על הוראת היסטוריה בתיכון: זיכרון קולקטיבי מול ריבוי קולות

בבסיס דבריה של יוגב מונח הרעיון להשתית את שיעורי ההיסטוריה בבתי הספר הממלכתיים על דיאלוג בין נרטיבים שונים. מתוך כך מתבקש להסיט את מוקדי ההזדהות של ציבור לומדי ההיסטוריה (ולו לצורך הדיאלוג בלבד). חשוב להדגיש כי בקונטקסט של חברה סקטוריאלית, שבה השיח בין הסקטורים השונים לקוי, אם בכלל הוא קיים, רעיון הדיאלוג הוא צורך השעה. עם זאת, ראוי לתת את הדעת על המבנים הרעיוניים המסתתרים מאחורי 'דיאלוג' זה, וזאת על מנת להבין 'מאין באת' (מובילי הדיאלוג) 'ולאן אתה הולך', ומוליך את ציבור התלמידים בישראל.

רעיון הדיאלוג עושה שימוש בהמשגה על בסיס קטבים רעיוניים שונים. לדעתי, הצבתם של קווי החיץ בין הקטבים הרעיוניים, מקפלת בתוכה הנחות יסוד המשקפות תפיסת עולם מוגדרת. רצוני להצביע על 'שרירותם' היחסית של קווי החיץ, ומתוך כך לחשוף את העולם האפיסטמולוגי-פדגוגי של המבקשים לחולל שינויים בתכנית הלימודים בהיסטוריה.

הגישה הביקורתית מניחה קיום 'מתח דיאלקטי... בין הרצון לבנות זיכרון קולקטיבי מאחד לבין הממדים המגוונים של החברה האזרחית... ריבוי הקולות שבה' (יוגב). מתוך מתח זה מתבקש איזון טוב יותר בין המאחד למייחד. במסגרת האיזון, ראוי לבסס תכנית לימודים אשר תביא ליצירתם של 'בני אדם טובים, מוסריים וביקורתיים'. אידאל זה מוצג כמשקל נגד לחינוך הלאומי במתכונתו המסורתית, כלומר משתמעת מכאן ההנחה כי החינוך הלאומי-המסורתי מתמחה פחות בייצור יסודות ערכיים אלה. הנחה זו עשויה להוות בסיס רעוע לחיצוי בין זהות 'לאומית' ל'אוניברסלית'. החיצוי בין זהות מסורתית (בין אם היא לאומית, תרבותית, או דתית) לזהות אוניברסלית בעייתי, כיוון שכל רעיון המסורת (לא בהגדרתו הקפואה) נשען על התזקיק הרעיוני המתגבש מתוך המתח המתמיד שבין העבר להווה, בין האותנטי לרלוונטי ובין הזר למוכר. רוצה לומר, החינוך המסורתי, מעצם טיבו, מכיל בתוכו גם ערכים 'חוץ-מסורתיים' בתוספת הטעמות ודגשים שונים. באופן הזה, ניתן לטעון, למשל, כי רעיונות מוסריים הרווחים במערב מקורם בהשראה יהודית (פרטיקולרית). כך גם אידאלים הומניסטיים המוטמעים במסורת היהודית ('הפרטיקולרית', 'הצרה').

בנוסף, טשטוש הגבולות המושגי עולה ובוקע בבהירות גם כאשר אנו מיישמים את המדיניות המוצעת של הגישה הביקורתית בקונטקסט התרבותי הישראלי. עיון בטיבם ואופיים של 'לקוחות' התכנון החינוכי – ציבור התלמידים בחינוך הממלכתי – מגלה אמנם כי ציבור זה מגוון על רקע אתני, סוציו-אקונומי ואידיאולוגי. למרות זאת, ניתן למתוח קו משותף מאחד לציבור זה – ברובו ציוני ומסורתי (בדגשים והטעמות שונות). יתרה מזו, קיבוץ הפסיפס האמור לתוך מסגרות החינוך הממלכתי נעשה מתוך הבסיס היהודי-ציוני – רעיון קיבוץ הגלויות. כלומר, רעיון המגוון, המייחד (ומתוך כך 'הדיאלוג' המתבקש), נוצר על הבסיס הקולקטיבי המאחד.

