"פרומקה פלוטניצקה עומדת חיוורת וגבוהה, דומה גבוהה מן הרגיל, מעשנת סיגריה אחר סיגריה, אף על פי שזה אסור בבונקר. מה טעם לאיסורים עכשיו? ובידה אקדח דרוך: "אמרתי לכם כי אפול יחד אתכם, כי לא אחיה אחרי מותכם". אומרים לה: שתקי כבר יכולת להיות בצד הארי. מותך כאן הוא מיותר. היית מחויבת להשאר בחיים. וכי מי ייטיב כל כך לספר עלינו? הרצית שנכחד ללא זכר? ואמנם מי ידע כמוה תולדותיהם וגורלותיהם של גלילות שונים. בכל רחבי פולין נדדה, בכל קהילות היהודים היא חייבת היתה לחיות. היא עומדת גבוהה, משכמה ומעלה נוקשה, קרה ובעיניה המאובנות על פי רוב מהבהבות ניצוצות אירוניים."191

גבוהה משכמה ומעלה, נוקשה, קרה, ובעיניה ניצוץ אירוני – כך נחרתה דמותה של פרומקה בזכרונה של חייקה.

בונקר ה"מכבסה" נתגלה ביום השלישי לאקציה על ידי שני שוטרים גרמנים שסרקו את המקום, כנראה בעקבות הלשנה. בחילופי היריות שנמשכו כחצי שעה נהרגו שני שוטרים גרמנים, והבית, שהחל לבעור, נשרף על יושביו. הגרמנים הזעיקו מכבי אש והציפו את הבונקר הבוער במים. אברהם פוטאש, שהיה ב"קומנדו הקברנים", נצטווה לרדת לבונקר המוצף ולהוציא את גוויות הלוחמים. את פרומקה מצא עם אקדח בידיה המכווצות. כשהוציאו את שבע הגוויות החוצה, נחרד לגלות שפרומקה עדיין בחיים. היא הרימה את ראשה ופתחה את פיה, כאילו לומר משהו, במבט עיניה אימה ותוגה. אחד מאנשי הגסטאפו ניגש ובעט בפניה בנעלו הכבדה, ואחר כך ירו הגרמנים בגוויות הלוחמים וניקבון ככברה. למחרת הובלו הגוויות לאושוויץ.192

בניסיון ההתנגדות בבונקר "המכבסה" בבנדין תמה פרשת חייה של פרומקה, פרשת חיים קשה, הירואית, של אשה מגויסת, שהכינה עצמה לעלייה, התגעגעה, ולא הפסיקה לקוות שתגיע לארץ-ישראל. היא ידעה שהבחירה בשליחות למען ארץ-ישראל בימי הכליון של העם היהודי מרחיקה את היום המיוחל – את המפגש עם נופי הארץ ועם החברים הממתינים לה.

הנערה השתקנית, המכונסת, מפינסק התבגרה והיתה לחברת תנועה הממזגת בפעילותה שיקול דעת נוקב עם לב אוהב ודאגה אמהית.

משהו סגפני היה באחריות היתרה שחשה כלפי עבודת התנועה: הכל היה מונח על כתפיה הדלות. אחרי כל מאמץ וכל מפעל תנועתי שהתמסרה לו עד כלות הכוחות היתה באה תגובה של שפל ודכאון, כאילו התרוקנו כל המצברים. ואחרי כל משבר כזה באה באורח פלא התחדשות – כוחות שנדלו מאיזה מעיין נסתר.

במרכז כל הפעילות והעשייה עמדה חוויית ארץ-ישראל. התשוקה לארץ-ישראל עמדה בסתירה מוחלטת עם ההחלטה שעליה להישאר בפולין למען אותו חלום. ערב המלחמה ובמהלכה העמיקו כאבי הגעגועים לארץ-ישראל, אך התחזקה גם תודעת השליחות בשם ארץ-ישראל ולמענה.