'דיאלוג בשפה של זיקות אנושיות'

האנליזה המושגית במאמרה של יוגב מוביל את הגישה הביקורתית לרעיון כי לימוד מקצוע ההיסטוריה ראוי להיעשות על-ידי הצגת 'הסיפור ההיסטורי כפסיפס של נרטיבים המקיימים ביניהם דיאלוג' (יוגב). עמדה כזו מחייבת אותנו 'להחליף שפה' המוגדרת כ'שפה של זיקות אנושיות'. טענה זו מניחה שיש איזשהו בסיס לשפת-על מנותקת מקונטקסט תרבותי פרטיקולרי. 'שפת-על', יכולה להתפרש כקילוף 'האמיתות' המניפולטיביות שנערמו בתודעתם של ציבור הלומדים עד כדי חשיפתה של 'האמת העירומה' אשר ממנה ניתן יהיה לבסס דיון ראשוני נטול סטריאוטיפים ודעות קדומות. אף הנחה זו בעייתית משתי סיבות: א. אפשר ש'מניפולציות', 'סטריאוטיפים', 'דימויים' וכו'. אינם בגדר 'קליפות', כי אם ביטוי מהותי של תרבויות-מקומיות או ההשתמעויות שלהן. התעלמות מתרבויות אלה (שבהגדרתן קיים ממד הגליאני), עלולה, בשם משנת החינוך 'הדיאלוגי', להביא ליצירתו של קולג' הטומן בחובו פוטנציאל חיכוך בין האברים המרכיבים אותו, קרי, קבוצות 'השוליים'. למשל, עבור קבוצת השוליים היהודית-מזרחית, רעיון הסמכות הוא מרכיב מרכזי בבניינה התרבותי. לעומתה, רעיון האוטונומיה – הקוטב הנגדי – הוא מרכיב מרכזי בבניין התרבותי של קבוצות אחרות הבונות את הקולג'. במקרה כזה החיבור בלתי אפשרי (אלא אם כן עושים רדוקציה לתרבות המזרחית ומגדירים אותה כעניין אתני גרידא). ב. האם ניתן בכלל להביא ליצירתה של שפת-על נקייה ממניפולציות ערכיות, ולו לצרכים מתודולוגיים? לי נראה כי מציאות שכזו איננה בנמצא. ביטוי קולע לעניין זה ניתן לראות במונח 'מהגרים' החביב על קהיליית החוקרים 'הביקורתיים'. ביטוי זה, שלכאורה חף מההטיות הערכיות של המונח הטעון – 'עולים', הוא בעל פוטנציאל גבוה להיכלל בשפת הדיאלוג החדשה בין הנרטיבים השונים. כך, אולי לא במקרה, גם במאמרה של יוגב נעשה שימוש בהמשגה זו ('כמדינה הגירה דינמית שאוכלוסייתה מתגוונת...'). צריך להדגיש כי מינוח זה לא זו בלבד שאיננו נקי מהטיות ערכיות, אלא הוא אף מכיל בתוכו מטען ערכי 'כבד' לא פחות מהמונח 'עולים'. שכן, בעצם השימוש בו אנו מוציאים את 'הנשמה' התרבותית של אותם קהלים בציבור הישראלי אשר עלו ארצה לא בתורת 'מהגרים' כי אם בתורת נשאים של חזון ערכי-יהודי-ציוני. לכן, המשגה זו, אף בתורת כלי מתודולוגי, איננה אפשרית כי אין מתודולוגיה אשר אינה נגועה באידיאולוגיה.

אם כן, למרות הרלטיביזם לכאורה, המונח ביסוד הגישה הביקורתית ללימודי ההיסטוריה, לפנינו שפת 'דיאלוג' המסגירה תורת הכרה מבנית המניחה מודל אובייקטיבי לבחינת אירועים על ציר הזמן והמקום. גישה מבנית זו מניחה גרעין של אמת שממנו ניתן להתחיל שיח אחר. גרעין זה של 'אמת' ('זיקות אנושיות', 'שיח ביקורתי', 'אוטונומיה') איננו אלא הממד הפרשני החבוי ביסודם של כל המחקרים ה'ביקורתיים', ה'פוסט-מודרניסטיים' וה'פוסט-ציוניים'.