פעילותה של פרומקה בימים הקשים בוורשה ובגיטו ורשה התרחבה מעבר למעגל של חברי התנועה ותחומי הפעילות התנועתית. הדאגה האימהית שאפיינה אותה מבית אבא ומשנות הפעילות שלפני המלחמה, היתה כעת מקור סיוע ותמיכה להמוני פליטים יהודים.

בהנהגת התנועה בוורשה היתה פרומקה ראשונה לנסיעות ולשליחות הקשר בין המקומות המנותקים והמסוגרים. היא הגיעה למקומות המרוחקים ביותר והיתה השליח הנודד של התנועה ברחבי פולין, בניגוד לכל הגיון: פניה לא היו מהטיפוס הארי, האף יהודי, הפולנית בפיה לא רהוטה. כמו בימים שלפני המלחמה, מקור הכוח לא נראה לעין, אלא היה כוחות נפש אדירים שגייסה מתוכה כדי לסגל לעצמה בטחון עצמי ושקט פנימי. אלה גוננו עליה ואיפשרו לה להסתכן ולעמוד במשימות.

בשליחות האחרונה, בהנהלת הקיבוץ בבנדין, גייסה פרומקה כוחות נפש אחרונים כדי להנהיג את הקיבוץ מתוך סמכות ואחריות מלאה להמשך התנועה ולחיי החברים. היא היתה מעורבת בכל ענייני היום-יום וקשייהם האישיים של החברים, ודאגה לפרטי הקיום הקטנים ביותר. שוב פעל הרגש האמהי, ובעוצמת יתר. היא היתה קרובה לחברים, אך גם מרוחקת ובודדה, ומתחת לאיפוק ולשיקול הדעת הקר פעם לב חם ושביר.

גם ברגעי המשבר הקשים ביותר, כשהלב חישב להישבר, המשיך שיקול הדעת הנוקב להניע את מעשיה עד הסוף, ללא ויתורים. בימים של דכאון עמוק התמוטט הכל בפנים, אך פרומקה אספה כוחות אחרונים והגיעה להתנגדות בבונקר בבנדין.

פרשת חייה ומותה של פרומקה חושפת מתח מתמיד, שעלה לה במאמץ אדיר, בין כוחות גוף דלים וספקות ביחס לכוחה לשאת בנטל השליחות, ובין חובת השליחות הגדולה.

לחלקים נוספים של המאמר:
פרומקה פלוטניצקה, השליחה : פינסק
פרומקה פלוטניצקה, השליחה: הנהגה בדרכים
פרומקה פלוטניצקה, השליחה: חזרה לוורשה
פרומקה פלוטניצקה, השליחה: במחוזות הרצח
פרומקה פלוטניצקה, השליחה: מחתרת חלוצית בבנדין
פרומקה פלוטניצקה, השליחה: הבונקר האחרון (פריט זה)

הערות שוליים:

  1. רונן, עמ' 529-528.
  2. קלינגר, עמ' 107.
  3. עדות אברהם פוטאש, אבלה"ג Z 1063/P; קלינגר, עמ' 110-109; ליור, עמ' 147-146; רניה, עמ' 129-128; חווקה לנצ'נר, "בבונקר המכבסה בבנדין", בתוך: גושי הכשרה מספרים, עמ' 269-268; חייקה לנצ'נר, "במחיצתם של לוחמי בנדין", עדות, ב' (1988).
ביבליוגרפיה:
כותר: פרומקה פלוטניצקה, השליחה: הבונקר האחרון
מחברת: שמשי, נעמי
שם ספר: גוף שלישי יחיד : ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה
עורכי הספר: רונן, אביהו ; כוכבי, יהויקים
תאריך: 1995
הוצאה לאור : בית לוחמי הגיטאות; יד יערי; מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
בעלי זכויות: יד יערי
הערות: 1. 2 כרכים.
הערות לפריט זה: 1. כרך א'.